לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2011

הציונות - רקע וגורמים לצמיחת התנועה


רקע

במחצית השנייה של המאה ה-19, החלה להתפתח בקרב יהודי אירופה תנועה לאומית שנקראה מאוחרת יותר "התנועה הציונית" [נקראה כך רק מימיו של הרצל, 1897, כשכונס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל]. תנועה זו התפוגגה למספר זרמים, אבל במרכזה עמדו שלושה רעיונות בסיסיים שבהם האמינו כולם:

            • יהודי כל העולם הם עם אחד [היהודים באירופה לא הרגישו קשר שהם עם אחד עם יהודי אסיה או צפון אפריקה].

            • מצבו של העם היהודי בגולה מסוכן, לא נורמלי ולכן אין סיכוי להמשך חיים יהודיים בגולה. בגולה העם היהודי ייעלם.

            • רק פתרון טוריאוריאלי [שטח] – כולם האמינו שהעם היהודי חייב למצוא שטח משלו שבה יתקבל ויחיה כעם. עד 1897, לא בהכרח חשבו על ארץ ישראל וחשבו על כל מקום שייתן מקלט. רק ב-1897 הוסכם שארץ ישראל – ציון – היא האופציה היחידה.

 

העם היהודי מנה לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 כ-13 מיליון יהודים. רוב העם היהודי, כשישה מיליון, חי במזרח אירופה – בשטחים שכללו את רוסיה, פולין, רומניה. חלק מהם, כ-4 מיליון, חי במרכז ובמערב אירופה – גרמניה, אוסטריה, בריטניה, שוויץ, בלגיה, הולנד. לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 קמה בארה"ב קהילה שמנתה כשני מיליון יהודים והיא כל הזמן גדלה. באסיה [עיראק, סוריה, לבנון ואיראן] ובצפון אפריקה [מרוקו, לוב, תוניסיה, אלג'יריה] חיו קרוב למילין יהודים. בארץ ישראל חיו כמה אלפים בודדים של יהודים.

רוב העם היהודי במזרח אירופה, אסיה ואפריקה, עד אמצע המאה ה-19, היה דתי מסורתי. לעומתם, יהודי מערב אירופה וארה"ב היו יותר מודרניים, יותר משכילים ויותר חילוניים. העם היהודי קיבל השכלה יהודית, כשהבנים בלבד למדור ב"חדר" [או ב"כותאב" אם זה היה בצפון אפריקה] והחכמים השקדנים למדו ב"ישיבה" והיו מעטים, כאשר רובם עבדו לפרנסתם. הבנות קיבלו חינוך בבית, אם בכלל, וההשכלה של היהודים הייתה השכלה דתית~תורנית~מסורתית. היהודים חיו בהיבדלות מהסביבה – מרצון ומכפייה.

 

הגורמים לצמיחתה ולהתארגנותה של התנועה הציונית

 

ההשכלה והחילון

תנועת ההשכלה הגיעה לרחוב היהודי הרבה יותר מאוחר משהגיעה אל הגויים. אל היהודים היא הגיעה באמצע במאה ה-19. עד ההשכלה, כל היהודים היו דתיים וחיו על פי מצוות הדת היהודית. היהודים האמינו שהמציאות של הגלות והסבל שהם עוברים בה הוא גזירה משמים – רצון האלוהים – מסיבות שונות [חטאים וכדומה] והם צריכים לקבל בהכנעה את מצבם, להתפלל, ללמוד תורה ולחכות אל המשיח ושיבת ציון. כשיגיע המחי, הוא יגאל אותם מצרותיהם ומהסבל ויעלה אותם לא"י. לכן היהודים נבדלו גם מרצון והשתדלו לשמור על היהדות בקפדנות יתרה. ההשכלה שלהם הייתה תורנית בלבד – רק כתבי קודש ותורה – כשהבנים למדו מגיל שלוש ב"חדר" וידעו לדבר בעיקר יידיש [גרמנית עתיקה + עברית], בעיקר באירופה, או לדינו [ספרדית + עברית]. היהודים לא ממש למדו את השפות של העמים בתוכם חיו. בנות לא למדו מחוץ לבתים, ואלו שלמדו היו העשירות ביותר.

המציאות הזו השתנתה עם חדירת ההשכלה לקהילות היהודיות. היהודים הלכו בהמוניהם לבתי ספר נוצריים~ממלכתיים של המדינה,  לאוניברסיטאות, למדו שפות, מדעים, מקצועות חופשיים [מקצוע שדורש השכלה אקדמאית והם יכולים לעשות בו כרצונם] ומשתלבים בעולם המשכיל של אירופה. ההשכלה היהודית גרמה לכך שהמשכילים שמו את הדגש על השימוש בשכל ובהיגיון כדי להתנהל ולהבין את העולם שסביבם. האדם קובע את גורלו באמצעות הידע שלו ולא אלוהים. התוצאה המיידית הייתה חילון – התרחקות מהדת – ושבירת הקהילות היהודיות.

היהודים קיוו שעל ידי ההשכלה תפתח השנאה כלפיהם: הגויים המשכילים יהיו דומים להם ויפסיקו לשנוא אותם. הם אימצו את הביטוי של משה מנדלסון, אבי ההשכלה היהודית, שאמר: "היה אדם בצאתך ויהודי באהלך" – כלומר, שבחוץ יהיו כמו הגויים ולהתנהג, לעבוד, להראות, להישמע ולדבר כמותם, ואילו בבית הפרטי לשמור על היהדות. היהודים אימצו דרך זו, אך עם הזמן נהיו חילוניים יותר ויותר. עם הזמן, נוצר אצלם חלל חסר וזה משך אותם לכיוון הלאומי, לחפש היכן הם יכולים למלא את החלל הזה.

בנוסף, ההשכלה גרמה ליהודים אכזבה. הם ריוו שהגויים יפסיקו לשנוא אותם וזה לא קרה: שנאו אותם יותר כי היהודים השתלבו, השכילו יותר מידי טוב. המשכילים הגויים שנאו אותם מסיבות מושכלות – מצאו סיבות מדעיות לשנוא יהודים ["שנאה מדעית"], לא כי הם צלבו את ישו, אלא כי יש להם גם מלוכלך. "תורת הגזע" הפכה למדע וזו הייתה סיבה חדשה לשנוא את היהודים. היהודים התאכזבו מן ההשכלה ואמרו שיהודי משכיל צריך לקחת את גורלו בידיים ולהיות אקטיבי – פעיל – ליזום דרך להקל על מצבו ולא לחכות למשיח ולעלות לארץ ישראל – אלא להראות לאלוהים שרוצים לחיות בארץ ישראל ואז הוא ישלח את המשיח.

 

האמנציפציה = שחרור ממצב של אפליה

המשמעות של האמנציפציה [אמנצ'] היא מתן שוויון זכויות פוליטיות, חוקיות, חברתיות וכלכליות ליחידים ולאו דווקא לקבוצות מסוימות בחברה, שעד אז הובלו זכויותיהן. האמנציפציה ניתנת ע"י השלטון במדינה ורק השלטון יכול לתת אותה. עד האמנציפציה, היהודים חיו באירופה כנתינים ולא היו בעלי זכויות של אזרחים: לא נהנו מחופש בעבודה, לא יכלו לעבוד במה שרצו, לא יכלו לגור היכן שרצו [גרו ברובעים מיוחדים שבחלק מאירופה נקרא גטו, בארצות האיסלאם נקראו "מלאח" או "חראת אל יהוד". המגורים האלה היו לצורך היבדלות וגם לצורך הגנה [היה מתוך רצון של שני הצדדים].

היהודים עבדו בעבודות הבזויות ביותר שהגויים לא רצו לעבוד בהם: הלוואה בריבית שהציגה אותם כרעים ונצלנים, לא הורשו לעסוק בחקלאות כדי שלא יקשרו לאדמה – שכן, אם יקשרו הדבר ימנע גירוש והיהודים גורשו כל הזמן ממקומות ומארצות [כמו גירוש ספרד], אסור היה להם לעסוק בהוראת גויים וברפואה.

היהודים עסקו גם ב"פרנסות אוויר" [פרנסה לא בטוחה, כמו כליזמר, שדכן]. חלק מהם עסקו במקצועות יהודיים וזו הייתה פרנסה בעייתית שכן לא חייבים לשלם להם – מקצועות אלה הם מצווה. הרוב המוחלט של היהודים היו עניים מרוד, המצב היה קשה. היהודים היו באופן כללי דתיים, התלבשו בצורה מיוחדת –פאות, שטריימלים – נראו אחרת ובלטו בשוני שלהם. כשניתנה האמנציפציה איפרו ליהודים להיות אזרחים שווי זכויות – להצביע, לבחור ולהיבחר, לעסוק בכל עבודה ומקצוע, לגור היכן שירצו. והיהודים, ברובם הגדול, ניצלו את ההזדמנות הזו ולמדו, רכשו מקצועות והשתלבו בהצלחה גדולה ברפואה, משפטים, סחר בינלאומי, בנקאות וכדומה. הדוגמה הבולטת היא משפחת רוטשילד [אב שהתעשר והלווה למלך אוסטריה ושלח חמישה בנים שלו לגור בחמש ערים באירופה ושם כל בן הקים בנקים, ארמונות, מפעלים והתעשר מאוד].

במזרח אירופה, משפחה כמו ויסוצקי השתלטו על מסחר התה והפכו לעשירים מאד. כך היו עוד משפחות יהודיות שבלאו מאוד בעושר שלהן, כשהן היו מעטות אבל העושה שלהן היה גבול שגרם לגויים לחשוב שכל היהודים הם עשירים שמנצלים את הגויים כדי להתעשר.

יהודים גם השתלבו בחיים הציבוריים, תרמו לקהילה, התנדבו, התגייסו לצבא [מיליון וחצי חיילים יהודיים נלחמו במלחמת העולם הראשונה], יהודים גם נלחמו זה בזה – ויתרו על זהותם היהודית כדי להשתלב וקיוו שהשנאה כלפיהם תפחת ותהפוך אותם לחלק מן העמים – אבל קרה ההפך.

היהודים ראו שההשתלבות שלהם הייתה זמנית ושהגויים לא רוצים אותם, והשנאה כלפיהם מתגברת ולא קטנה. הם הבינו שהם צריכים לצאת מהגולה, להפסיק לקוות שהאמנציפציה תאפשר להם חיים טובים בגולה והם צריכים לחפש פיתרון לאומי – הקמת מדינה משלהם בשטח משלהם.

 

התעוררות לאומית בקרב עמי אירופה

במהלך המאה ה-19 חלה התעוררות לאומית גדולה בקרב עמי אירופה השונים, שהתבטאה בשאיפה של עמים להקים מדינת לאום – מדינה שאוכלוסייתה מאותה לאום. עמים רבים נלחמו ואף השיגו עצמאות כזו במאה ה-19: איטלקים, גרמנים, יוונים, רומנים, סרבים. העמים האלה משיגים עצמאות, מגבשים את הלאום שלהם, רוצים ללכדו במדינה החדשה והם רואים בלאומים החזקים שיושבים לידם גורם מפריע לליכודו של העם.

יהודי אירופה רצו מאוד להשתתף במאבקים הלאומיים השונים לעצמאות. למשל, בגרמניה רצו רבים להשתתף אבל נידחו והתפרסמה האמרה: "חזיר, גם שהוא נולד באורווה, לא יכול להפוך לסוס אציל". איך השפיעה ההתעוררות הלאומית באירופה על עליית הלאומיות היהודית? היהודים באירופה ראו את ההתעוררות הלאומית סביבם, הושפעו מהרעיונות של הלאומיות, השתלבו בקרב העמים שבתוכם גרו ורצו לקחת חלק בפעילויות לעצמאות. אך, הם נדחו, והרגישו כזרים על אף כל ההשתלבות.

התעוררות הלאומיות בדרך אחרת – העם היהודי הבין שגם הוא יכול להתארגן בתנועה לאומית משלו, ואם הוא לא מתקבל על ידי הגויים הוא יכול להלחם ולהיאבק על הקמת מדינה ריבונית משלו. הרעיון להתארגן בלאום יהודי ובמדינה יהודית נתמך גם ע"י הגעגועים לציון שהתקיימו אצל יהודים רבים בכל שנות הגלות. הכמיהה לציון הוזכרה בכל תפילה, בכל טקס ובכל חג ["לשנה הבאה בירושלים הבנויה", "אם אשכחך ירושלים"] והזיכרון הזה נתן כיוון לתנועה הלאומית. כשהיא קמה, היא נקרה "ציונות" מלשון ציון.

 

התגברות האנטישמיות המודרנית

אנטישמיות = שנאת יהודים. אנטישמיות זו מילה חדשה לשנאת היהודים שהייתה קיימת מאז שקם העם היהודי. בעת העתיקה [יוון ורומא], שנאו את היהודים כי הם היו שונים במנהגיהם [אוכלים כשר] ובאמונותיהם המונותיאיסטיות. שאר העמים בעולם העתיק היו פוליתיאיסטיים והיהודים היו חריגים, שונים. הרומאים אף כינו אותם ברברים עקב ברית המילה שהם עשו, אבל היהודים יכלו לצאת מהשנאה הזו על ידי הצטרפות לפולחן האלילי ואימוץ מנהגי הגויים.

בימה"ב שנאו את היהודים בגלל דתם. באירופה וגם במזרח, שלטו כבר דתות מונותיאיסטיות [איסלאם ונצרות], היהודים כבר לא היו חריגים במובן הזה, אבל שנאו אותם כי הם לא האמינו ב"דת הנכונה" – לא באל הנכון ובשליחים הנכונים, לא רק שהם לא האמינו שישו הוא שליח, שהוא משיח, וגם עזרו לצלוב אותו ובגלל זה הם אחראים למותו וצריך לרדוף אותם ולהשפיל אותם עד כמה שאפשר! לכן, היהודים בימה"ב גרו בנפרד, לבשו צבעים אחרים ולא הורשו להתערבב. יהודים יכלו לברוח מהשנאה הזו על ידי המרת דתם ומעטים עשו זאת מרצון. אם עשו זאת, עשו זאת מתוך כפייה כי איימו עליהם במוות ו/או גירוש [גירוש ספרד].

אבל, במאה ה-19, מופיעה אנטישמיות – שנאה אחרת שמקבלת כינוי זה – והשנאה, למרות הציפיות של היהודים, במקום לקטון גוברת והופכת להיות אפילו מסוכנת יותר מבעבר. היהודים ציפו לקטינת השנאה בגלל האמנציפציה, ההשכלה, החילון והליברליזם. מדוע מתגברת האנטישמיות במאה ה-19?

סיבה חברתית: למרות האמנציפציה, דחו אותם הגויים ולא אפשרו להם השתלבות אמתית. הם הורידו את כל הסימנים שהבדילו אותם מן הגויים והפכו להיות דומים במנהגים, במראה, אך למרות הכל, השנאה כלפיהם גברה. הגויים שנאו אותם עכשיו בגלל דמיונם ולא בגלל השוני. קודם היה קל לשנוא את היהודים ולהתרחק מהם כי הם היו שונים וכעת הם דומים, לא ניתן לדעת מי יהודי ומי לא. השנאה מתערבבת בפחד שנובע מחוסר ביטחון – איך הם יכולים לשמור על עצמם מערבוב עם היהודים? להדחיק אותם!

סיבה כלכלית: האמנציפציה גרמה ליהודים להשתלב בחיי הכלכלה של הגויים, איפרו להם לעסוק בכל מקצוע ולא רק במקצועות בזויים. הם ניצלו זאת, למדו, הצטיינו, הצליחו במה שעשו, חלקם אף מאוד התעשרו וצברו הון ורכוש. הצלחה זו גרמה לקנאה מצד הבורגנות בציבור הנוצרי שראתה ביהודים כמתחרים שמנצחים אותם באותם מקצועות. העובדים והפועלים, חסרי הרכוש, ראו ביהודים מנצלים שמתעשרים על חשבון העמלים.

סיבה פוליטית: כתוצאה מהאמנציפציה, יהודים יכולים להשפיע בפוליטיקה והופכים להיות פעילים בה, בעיקר במפלגות השמאל הסוציאליסטיות [סוציאליזם – רעיון, השקפה שרוצה ליוצר בחברה ובכלכלה שיווין וצדק. משמע, להקטין פערים בחברה בין עשירים לעניים, בין משפיעים ללא משפיעים]. האדם שנחשב לאבי הסוציאליזם המודרני הוא קרל מרקס, שהיה יהודי מומר, בן של רב. המשמעות של הפעילות הזו היא שהם הצטרפו למפלגות סוציאליסטיות ואף הקימו כאלה בגרמניה, בצרפת ונבחרו לפרלמנטים. זה הגביר את השנאה. הסוציאליסטים היהודיים איימו על המציאות הקיימת – רצו לקחת רכוש מעשירים ולחלקו, לעשות שיווין ומשום כך נחשבו למסוכנים במיוחד על ידי בעלי הרכוש. בנוסף, במאה ה-19, מתפשטת תופעת הדמוקרטיזציה [חופש הביטוי, חופש תקשורת, חופש תעמולה, חופש עיתונות]. הציפייה הייתה שככל שתהיה יותר דמוקרטיה ישנאו פחות את היהודים – כי דמוקרטיה שואפת לשוויון. אך התוצאות היו הפוכות ובגלל חופש הביטוי הצליחו יותר אנטישמים לפרסם דעותיהם, להגיע ליותר אנשים ולהשפיע עליהם אפילו יותר.

סיבה מדעית: במחצית המאה ה-19 מפתחים מדעים חדשים כמו הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה, האנתרופולוגיה וגם מתפתחים מדעים קיימים כמו ביולוגיה, זואולוגיה, רפואה. המדעים הללו יוצרים בסיס להתפתחות של "אנטישמיות מדעית". האנטישמיות הזו מקבל את השם "דרוויניזם חברתי" ויותר מאוחר את השם "תורת הגזע", שהתבססה על ממצאיו המדעיים של דרווין. דרווין היה זואולוג ובוטניקאי שחקר את עולם בעלי החיים והמציא תורה שאומרת כי יש מלחמה בטבע בין מינים חלשים לבין חזקים ומי ששורד את המלחמה ומנצח בקרב על המזון הוא בעצם המין שמתרגל לסביבה. החלשים, הפגומים, הם מתים ואלו שנותרים חיים הם מולידים את הצאצאים, שיותר טובים מהדור הקודם – וכך הם עוברים אבולוציה.

במאה ה-19, אנשים [בעיקר סוציולוגים ואנתרופולוגים] לוקחים את הרעיונות של דרווין והשליכו אותם על בני האדם ויצרו מדע בשם "דרוויניזם חברתי" – באומרם שגם אצל בני האדם יש מלחמה בין סוגים יותר טובים ואיכותיים לבין אנשים נחותים, יש חזקים וחלשים [והם מוכיחים זאת ע"י מבחני IQ] – כשהאיכותיים ישלטו וינצלו את הנחותים. הם אמרו שבחברה האנושית יש סוגים שונים של גזעים שנמדדים על פי איכותם – תרומתם לתרבות, מראם, אומץ בקרב וכדומה. הגזע האיכותי ביותר היו הארים, והגזע הנחות ביותר והמסוכן ביותר לשאר הגזעים היה היהודים – כי הם חיים בתוך עצמם, מוצצים את היכולות מאחרים, מתפרנסים על חשבונם, מתערבבים בהם ועל ידי זה הם רוצים להשתלט עליהם ולקלקל את האיכות שלהם ולשלוט על העולם. תורת הגזע העמידה את היהודים במצב חדש: היהדות איננה רק דת, אלא היא דם – נתון ביולוגי. יהודי לא יכול להפסיק להיות יהודי, הם לא יכולים להתנצר ויהודי לא יכול לחמוק מגורלו. לכן, יהודים רבים הבינו שאין להם מקום באירופה ואין להם סיכוי להשתלב ועליהם לחפש מקום משלהם.

לסיכום נושא האנטישמיות:

האנטישמיות התפשטה באירופה בצורתה המודרנית והיא באה לידי ביטוי במערב אירופה: צרפת, בריטניה וגרמניה: צורה מילולית בלבד: דיבור, כתיבה, קריקטורות, תיאטרון, קולנוע, עיתונות, ספרים. פרסומים קשים מאד, האשמת היהודים במחלות השונות והשיא היה משפט דרייפוס בצרפת. במזרח אירופה: רוסיה ורומניה: האנטישמיות היא מילולית [הפרוטוקולים של זקני ציון – חוברת שהאשימה את היהודים ברצון להשתלט על העולם] אבל האנטישמיות שם הייתה בעיקר פיזית: הרג, אונס, שריפה. פינסקר, אחד מראשי הציונות, כתב: "היהודים היו שנואים בכל מקום, בעיניי החיים – היהודי הוא מת. בעיניי הגויים הפשוטים – הוא זר. בעיניים העשירים – הוא קבצן. בעיניי העניים – הוא נצלן מיליונר. בעיניי הפטריוטים – חסר ארץ. ובעיניי כולם – מתחרה".

 

נסיבות בין לאומיות נוחות ומתאימות

במאה ה-19 נוצרו נסיבות בין לאומיים נוחים / מתאימים להקמתה של תנועה לאומית. באמצע המאה ה-19 חלו שינויים באימפריה העות'מאנית ששלטה בארץ ישראל. מצד אחד, היא נחלשה מאוד – היא הייתה נחשלת מבחינה טכנולוגית, הייתה מושחתת מבחינת השלטון והכלכלה ממש על סף פשיטת רגל. האימפריה כונתה "האיש החולה/הגוסס על הבוספורס".

באמצע המאה ה-19, החלו מעצמות אירופה – בריטניה, צרפת, גרמניה, רוסיה – להתערב באימפריה העות'מאנית, להשקיע בה, לפתח אותה מבחינה טכנולוגית וכלכלית. האימפריה הייתה מעוניינת בהשקעות אלה כדי להתפתח ולהפוך למדינה מודרנית. לכן, היא נתנה למעצמות שהשקיעו בה הקלות במיסים, אפשרות לחיות בתורכים בהתאם לחוקים של כל ארץ. המעצמות בנו פסי רכבת, מפעלים [בעיקר של נשק וברזל], פיתחו ובנו בתי חולים, בתי ספר טכנולוגיים בתוך האימפריה. בין השאר, הם השקיעו באר ישראל שהייתה אזור נחשל באימפריה. רוב תושבי הארץ היו פלאחים – עובדי אדמה שהאדמה לא שייכת להם, ואת רוב היבול הם נותנים לאפנדי [עשיר, בעל אדמות] והם עצמם חיים בעוני נורא: רעב, מחלות. הארץ הייתה מלאת ביצות שהביאו למלריה, לא היו כבישים או בתי חולים – ואם היו, הם היו שייכים לשגרירים – לא היו בתי ספר. שממה. ביצות ונחשלות עצומה. המעצמות סוללות פסי רכבת שמקשרים בין אלכסנדריה במצרים לדמשק בסוריה, פסי רכבת מיפו לירושלים, כבישים, דרכים, בנו בתי חולים, הקימו מפעלים בארץ והיא החלה להתפתח. גם יהודים השקיעו בא"י – משה מונטיפיורי שהיה מיליונר אנגלי השקיע בארץ.

חברי התנועה הציונית שקמה באותו הזמן באירופה החלו לחשוב על ארץ ישראל כמקום שאפשר להקים בו מדינה. עד אז, אף אחד לא חשב שזה מקום מתאים, שבמקום כזה מוכה קדחת וביצות תוקם מדינה – עכשיו רואים כי משקיעים בארץ, זהו מקום שיכול להתפתח ויש תקווה שיוכל להפוך למקום שמתאים למדינה. הציונים גם חשבו שהאימפריה העות'מאנית חלשה ולכן אפשרי ללחוץ עליה לוותר על ארץ ישראל בתמורה לכסף, לפיצויים ועל ידי כך תוכל לקום בה מדינה יהודית. זו הזדמנות מתאימה.

 

נכתב על ידי , 18/4/2011 11:59  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: חטיבה ותיכון , מגיל 14 עד 18 , ציונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSicumim אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sicumim ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ