לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Lidgonia Chronicles - Blood War's Tale


בלוג שכל מטרתו, לפחות כרגע, היא לפרסם את הספר שאני כותב ממש ברגעים אלה. שם הספר הוא כשם הבלוג. © הזכויות לספר שמורות לי באופן בלעדי

Avatarכינוי: 

בן: 26

MSN: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2011    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      




הוסף מסר

7/2011


טוב, העבודה החדשה שלי גורמת לי להשתעמם וזה נותן לי הרבה מאוד זמן לעבוד על הספר שלי, מה שכנראה אומר שהפרקים יתוקתקו בכמה ימים הבאים לכל הפחות.

אגב, יש ספר שאני קורא עכשיו ופשוט התמכרתי, זה ספר של סטיבן קינג - עמדה. ספר של 1000 ומשהו עמודים בכתב דפוס קטנטן, אבל זה ספר מדהים, פסיכולוגיה-אימה-מתח כמו שרק הוא יודע לכתוב! אז הוא מומלץ מאוד, וניתן להשיג אותו כחלק מהמבצע של ה-3 ב100 של צומת ספרים.

 

כמה מילים על הפרק, בגלל שכמה אנשים אמרו לי שהקרבות שלי לא ממש ברורים, החלטתי לקחת את זה לתשומת ליבי והתחלתי בינתיים לקרוא מדריכים באינטרנט ובהמשך אני מחפש קורס כתיבה יוצרת שיעזור לי עוד יותר בנושא. זהו פרק שכולו זה קרב אחד, וזה אחרי שעות על גבי שעות של קריאת מאמרים ברחבי האינטרנט על הנושא, אשמח אם תתייחסו אל הקרבות ותעירו לי אם יש משהו חסר ואם כן, מהו? מה אפשר לשפר לדעתכם וכו'.. (:

 

תודה וקריאה מהנה <:




פרק 5

מוחו הכפרי של לאנסטון העלה במוחו רעיונות על מחסן קטנטן עשוי עץ, מרקיב קלות, כמובן, עם דלת עץ התלויה על צירים חורקים. זאת התמונה שצפה בעיני רוחו של הענק כשהתקדם לכיוון שהפנה אותו הוקאיי. לאנסטון כמובן לא ציפה למצוא שם נשק כמו שהוא רגיל אליו, אבל מבחינתו כל דבר גדול יותר מהרגיל יהיה מעולה.
לאנסטון היה בטוח שהוא היה אמור להגיע כבר למחסן הזה, לעומת זאת כל מה שעבר על פניו בינתיים הייתה חומה גבוהה עשויה לבנים ולה שני שערי מתכת פתוחים.
כאשר החליט להתגבר על בושתו, ניגש לאחד החיילים הקרובים ושאל איפה מחסן הנשקים הזה שהופנה אליו. החייל צחק בלבביות והפנה אצבע היישר לשער הקרוב יותר אליהם, לאחר מכן ממהר וממשיך בעסקיו – תרגול קרב עם חנית בבובת שקי חול.

כשנכנס הענק למחסן, שנראה לו יותר כמו ארמון קטן, הוא נדהם – מסדרון ארוך, שנראה שממשיך הלאה והלאה אל תוך אזורים לא נודעים קידם את פניו. על קירות המסדרון היו תלויים לפידים משני צידי הקירות. לאנסטון הניח שישנם שני מסדרונות כאלה בגלל שלא ראה שום שביל או מסדרון שיחבר את המסדרון שבו עמד לדלת השנייה.


אלדרגור התחיל לבחון את החרבות שהגישו לו החיילים השונים במגרש.

לאחר שהביס את בלוד בדרך כל כך משפילה, הם השתוקקו לראות את הקרב בינו לבין האדם הענקי שבא אתו. הם טענו שהם חברים וחברתם, שכל החיילים התחילו לפנטז עליה מהרגע שרגלה פסעה במגרש, אמרה שהם כל כך טובים שהחיילים בלב רחב ויד פתוחה הושיטו לאלדרגור את נשקיהם השונים שיבחר במה הוא מעדיף להשתמש.

אלדרגור לא נראה מסוכן בעיניהם, אבל הוקאיי ואיימאר לימדו אותם שמראה יכול להטעות. עוד הם למדו שטעויות כאלה שוות למוות בשדה הקרב.

אלדרגור בחר לבסוף בשתי חרבות קצרות, מהסוג הארוך יותר, כשישים סנטימטרים אורך שכוללים בתוכם גם את הלהב וגם את הניצב.

ארג הביט בעניין בחרבות, בחן אותן מכל כיוון אפשרי, העביר אצבע באטיות על הלהב ומשחק עם כל חרב בנפרד, זורק אותן לאוויר ותופס, מנסה לשסף בעזרתה את האוויר ולדקור אתה את האוויר.

כל זאת הוא עשה לקול תשואות החיילים שניסו להלהיב את הרוחות.


לאנסטון הגיע לסוף המסדרון, הוא עבר שריונות בכל מידה אפשרית, נשקים כמעט מכל הסוגים והמינים, אך רק לא חרב רחבה וגדולה כמו שחיפש.

כשכבר פנה ללכת, הוא ראה אותה – מושענת על הקיר בלי חומרים עזר, גובהה כמעט כגובהו של מי שעתיד להשתמש בה. הוא התקשה לשים אליה לב כי לא היה לפיד כלשהו שהאיר עליה, בניגוד לשאר הנשקים שהאירו הלפידים שנתלו מעל כל עמדה.

לאנסטון אחז בניצב, בשני ידיו והתענג על מגע המתכת הקרה באצבעותיו, מחייך חיוך חלומי. הוא גרר אותה לאחר מכן קרוב יותר לאחד הלפידים והתבונן בה.

החרב הייתה במצב קשה – מעט חלודה ועקומה, עם סדקים קטנים ודקים שעיטרו את הלהב הענקית של הנשק הישן הזה. זאת לא חרב שיוצאים אתה למלחמה, אבל בהחלט אפשר להשתמש בה פעם או פעמיים לאימון.

במחשבה זו תפס את הניצב ביד אחת וגרר אותה אחריו כשהוא מתקדם לכיוון האור בקצה המסדרון, משמיע רעשי מתכת מכה באבן מחרידים.


"החיילים נורא מתלהבים מכל הסיפור.” אמר הוקאיי לסילברה שבינתיים ישבה לידו וזמזמה מנגינות מרגיעות לעצמה, מחכה שתתחיל ההצגה שאותה ראתה כבר עשרות פעמים.

"זה טוב?” שאלה בחוסר התעניינות ועברה לבחון את ציפורניה.

"מעולם לא ראיתי אותם מתלהבים כל כך מזרים שהגיעו. זה משהו שאמרת.”

סילברה דחתה את המשפט האחרון והוסיפה: “אני מאמינה שאלדרגור עצמו גרם לכל ההתלהבות הזאת. יש לו נטייה כזאת. אני רק ליוויתי את מעשיו.”


אלדרגור כבר החל להשתעמם, הוא התיישב על החול, נועץ את שני החרבות שלקח באדמה החולית, מייצב את עצמו בעזרת ידיו שהיו מאחורי גבו. הוא נשא מבטו לשמיים והחל לשרוק בשעמום. לבסוף כששמע לחשושים הפנה את מבטו וראה את החיילים מצביעים על משהו מופתעים.

לאנסטון הלך מחזיק חרב ענקית, הענקית ביותר שהחיילים ראו מימי חייהם, חרב דומה לזאת שהייתה בבעלותו עד לפני מספר ימים, אותה הניח על כתפו וייצב עם יד אחת בלבד.

אלדרגור קפץ על רגליו והוציא את החרבות מהאדמה, נושף עליהן ומנקה אותן מחול שנשאר על הלהב. הוא אהב את החרבות שלו נקיות ואם אפשר – גם מבריקות.

"מוכן?” שאל את חברו הענקי כשזה קרב אליו.

לאנסטון הנהן, תופס את החרב על כתפו בשני ידיים ומוריד אותה מכתפו, אוחז בה מעט באוויר בקלות. החיילים ציפו לעיוותים בפניו מרוב קושי, אך הוא היה רגיל לכובד כזה לנשק ולא התרגש.


הזוג עמד אחד מול השני, נשקיהם שלופים – לאנסטון: אחיזתו יציבה, חזקה וישרה.
אלדרגור לעומתו כהרגלו מחזיק חרב אחת ביד רופפת מתנדנדת כמעט נוגעת ברצפה, וחרב אחת קרובה לגופו אותה מחזיק ככל החיילים.

עיני כל המתבוננים הסתכלו על הזוג ועוד לפני שהתחילו לעשות משהו המתח עמד באוויר. התופעה הזאת הדהימה את סילברה – החיילים לא ראו את לאנסטון ואלדרגור נלחמים מעולם ולא שמעו עליהם, אבל ההתרגשות שלהם כה חזקה שהם בקושי עומדים בנחת. מדהים. חשבה לעצמה.


הגברים התחילו להסתובב במעגלים במרחק מה אחד מהשני מביטים אחד בשני ברצינות. אפילו אלדרגור הרצין. כשהוא היה נלחם בלאנסטון ברצינות ורצה לנצח הוא היה חייב לקחת את הדברים ברצינות אחרת לאנסטון, שתמיד היה לוקח דברים ברצינות, היה גומר אותו בפחות מכמה דקות.

אלדרגור לא חיכה יותר מידי ותקף – הוא רץ לכיוונו של לאנסטון, משחזר מהלך שביצע מאות פעמים, קופץ ובעודו באוויר בעזרת שתי חרבותיו מנסה לתפוס את הלהב הענקית של הנשק של יריבו שהגן בקלות מפני ההתקפה.

הגברים נפרדו שניות לאחר מכן ולאנס תקף, הוא הדף מהלומה של אלדרגור עם חרבו הימנית בעזרת המגן ונגח ביריבו עם הכתף, מפיל אותו לרצפה. לאנסטון הניף את חרבו באוויר והוריד אותה במהירות במכה מדויקת ומאונכת. הוא ידע שאלדרגור יתחמק, וידע גם לאיזה כיוון הוא יתגלגל ולא היה מודאג.

בניגוד אליו החיילים עצרו נשימתם. אפילו הוקאיי הוותיק נאלץ להודות בפני עצמו שלאנסטון מסוכן.

הבחור הצעיר הזכיר לו את איימאר השני שתחתיו למד להילחם כשהיה בגילם של הילדים האלה, האדם שלימים הפך לאדם החזק באימפריה ומולך בה עכשיו. הבחור הצעיר הזה השתמש בחרבו של איימאר השני, אם כי סגנונו הזכיר יותר את סגנון בנו שהיה יותר מהיר ואכזרי.

הוקאיי התבונן בשתיים בזמן שהחליפו מהלומות מהירות וקטלניות אחד עם השני, חוסמים או מתחמקים מהמכות ביעילות כמו מקצוענים. קולות המתכת שמכה במתכת משכו עוד ועוד אנשים, לא בהכרח חיילים, משרתים ושומרים באו להציץ במחזה ונשארו.

הוקאיי ידע שהילדים האלו הם אוצר. הוקאיי היה מספיק בשדה הקרב, נלחם גב אל גב עם איימאר השני וגם עם בנו – איימאר השלישי, בשביל לדעת שצמד כזה שווה לעשרים חיילים אם לא יותר. הוא גם היה בטוח שאם קצת אימונים הם יהיו יותר חזקים ויותר קטלניים בשדה הקרב.


בינתיים לאנסטון תפס את אלדרגור באחד מזינוקיו האקראיים וזרק אותו לאוויר, לקולם המופתע של החיילים האחרים.

אלדרגור נחת על רגליו והתגלגל בשביל לא לאבד מומנטום. הוא התיישר ורץ חזרה אל יריבו, בטוח כי הפעם יצליח לשטות בו. אני לא יכול להסתכן ולהיראות כל כך חלש וטיפש מול כל החיילים האלה, חשב.

אלדרגור רץ בגב כפוף מעט, מקלל את עצמו על שהזניח את אימוניו לתקופה ארוכה שכזאת. הפסד לא בא בחשבון. הוא חייב לנצח את לאנסטון, לפחות בשביל להוכיח לעצמו שהוא מסוגל לנקום את מות הוריו.

אלדרגור עצר מריצתו מנער את ראשו בכוח. כל המחשבות האלה שהשתלטו עליו, הוא חייב להמשיך הלאה, הוא ידע את זה, ואם זאת במוחו שוב החלו לצוף תמונותיהם של הוריו ברגעים האחרונים בחייהם.

אגרוף שהפיל אותו לקרקע החזיר אותו למציאות. לאנסטון עמד לדקור את הרצפה, את אלדרגור ליתר דיוק, בכוח רב וזה חייב תגובה מידית. אלדרגור התגלגל לצד שמאל וקיפץ בחינניות על רגליו, מסתער לכיוון לאנסטון שסוף סוף הביא לו פתיחה שיכל לנצל לטובתו. כששני חרבותיו מושתות לפניו הוא רץ מצידו הימני לכיוון גבו החשוף. הוא זינק שנית, הפעם לא הייתה חרב שתגן על לאנסטון מהתקפת הזינוק של אלדרגור.

החיילים היו בטוחים שהקרב נגמר.

סילברה חייכה, הם באמת לא הכירו את הבנים.


לאנסטון ידע מה אלדרגור מתכנן, זה היה צפוי ולכן במקום לנסות להסתובב במהירות או לשנות את תנוחת החרב בשביל להפריע, הוא פשוט שמט או לרצפה – זאת נפלה בשאון גדול לקרקע והתיזה חול לכל עבר. כשידיו חופשיות ממשקל כה גדול הוא יכל להסתובב מהר יותר, אך במקום זאת בחר להתנהג כמו שאלדרגור עצמו היה מתנהג והתכופף והתגלגל הצידה במהירות. לאנסטון איבד מעט משיווי משקלו אבל הוא הצליח לקום די מהר, תופס את חרבו מהלהב שלה ומספיק להרים אותה בשני ידיו מעל ראשו שנייה אחת לפני שאלדרגור, שהסתער עליו שנית בלי לאבד מקור רוחו, יצליח ליצור מגע.

לאנסטון הדף את אלדרגור לאחור ושמט את החרב מידיו, מרים אותה הפעם מהניצב וקם על רגליו במהירות.


ככל שעבר הזמן החיילים נשארו עם אותן הבעות הפנים ההמומות ומהדהמות, סילברה המשיכה לפהק יותר ויותר ככל שעבר הזמן ואילו הוקאיי המשיך לדמיין בעיני רוחו את הצעירים האלה כשיגדלו.
הוקאיי כבר החליט שהוא רוצה לאתגר את לאנסטון לקרב לאחר מכן. הוא נלחם בשני הענקים של האימפריה – באיימארים ואף כמעט הצליח להילחם כשווה אליהם. הוא רצה לראות אם הוא מסוגל לפחות לנצח את לאנסטון.
באשר לאלדרגור הוא ידע היטב איזה מאמן יביא לו, או ליתר דיוק איזו מאמנת הוא יביא לו.

קול מוכר וחמים הקפיץ את הוקאיי. הקול שאל לשלומו ולאחר מכן שאל לפשר הדברים שקורים במגרש האימונים.

הוקאיי הסתובב כדי לוודא שהוא זיהה את הקול נכון. הוא זיהה אותו.

איימאר השלישי עמד שם, יורש הכתר, הנסיך, ה-ורצ'יף, ה-ורלורד, האדם החזק ביותר באימפריה. הוקאיי מיהר להשתחוות בפניו. הוא ידע שאין צורך שהוא יעשה את זה, איימאר השלישי שנא את המחוות האלו, במיוחד כשהן באו ממנו. הוקאיי אימן את איימאר השלישי בילדותו.

איימאר התרגז וביקש מהוקאיי לשוב לעמוד על רגליו.

הוקאיי העביר מבט מהיר על איימאר, לוודא שזה אכן הוא. זה היה הוא.

"אם כך, מה פשר הדברים כאן?” חזר שנית על שאלתו. “מי הם שני האנשים האלה, ולמה אחד מהם משתמש בחרב הישנה שלי?”

"מוקדם יותר היום הגיעו קבוצה של ניצולים מכפר אושהו שנמצא בסמוך לים האינסופי. הם טענו שרצחו את כל הכפר והרסו אותו עד היסוד.”

"תן לי לנחש, האפורים?” שאל בקול אטום ועייף.

"קלעת בול.”

"עכשיו תסביר לי מה לעזאזל הם עושים בחצר האימונים, נלחמים אחד בשני ועוד עם הנשק הישן שלי?”

"טוב הם השלושה האלה, התעקשו להצטרף לצבאות האימפריה. כהרגלו בחנו אותם. הנמוך הזה שאתה רואה, נלחם נגד בלוד והשפיל אותו במהלך אחד בלבד ולאחר מכן הם פשוט שכנעו אותי שאתן לשניהם להילחם אחד בשני.”

"לא אמורים להיות להם נשקי עץ?” תהה איימאר.

"הם התעקשו אדוני.”

"טוב נו, הם מציגים שם כמה מהלכים לא רעים בכלל.” אמר איימאר תוך כדי שלאנסטון, שוב, פספס את אלדרגור שקיפץ משיסוף נמוך. אלדרגור רץ במעלה החרב הישנה עד שהגיע קרוב ללאנסטון, זרק את החרבות הרחק ממנו, תפס את ראשו של הענק וכשהוא אוחז בו חזק הוא קפץ לרצפה מפיל את הענק מרגליו. איימאר התרשם מהמלכים השונים שהם הפגינו.

הזוג הזה לא עצר לרגע גם כאשר אחד מהם נפל, ואלתרו ביעילות. הוא חשב לעצמו שהם בעלי כישרון ענקי שרק לא היה מישהו מקצועי שילמד אותם להילחם.


איימאר תהה מי השלישי שהוקאיי הזכיר, עד שנחו עיניו על נערה בלונדינית צעירה שמעולם לא ראה. הוא ידע שהיא השלישית, הוא גם ידע בוודאות שהיא יודעת להילחם. עלתה ממנה מעין אנרגיה, אותה האנרגיה שחש מכל אחד ואחד מהחיילים ששירתו לצידו. הוא ידע כי הנערה הזאת חזקה, אך היא התאמצה מאוד להסתיר את זה, וזה גרם לו להסתקרן על טבעה. לבינתיים איימאר לא אמר דבר אך חקק בזיכרונו את הנערה הזאת והפנה את תשומת ליבו לקרב הסוער. אלדרגור בדיוק הופל מרגליו ונאלץ להתגלגל אחורה, שוב נוטש את חרבותיו על הרצפה, ומתחמק מהנחתת חרבו של לאנסטון.

"הוא ממש מהיר הילד הזה, לא כך?” העיר איימאר תוך כדי צפייה חדת עיניים בכל המתרחש. הקצב של הקרב הזה גרם לכל אחד שאפילו מצמץ פעמיים ברצף לאבד את עצמו ולא להבין מה מתרחש.

הוקאיי הנהן בהסכמה.

"הוא יתאים לאראוקל כמו סיר למכסה.” ציין הוקאיי בתורו.

"אחותי?” התפלא איימאר.

"הבחור הזריז, הסגנון שלו די דומה לסגנון של מיס אראוק-”

"תקשיב, די עם הרשמיות הזאת.” קטע אותו איימאר. הוא הסכים אתו, אחותו באמת נלחמה דומה לסגנון של הזר הזה. היא תוכל ללמד אותו כמה דברים.

איימאר הניח עיניו על לאנסטון. הבחור הענק הזכיר לו את עצמו בגילו, רק שכבר אז ידע להילחם יותר טוב, אבל זה תודות לאימונים היומיים עם הוקאיי ועם אביו שהחזיק בתארים אותם הוא מחזיק כיום. איימאר ניחש נכונה שלאנסטון מתאמן כל יום. הוא ידע שהוא יוכל לעזור לנער להשתפר בלי היכר.

אבל, חשב לעצמו, הגיע הזמן לעצור את הקרב הזה, הוא לא רצה שהנערים יתעייפו יותר מידי, האפורים הטרידו אותו בלי הפסקה עם התקפותיהם והוא לא ידע כמה זמן יישאר בבירה. לכן, החליט, הוא חייב לנסות לאמן קצת את המתגייסים החדשים שלו, שבהחלט הם נכס לא קטן.

איימאר בעצמו לא הבין למה נקשר אליהם כל כך, אבל זה פשוט קרה.

הוא נכנס לזירה ועצר את הקרב.

 

 

נכתב על ידי , 21/7/2011 22:47  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




230
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לN_Hard Iconoclast אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על N_Hard Iconoclast ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ