לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Lidgonia Chronicles - Blood War's Tale


בלוג שכל מטרתו, לפחות כרגע, היא לפרסם את הספר שאני כותב ממש ברגעים אלה. שם הספר הוא כשם הבלוג. © הזכויות לספר שמורות לי באופן בלעדי

Avatarכינוי: 

בן: 26

MSN: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2011    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      




הוסף מסר

7/2011


טוב, העבודה החדשה שלי גורמת לי להשתעמם וזה נותן לי הרבה מאוד זמן לעבוד על הספר שלי, מה שכנראה אומר שהפרקים יתוקתקו בכמה ימים הבאים לכל הפחות.

אגב, יש ספר שאני קורא עכשיו ופשוט התמכרתי, זה ספר של סטיבן קינג - עמדה. ספר של 1000 ומשהו עמודים בכתב דפוס קטנטן, אבל זה ספר מדהים, פסיכולוגיה-אימה-מתח כמו שרק הוא יודע לכתוב! אז הוא מומלץ מאוד, וניתן להשיג אותו כחלק מהמבצע של ה-3 ב100 של צומת ספרים.

 

כמה מילים על הפרק, בגלל שכמה אנשים אמרו לי שהקרבות שלי לא ממש ברורים, החלטתי לקחת את זה לתשומת ליבי והתחלתי בינתיים לקרוא מדריכים באינטרנט ובהמשך אני מחפש קורס כתיבה יוצרת שיעזור לי עוד יותר בנושא. זהו פרק שכולו זה קרב אחד, וזה אחרי שעות על גבי שעות של קריאת מאמרים ברחבי האינטרנט על הנושא, אשמח אם תתייחסו אל הקרבות ותעירו לי אם יש משהו חסר ואם כן, מהו? מה אפשר לשפר לדעתכם וכו'.. (:

 

תודה וקריאה מהנה <:




פרק 5

מוחו הכפרי של לאנסטון העלה במוחו רעיונות על מחסן קטנטן עשוי עץ, מרקיב קלות, כמובן, עם דלת עץ התלויה על צירים חורקים. זאת התמונה שצפה בעיני רוחו של הענק כשהתקדם לכיוון שהפנה אותו הוקאיי. לאנסטון כמובן לא ציפה למצוא שם נשק כמו שהוא רגיל אליו, אבל מבחינתו כל דבר גדול יותר מהרגיל יהיה מעולה.
לאנסטון היה בטוח שהוא היה אמור להגיע כבר למחסן הזה, לעומת זאת כל מה שעבר על פניו בינתיים הייתה חומה גבוהה עשויה לבנים ולה שני שערי מתכת פתוחים.
כאשר החליט להתגבר על בושתו, ניגש לאחד החיילים הקרובים ושאל איפה מחסן הנשקים הזה שהופנה אליו. החייל צחק בלבביות והפנה אצבע היישר לשער הקרוב יותר אליהם, לאחר מכן ממהר וממשיך בעסקיו – תרגול קרב עם חנית בבובת שקי חול.

כשנכנס הענק למחסן, שנראה לו יותר כמו ארמון קטן, הוא נדהם – מסדרון ארוך, שנראה שממשיך הלאה והלאה אל תוך אזורים לא נודעים קידם את פניו. על קירות המסדרון היו תלויים לפידים משני צידי הקירות. לאנסטון הניח שישנם שני מסדרונות כאלה בגלל שלא ראה שום שביל או מסדרון שיחבר את המסדרון שבו עמד לדלת השנייה.


אלדרגור התחיל לבחון את החרבות שהגישו לו החיילים השונים במגרש.

לאחר שהביס את בלוד בדרך כל כך משפילה, הם השתוקקו לראות את הקרב בינו לבין האדם הענקי שבא אתו. הם טענו שהם חברים וחברתם, שכל החיילים התחילו לפנטז עליה מהרגע שרגלה פסעה במגרש, אמרה שהם כל כך טובים שהחיילים בלב רחב ויד פתוחה הושיטו לאלדרגור את נשקיהם השונים שיבחר במה הוא מעדיף להשתמש.

אלדרגור לא נראה מסוכן בעיניהם, אבל הוקאיי ואיימאר לימדו אותם שמראה יכול להטעות. עוד הם למדו שטעויות כאלה שוות למוות בשדה הקרב.

אלדרגור בחר לבסוף בשתי חרבות קצרות, מהסוג הארוך יותר, כשישים סנטימטרים אורך שכוללים בתוכם גם את הלהב וגם את הניצב.

ארג הביט בעניין בחרבות, בחן אותן מכל כיוון אפשרי, העביר אצבע באטיות על הלהב ומשחק עם כל חרב בנפרד, זורק אותן לאוויר ותופס, מנסה לשסף בעזרתה את האוויר ולדקור אתה את האוויר.

כל זאת הוא עשה לקול תשואות החיילים שניסו להלהיב את הרוחות.


לאנסטון הגיע לסוף המסדרון, הוא עבר שריונות בכל מידה אפשרית, נשקים כמעט מכל הסוגים והמינים, אך רק לא חרב רחבה וגדולה כמו שחיפש.

כשכבר פנה ללכת, הוא ראה אותה – מושענת על הקיר בלי חומרים עזר, גובהה כמעט כגובהו של מי שעתיד להשתמש בה. הוא התקשה לשים אליה לב כי לא היה לפיד כלשהו שהאיר עליה, בניגוד לשאר הנשקים שהאירו הלפידים שנתלו מעל כל עמדה.

לאנסטון אחז בניצב, בשני ידיו והתענג על מגע המתכת הקרה באצבעותיו, מחייך חיוך חלומי. הוא גרר אותה לאחר מכן קרוב יותר לאחד הלפידים והתבונן בה.

החרב הייתה במצב קשה – מעט חלודה ועקומה, עם סדקים קטנים ודקים שעיטרו את הלהב הענקית של הנשק הישן הזה. זאת לא חרב שיוצאים אתה למלחמה, אבל בהחלט אפשר להשתמש בה פעם או פעמיים לאימון.

במחשבה זו תפס את הניצב ביד אחת וגרר אותה אחריו כשהוא מתקדם לכיוון האור בקצה המסדרון, משמיע רעשי מתכת מכה באבן מחרידים.


"החיילים נורא מתלהבים מכל הסיפור.” אמר הוקאיי לסילברה שבינתיים ישבה לידו וזמזמה מנגינות מרגיעות לעצמה, מחכה שתתחיל ההצגה שאותה ראתה כבר עשרות פעמים.

"זה טוב?” שאלה בחוסר התעניינות ועברה לבחון את ציפורניה.

"מעולם לא ראיתי אותם מתלהבים כל כך מזרים שהגיעו. זה משהו שאמרת.”

סילברה דחתה את המשפט האחרון והוסיפה: “אני מאמינה שאלדרגור עצמו גרם לכל ההתלהבות הזאת. יש לו נטייה כזאת. אני רק ליוויתי את מעשיו.”


אלדרגור כבר החל להשתעמם, הוא התיישב על החול, נועץ את שני החרבות שלקח באדמה החולית, מייצב את עצמו בעזרת ידיו שהיו מאחורי גבו. הוא נשא מבטו לשמיים והחל לשרוק בשעמום. לבסוף כששמע לחשושים הפנה את מבטו וראה את החיילים מצביעים על משהו מופתעים.

לאנסטון הלך מחזיק חרב ענקית, הענקית ביותר שהחיילים ראו מימי חייהם, חרב דומה לזאת שהייתה בבעלותו עד לפני מספר ימים, אותה הניח על כתפו וייצב עם יד אחת בלבד.

אלדרגור קפץ על רגליו והוציא את החרבות מהאדמה, נושף עליהן ומנקה אותן מחול שנשאר על הלהב. הוא אהב את החרבות שלו נקיות ואם אפשר – גם מבריקות.

"מוכן?” שאל את חברו הענקי כשזה קרב אליו.

לאנסטון הנהן, תופס את החרב על כתפו בשני ידיים ומוריד אותה מכתפו, אוחז בה מעט באוויר בקלות. החיילים ציפו לעיוותים בפניו מרוב קושי, אך הוא היה רגיל לכובד כזה לנשק ולא התרגש.


הזוג עמד אחד מול השני, נשקיהם שלופים – לאנסטון: אחיזתו יציבה, חזקה וישרה.
אלדרגור לעומתו כהרגלו מחזיק חרב אחת ביד רופפת מתנדנדת כמעט נוגעת ברצפה, וחרב אחת קרובה לגופו אותה מחזיק ככל החיילים.

עיני כל המתבוננים הסתכלו על הזוג ועוד לפני שהתחילו לעשות משהו המתח עמד באוויר. התופעה הזאת הדהימה את סילברה – החיילים לא ראו את לאנסטון ואלדרגור נלחמים מעולם ולא שמעו עליהם, אבל ההתרגשות שלהם כה חזקה שהם בקושי עומדים בנחת. מדהים. חשבה לעצמה.


הגברים התחילו להסתובב במעגלים במרחק מה אחד מהשני מביטים אחד בשני ברצינות. אפילו אלדרגור הרצין. כשהוא היה נלחם בלאנסטון ברצינות ורצה לנצח הוא היה חייב לקחת את הדברים ברצינות אחרת לאנסטון, שתמיד היה לוקח דברים ברצינות, היה גומר אותו בפחות מכמה דקות.

אלדרגור לא חיכה יותר מידי ותקף – הוא רץ לכיוונו של לאנסטון, משחזר מהלך שביצע מאות פעמים, קופץ ובעודו באוויר בעזרת שתי חרבותיו מנסה לתפוס את הלהב הענקית של הנשק של יריבו שהגן בקלות מפני ההתקפה.

הגברים נפרדו שניות לאחר מכן ולאנס תקף, הוא הדף מהלומה של אלדרגור עם חרבו הימנית בעזרת המגן ונגח ביריבו עם הכתף, מפיל אותו לרצפה. לאנסטון הניף את חרבו באוויר והוריד אותה במהירות במכה מדויקת ומאונכת. הוא ידע שאלדרגור יתחמק, וידע גם לאיזה כיוון הוא יתגלגל ולא היה מודאג.

בניגוד אליו החיילים עצרו נשימתם. אפילו הוקאיי הוותיק נאלץ להודות בפני עצמו שלאנסטון מסוכן.

הבחור הצעיר הזכיר לו את איימאר השני שתחתיו למד להילחם כשהיה בגילם של הילדים האלה, האדם שלימים הפך לאדם החזק באימפריה ומולך בה עכשיו. הבחור הצעיר הזה השתמש בחרבו של איימאר השני, אם כי סגנונו הזכיר יותר את סגנון בנו שהיה יותר מהיר ואכזרי.

הוקאיי התבונן בשתיים בזמן שהחליפו מהלומות מהירות וקטלניות אחד עם השני, חוסמים או מתחמקים מהמכות ביעילות כמו מקצוענים. קולות המתכת שמכה במתכת משכו עוד ועוד אנשים, לא בהכרח חיילים, משרתים ושומרים באו להציץ במחזה ונשארו.

הוקאיי ידע שהילדים האלו הם אוצר. הוקאיי היה מספיק בשדה הקרב, נלחם גב אל גב עם איימאר השני וגם עם בנו – איימאר השלישי, בשביל לדעת שצמד כזה שווה לעשרים חיילים אם לא יותר. הוא גם היה בטוח שאם קצת אימונים הם יהיו יותר חזקים ויותר קטלניים בשדה הקרב.


בינתיים לאנסטון תפס את אלדרגור באחד מזינוקיו האקראיים וזרק אותו לאוויר, לקולם המופתע של החיילים האחרים.

אלדרגור נחת על רגליו והתגלגל בשביל לא לאבד מומנטום. הוא התיישר ורץ חזרה אל יריבו, בטוח כי הפעם יצליח לשטות בו. אני לא יכול להסתכן ולהיראות כל כך חלש וטיפש מול כל החיילים האלה, חשב.

אלדרגור רץ בגב כפוף מעט, מקלל את עצמו על שהזניח את אימוניו לתקופה ארוכה שכזאת. הפסד לא בא בחשבון. הוא חייב לנצח את לאנסטון, לפחות בשביל להוכיח לעצמו שהוא מסוגל לנקום את מות הוריו.

אלדרגור עצר מריצתו מנער את ראשו בכוח. כל המחשבות האלה שהשתלטו עליו, הוא חייב להמשיך הלאה, הוא ידע את זה, ואם זאת במוחו שוב החלו לצוף תמונותיהם של הוריו ברגעים האחרונים בחייהם.

אגרוף שהפיל אותו לקרקע החזיר אותו למציאות. לאנסטון עמד לדקור את הרצפה, את אלדרגור ליתר דיוק, בכוח רב וזה חייב תגובה מידית. אלדרגור התגלגל לצד שמאל וקיפץ בחינניות על רגליו, מסתער לכיוון לאנסטון שסוף סוף הביא לו פתיחה שיכל לנצל לטובתו. כששני חרבותיו מושתות לפניו הוא רץ מצידו הימני לכיוון גבו החשוף. הוא זינק שנית, הפעם לא הייתה חרב שתגן על לאנסטון מהתקפת הזינוק של אלדרגור.

החיילים היו בטוחים שהקרב נגמר.

סילברה חייכה, הם באמת לא הכירו את הבנים.


לאנסטון ידע מה אלדרגור מתכנן, זה היה צפוי ולכן במקום לנסות להסתובב במהירות או לשנות את תנוחת החרב בשביל להפריע, הוא פשוט שמט או לרצפה – זאת נפלה בשאון גדול לקרקע והתיזה חול לכל עבר. כשידיו חופשיות ממשקל כה גדול הוא יכל להסתובב מהר יותר, אך במקום זאת בחר להתנהג כמו שאלדרגור עצמו היה מתנהג והתכופף והתגלגל הצידה במהירות. לאנסטון איבד מעט משיווי משקלו אבל הוא הצליח לקום די מהר, תופס את חרבו מהלהב שלה ומספיק להרים אותה בשני ידיו מעל ראשו שנייה אחת לפני שאלדרגור, שהסתער עליו שנית בלי לאבד מקור רוחו, יצליח ליצור מגע.

לאנסטון הדף את אלדרגור לאחור ושמט את החרב מידיו, מרים אותה הפעם מהניצב וקם על רגליו במהירות.


ככל שעבר הזמן החיילים נשארו עם אותן הבעות הפנים ההמומות ומהדהמות, סילברה המשיכה לפהק יותר ויותר ככל שעבר הזמן ואילו הוקאיי המשיך לדמיין בעיני רוחו את הצעירים האלה כשיגדלו.
הוקאיי כבר החליט שהוא רוצה לאתגר את לאנסטון לקרב לאחר מכן. הוא נלחם בשני הענקים של האימפריה – באיימארים ואף כמעט הצליח להילחם כשווה אליהם. הוא רצה לראות אם הוא מסוגל לפחות לנצח את לאנסטון.
באשר לאלדרגור הוא ידע היטב איזה מאמן יביא לו, או ליתר דיוק איזו מאמנת הוא יביא לו.

קול מוכר וחמים הקפיץ את הוקאיי. הקול שאל לשלומו ולאחר מכן שאל לפשר הדברים שקורים במגרש האימונים.

הוקאיי הסתובב כדי לוודא שהוא זיהה את הקול נכון. הוא זיהה אותו.

איימאר השלישי עמד שם, יורש הכתר, הנסיך, ה-ורצ'יף, ה-ורלורד, האדם החזק ביותר באימפריה. הוקאיי מיהר להשתחוות בפניו. הוא ידע שאין צורך שהוא יעשה את זה, איימאר השלישי שנא את המחוות האלו, במיוחד כשהן באו ממנו. הוקאיי אימן את איימאר השלישי בילדותו.

איימאר התרגז וביקש מהוקאיי לשוב לעמוד על רגליו.

הוקאיי העביר מבט מהיר על איימאר, לוודא שזה אכן הוא. זה היה הוא.

"אם כך, מה פשר הדברים כאן?” חזר שנית על שאלתו. “מי הם שני האנשים האלה, ולמה אחד מהם משתמש בחרב הישנה שלי?”

"מוקדם יותר היום הגיעו קבוצה של ניצולים מכפר אושהו שנמצא בסמוך לים האינסופי. הם טענו שרצחו את כל הכפר והרסו אותו עד היסוד.”

"תן לי לנחש, האפורים?” שאל בקול אטום ועייף.

"קלעת בול.”

"עכשיו תסביר לי מה לעזאזל הם עושים בחצר האימונים, נלחמים אחד בשני ועוד עם הנשק הישן שלי?”

"טוב הם השלושה האלה, התעקשו להצטרף לצבאות האימפריה. כהרגלו בחנו אותם. הנמוך הזה שאתה רואה, נלחם נגד בלוד והשפיל אותו במהלך אחד בלבד ולאחר מכן הם פשוט שכנעו אותי שאתן לשניהם להילחם אחד בשני.”

"לא אמורים להיות להם נשקי עץ?” תהה איימאר.

"הם התעקשו אדוני.”

"טוב נו, הם מציגים שם כמה מהלכים לא רעים בכלל.” אמר איימאר תוך כדי שלאנסטון, שוב, פספס את אלדרגור שקיפץ משיסוף נמוך. אלדרגור רץ במעלה החרב הישנה עד שהגיע קרוב ללאנסטון, זרק את החרבות הרחק ממנו, תפס את ראשו של הענק וכשהוא אוחז בו חזק הוא קפץ לרצפה מפיל את הענק מרגליו. איימאר התרשם מהמלכים השונים שהם הפגינו.

הזוג הזה לא עצר לרגע גם כאשר אחד מהם נפל, ואלתרו ביעילות. הוא חשב לעצמו שהם בעלי כישרון ענקי שרק לא היה מישהו מקצועי שילמד אותם להילחם.


איימאר תהה מי השלישי שהוקאיי הזכיר, עד שנחו עיניו על נערה בלונדינית צעירה שמעולם לא ראה. הוא ידע שהיא השלישית, הוא גם ידע בוודאות שהיא יודעת להילחם. עלתה ממנה מעין אנרגיה, אותה האנרגיה שחש מכל אחד ואחד מהחיילים ששירתו לצידו. הוא ידע כי הנערה הזאת חזקה, אך היא התאמצה מאוד להסתיר את זה, וזה גרם לו להסתקרן על טבעה. לבינתיים איימאר לא אמר דבר אך חקק בזיכרונו את הנערה הזאת והפנה את תשומת ליבו לקרב הסוער. אלדרגור בדיוק הופל מרגליו ונאלץ להתגלגל אחורה, שוב נוטש את חרבותיו על הרצפה, ומתחמק מהנחתת חרבו של לאנסטון.

"הוא ממש מהיר הילד הזה, לא כך?” העיר איימאר תוך כדי צפייה חדת עיניים בכל המתרחש. הקצב של הקרב הזה גרם לכל אחד שאפילו מצמץ פעמיים ברצף לאבד את עצמו ולא להבין מה מתרחש.

הוקאיי הנהן בהסכמה.

"הוא יתאים לאראוקל כמו סיר למכסה.” ציין הוקאיי בתורו.

"אחותי?” התפלא איימאר.

"הבחור הזריז, הסגנון שלו די דומה לסגנון של מיס אראוק-”

"תקשיב, די עם הרשמיות הזאת.” קטע אותו איימאר. הוא הסכים אתו, אחותו באמת נלחמה דומה לסגנון של הזר הזה. היא תוכל ללמד אותו כמה דברים.

איימאר הניח עיניו על לאנסטון. הבחור הענק הזכיר לו את עצמו בגילו, רק שכבר אז ידע להילחם יותר טוב, אבל זה תודות לאימונים היומיים עם הוקאיי ועם אביו שהחזיק בתארים אותם הוא מחזיק כיום. איימאר ניחש נכונה שלאנסטון מתאמן כל יום. הוא ידע שהוא יוכל לעזור לנער להשתפר בלי היכר.

אבל, חשב לעצמו, הגיע הזמן לעצור את הקרב הזה, הוא לא רצה שהנערים יתעייפו יותר מידי, האפורים הטרידו אותו בלי הפסקה עם התקפותיהם והוא לא ידע כמה זמן יישאר בבירה. לכן, החליט, הוא חייב לנסות לאמן קצת את המתגייסים החדשים שלו, שבהחלט הם נכס לא קטן.

איימאר בעצמו לא הבין למה נקשר אליהם כל כך, אבל זה פשוט קרה.

הוא נכנס לזירה ועצר את הקרב.

 

 

נכתב על ידי , 21/7/2011 22:47  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק 4


אוקיי אני יודע שאין לי באמת קוראים ואני מעדכן את זה סתם, אבל לא נורא.

בשעה טובה ומוצלחת מאוד, כתבתי את הפרק ה-4, 7 עמודים בוורד, אז זה נורא ארוך. במקור זה היה אמור להיות 2 פרקים, אבל דחסתי את זה לפרק אחד כדי שאני אוכל לכתוב על הדברים המעניינים ולא על היבשים והמשעממים, כמו שמישהי הזכירה באוזניי.

אז תסבלו פעם אחרונה בשבילי כי מכאן זה רק הולך ומשתפר (=

 

 


 

 

פרק 4

 

שארית המסע של הקבוצה עבר בשלום, הניצולים הלכו בעקבותיהם של סילברה, לאנסטון ואלדרגור. כמו שסילברה הציעה עוד ביום הראשון שלהם למסע - הם נמנעו מערים גדולים ומדרכים ראשיות.
לניצולים היה סדר יום פשוט; בזריחה הם קמו, חלקם היו עוזרים להכין את ארוחת הבוקר והחלק השני היה אחראי על האוכל לקראת הערב. הם היו רוב הזמן בתנועה מתמדת, וכשנעצרו לנוח היה זה לפרקי זמן קצרים יחסית. אף אחד לא שאל שאלות, כי כולם רצו להגיע לבירה במהירות האפשרית, כי הגעה לסאצ'ון פירושו לישון במיטה חמה ולאכול כמו שהם היו רגילים לפני בריחתם.
בלילות אלדרגור ולאנסטון היו מחלקים את הלילה לשניים ונשארים לשמור, כל אחד בתורו. בדרך כלל שניהם נרדמו. הסיבה לכך הייתה פשוטה – אלדרגור בדר"כ קיבל את החלק הראשון של הלילה- בטענה שהוא רוצה לנוח אחרי זה ולישון קצתאלדרגור היה נרדם ולא מעיר את לאנסטון, וכשזה היה מתעורר בבוקר למחרת אלדרגור היה דואג להיעלם מזווית עינו של לאנסטון למשך כמה זמן.

כלפי חוץ אלדרגור חזר להתנהג רגיל – הוא התבדח עם כולם על כל דבר, עצבן את לאנסטון ורץ וטיפס על כל דבר שהיה אפשר לטפס עליו. האחרים כמובן לא שמו לב להתנהגותו המוזרה של אלדרגור – כשצחק זה נשמע כאילו הוא מאלץ את עצמו לעשות את זה, הוא היה מדבר כאילו הוא מת-חי – אך מי ששם לב מיהר להסביר לעצמו שהאבדן שלו גדול ואפשר להבין אותו. למען האמת רוב הקבוצה היתה במצבו.
סילברה המשיכה להקדיש כל דקה פנויה לאהובה, לדבר אל ליבו ולנסות לגרום לו לחזור לעצמו באמת. לאנסטון עשה את זה בדרכו המיוחדת, דרך שכללה הרבה איומים, עצבים וצחוקים. אלדרגור העריך את ניסיונותיהם של חבריו לעזור לו, כשהיה מדבר עם עצמו היה מסכם שהם הסיבה היחידה שהוא לא איבד את שפיותו. הוא באמת העריך את סילברה ולאנסטון ונשבע שלעולם לא ייתן לשום דבר לפגוע בהם.

 

בלילה השלישי למסעם סילברה קמה בסוף הארוחה על רגליה וביקשה מכולם להישאר בשקט.
"
מחר חבריי – נהיה בסאצ'ון הבירה!" הכריזה באופן חגיגי, חגיגי מידי אפילו. היא נתנה לאחרים כמה שניות לאכל את החדשות ומשראתה שהחדשות לא מתאכלות כמו שציפתה, חזרה על עצמה. פרט לכמה בודדים שנשאו עיניהם בציפיה, רוב ההמון נשאר שקט כשהיה.
"
בחייכם, זה אומר שמחר בצהריי היום תקבלו מיטה, טיפול רפואי ואוכל חם. מחר נהיה מוגנים." הפעם המילים חדרו מבעד לשכבת השאננות שהניצולים עטו על עצמם. חיוכים נראו אצל כמה מהם.
"
סילברה, אני עדיין לא בטוח בנוגע לזה, המחשבה שההתקפה הזאת היתה יותר ממה שנראה לעין, לא עוזבת אותי." אמר לאנסטון כששאר הניצולים התרחקו מהאש וחיפשו מקום לישון בו והוא נשאר עם סילברה ואלדרגור בלבד.
"
חשבתי שכבר הסברתי לך – הם לא יכולים להיות חיילי האימפריה, השריון שלהם שונ-"
"
שריון זה לא הכל, אני די בטוח שאם המלך רצה לתכנן התקפה על כפרים בשליטתו הוא היה יכול לארגן לחייליו שריונות אחרים." קטע לאנסטון את דבריה.
"
תקשיב, זה לא חיילי הממלכה, אני מבטיחה לך!"
"
מאיפה הביטחון הזה נובע?" פלט לאנסטון בכעס. כשהבין שאמר משהו שלא התכוון להגיד, המשיך לתחקר את סילברה בכאילו-טבעיות. "את צעירה יותר ממני ואת יודעת כל כך הרבה."
"
כל ילדותי העברתי באימפריה, אחי הגדול היה אחד המפקדים של הצבא ועקב כך – יצא לי להכיר אנשים אחרים מהצבא, אני יודעת שהם בחיים לא היו עושים זאת. המלך פשוט לא טיפוס שכזה. מחר כשתראה אותו אתה תשתכנע בעצמך." הסבירה סילברה בפשטות.
לאנסטון לא נראה משוכנע במיוחד, אבל הוא הנהן בהסכמה והתרחק מהאש. "ארג, אם היום תירדם בשמירה.." הוא התיישב תחת עץ, ונשען עליו.

 

* * * * * * * * *


אלדרגור כמובן נרדם בשמירה, לכן הוא כהרגלו נעלם מפני השטח עד לאחרי ארוחת הבוקר. לאנסטון כבר לא באמת התרגש מזה שאלדרגור נרדם בשמירה, הוא ידע שאם מישהו יתקוף אותם או רק יתקרב, גם הוא וגם אלדרגור יקומו, והרעש יעיר את האחרים די מהר. לאנסטון היה מחמיר עם אלדרגור בלי סיבה ממשית, הוא חשב שכך הוא יצליח לגרום לו לחזור לעצמו במהירות רבה יותר, למען האמת הוא גם הצליח.
לאחר ארוחת הבוקר סילברה תדרכה את הקבוצה בהמשך היום שלהם.
"
תקשיבו, במהלך השעתיים הקרובות נמשיך ללכת בדרכים צדדיות, עד אשר נתקרב לסאצ'ון ורק אז נצא לשביל הראשי." הסבירה. "אני לא צופה בעיות מיוחדות בשער, יתחקרו אותנו בוודאי, אבל יכניסו אותנו אחרי כמה דקות. מה שלא יהיה – אל תעשו כלום! תנו לי לדבר."
סבב של הנהונים והקבוצה יצאה לדרכה.

ההליכה לשביל לא באמת נמשכה שעתיים, כעבור פחות מחצי שעה סילברה הודיעה שעכשיו הם סותים לכיוון השביל הראשי שמוביל לסאצ'ון, ותוך פחות מרבע שעה הם יצאו לדרך עפר סלולה רחבה. במרחק היה אפשר לראות את ארמון המלך ואת שאר בנייני העיר. העיר כפי הנראה הייתה בנויה בשיפוע יורד, כשהארמון למעלה ושאר הבתים פוזרו על ההר.


על פי הדרך עצמה היה אפשר לראות שהרבה אנשים עוברים עליה מידי יום, אך לרגע זה לא נראה איש באופק. כשעלו על שביל העפר המורל של ניצולי אושהו קפץ לשחקים חדשים והם נראו כמעט עליזים.
במהלך השעתיים הקרובות המשיכו ללכת בקצב הליכה ממוצע עד שיכלו לראות בבירור את החומה ואת השומרים.
סילברה הייתה בעד להגביר את קצב הליכתם, אך לאנסטון עצר אותה וסימן לה על השער – שער הברזל הכבד נפתח וממנו יצאו בדהרה שלושה סוסים, עליהם רכובים אנשים בשריונות בצבע כסף. האנשים בבירור דהרו לכיוונם של אלדרגור והאחרים. הקבוצה החלה לפתח חששות ונשמעו קולות שהציעו להם לרדת מהשביל, לצפות אולי שהאבירים יעברו על פניהם וימשיכו בדרכם. סילברה ביטלה את הרעיון. "אם הם באים אלינו באמת, ואנחנו נראה סימנים שאנחנו רוצים לברוח חשדות עלולים לעלות והם יכולים לרדוף אחרינו. אם הם מתכוונים להמשיך בכל מקרה, בין אם נהיה על השביל או נחזור ליערות זה לא ישנה להם ממש." היא הסבירה. "עכשיו תהיו בשקט, אם הם יפנו אלינו, אני אדאג לדיבורים. "

החיילים עצרו על-ידם ואחד מהם ירד מסוסו. הוא ניגש אל סילברה שעמדה בראש החבורה, בעוד שהאחרים התרחקו קצת מסילברה. אלדרגור ולאנסטון נשארו לעמוד בקרבתה. החייל התקרב לסילברה והוריד את קסדתו, מחזיק בה בחיקו. 
סילברה סרקה אותו – הוא היה צעיר, אך נראה רם דרגה. הוא נראה לה גם יומרני. היא הרגישה שצרות מסוג כלשהו יתחילו בקרוב.

 היא צדקה.

 

"מי אתם?" שאל בגסות כשהתקרב. החייל התקרב קצת יותר מידי לסילברה וכשדיבר יכלה הייתה להרגיש את הבל פיו שהעלה הבעה של גועל אינסטינקטיבית שלא יכלה לעצור. זה הרגיז את החייל כנראה. "מי אתם?" חזר על דבריו, הפעם בנימה כועסת במיוחד.
אלדרגור מיהר להתקרב לסילברה, מניח בלי מודע את ידו על ניצב חרבו. החייל הבחין בתנועה והפנה את תשומת ליבו אל אלדרגור. "תתרחק." פקד עליו. אלדרגור, כמובן, עשה בדיוק את ההיפך, התקדם ונעמד מול הצעיר שנתן בו מבטים מאיימים.
ידו של לאנסטון נעה לכיוון חרבו שהייתה חגורה על מותניו, בעוד החיילים האחרים קפצו מסוסיהם, גרמו לאפר שעל הרצפה לעוף לאוויר.
אלדרגור קלט את ידו של האביר נשלחת לכיוון חרבו ומיהר לדחוף אותו לרצפה, מפיל אותו וגורם לקסדתו להתגלגל הרחק משם. החיילים האחרים מיהרו לשלוף את נשקיהם, כך עשה גם לאנסטון ואלדרגור. 
סילברה מיהרה למשוך את אלדרגור הצידה. "אני נורא מתנצלת על התנהגותו של בן לוויתי, הוא חשב שאדוני מנסה להריע לי, מה שברור כשמש לא הייתה כוונתו." אמרה לחייל כשהתחיל לקום מהריצפה, תופס בנשקו שנזרק לחול לידו. 
החייל התקדם לסילברה, והחל לבחון אותה בעניו. הוא התקרב אליה עוד יותר משעשה בפעם האחרונה. הוא התפעל מיופיה של סילברה, הושיט יד ושם אצבע על לחייה.
"
אני לא חושב שאוכל לסלוח לו, מעשה שכזה דורש עונש משמעותי." אמר, מחייך כשהוא ראה את פניו של אלדרגור מאדימים. "אבל, אני חושב שאפשר לסדר אולי עונש קל יותר ממוות לחברך כאן." אמר ותוך כדי החל להחליק את אצבעו מטה, תופס את הסנטר של סילברה בעדינות.
נשימותיה של סילברה התגברו, וכך גם עצביו של אלדרגור. הוא לא יכל לסבול את החייל מהרגע שזה הוריד את קסדתו, אך הוא יכל לשלוט במעשיו עד שלב מסוים, הפעם הוא הגזים. אלדרגור לא חשב יותר מידי ועדיין עם חרבו בידו מיהר להתקרב לחייל, שמיהר לעזוב את סילברה והציב את חרבו מולו.

"תפסיקו כולכם!" צעקה סילברה כשהגברים המשיכו לשלוח מבטי רצח אחד לעבר השני. "אלדרגור, לאנסטון תעופו אחורה." ציוותה עליהם.
"
מה שנוגע אליך – אני מבינה שאתה לא יודע מי אני. אם כך אני אחסוך לך את המאמץ המיותר – אני היא סילברה, נסיכת אושהו. אלו הם שומרי ראשי והאדונים והגבירות הנכבדים מאחוריי הם משרתיי. אני באה לפגוש את המלך לדון אתו בעניינים חשובים במקום אבי לאחר שקיבלנו מכתב מהמלך." אמרה בקול סמכותי וסמוק מכעס. "לא ציפיתי לשיירה של עבדים שייקחו אותי על גבם למלך, אך בוודאי שלא ציפיתי לחייל עלוב, שרק שלשום למד להחזיק חרב, לנסות לשלוח ידיים לכיווני. אל דאגה, אני אדאג שהידיים האלה שלך ייכרתו עוד הערב!"

 פניה של סילברה המשיכו להאדים מכעס. "עכשיו הנח לנו לעבור, אחרת אדאג שלא רק את ידייך תאבד אלא גם את ראשך."
החייל ההמום לא ציפה לשמוע את דבריה של סילברה, היא דיברה בצורה משכנעת למדיי והוא האמין לה, הוא מעולם לא היה רחוק מגבולות סאצ'ון לכן נפל במלכודת המאולתרת של "נסיכת אושהו". הוא ידע שאם יודע שהוא ניסה להטריד בדרך נסיכה ימיו ספורים.
"
אני נורא מצטער גברתי, בזמן האחרון באו הרבה קבצנים וקיבלתי הוראה לא להכניס אף אחד, לכן..." הוא החל להגיד כשסילברה הרימה את ידה.
"
לא מעניין אותי סיפור חייך – הנח לי לעבור."
החייל קד. "כמובן!"

סילברה סימנה לשאר הקבוצה להתחיל ללכת וכולם עברו את החיילים, שאחרי שאחרון ה"עבדים" עברו על פניהם, הם עלו על הסוסים ודהרו חזרה לשער, להודיע ככל הנראה שיפתחו להם. סילברה פחדה שהתרמית שלה לא תעבוד והיא תדרכה את אלדרגור ולאנסטון שאם יתעוררו עוד איזשהו בעיות בכניסה, הם יימלטו במהירות לתוך היערות הקרובים וימצאו מחסה.

אך בכניסה החיילים פשוט קדו להם והם עברו על פניהם כשסילברה צועדת בראש ומנסה ללבוש על פניה הבעה מלכותית. החיילים בכניסה שאלו אם הם רוצים שאחד מהם יתלווה אליהם וילווה אותה לטירה, אך סילברה סרבה בנימוס. "אני מכירה את האזור.” אמרה והמשיכה ללכת.

הניווט בעיר היה די מסובך, הרחובות לא היו מסודרים ובעלי מבנה אחידהבתים, לפחות אלו שהיו קרובים לכניסה, היו צפופים ובקושי הם הצליחו להידחק. סילברה המשיכה ללכת כאילו היא יודעת בדיוק לאן היא הולכת, והנה – באמת אחרי כמה דקות הם יצאו והגיעו לדרך אבנים סלולה שנראתה רחבה ומרכזית יותר מהאחרות. הם המשיכו לעלות על ההר הולכים בעקבות השביל והגיעו למקום שדמה מאוד לשוק מרכזי ממוצע – דוכנים רבים, סוחרים צועקים והרבה אנשים שהסתובבו בין הדוכנים ובדקו מוצרים כאלו ואחרים.
סילברה סטתה מהדרך והחלה פונה ברחובות צדדיים, עוקפת את השוק ובכך עוקפת מאות של אנשים. הם המשיכו לעלות בשביל הרחב והתקדמו בכיוון הטירה בעקבות סילברה.

כשהגיע לחומה נוספת קבוצה שנייה של חיילים עצרה אותם. הפעם החיילים נראו יותר רציניים ולכן סילברה לא התחכמה אתם והסבירה בדיוק את הסיבה לשמה באו. אחד החיילים אמר משהו באוזנו של האחר ולאחר מכן נכנס לתוך אזור הארמון.

 "תחכו כאן בבקשה סר גודאנל הלך להודיע למלך על בואכם ואם ירצה להיפגש עמכם אוכל להכניס אתכם לתוך השטח של הטירה." הסביר החייל שלו הסבירה סילברה את מצבם. "אך סיפורך מדאיג אותי, אמרת שתקפו אתכם חיילים לבושי שריונות שחורים והרגו את כל תושבי הכפר חוץ ממי שכאן... רק אמש הגיע לכאן בחור צעיר רכוב על סוס, אמר שהגיע מאיזה כפר דייגים כלשהו."

 החייל חשב כמה שניות לפני שהמשיך. "לא אושהו, השם לא מצלצל לי מוכר. בכל אופן, היא סיפרה סיפור דומה למה שאת אמרת."
לסילברה לא ממש הייתה הזדמנות לענות כי השער מאחוריו נפתח והחייל שנכנס קודם יצא ואתו אדם בגיל העמידה לבוש בגלימות אדומות שחורות.
"שלומות, אני ראסול, רב המשרתים של הוד מעלתו. 
אם תועילו לבוא איתי, אני אוביל אתכם לחדר הפגישות עם המלך." הוא הסביר. החיילים הותירו את הכניסה והאחרים נכנסו לתוך תחומי הארמון.

 האיש לא דיבר אתם כשהם המשיכו ללכת ונכנסו לטירה עצמה, שם הוא עלה אתם במדרגות. כשסיימו לעלות במדרגות, דלתות פלדה ענקיות כפולות צבועות בצבעי אדום לגווניו ומעוטרים בקישוטים זהב קיבלו את פניהם.
חדר המלך נמצא מאחורי דלתות אלו, אך מטעמי בטיחות והגנה על המלך אתם מתבקשים להשאיר כל סוג של כלי נשק שיש עליכם לפני שתיכנסו.” הודיע המלווה הקשיש בסבר פנים חמור. “אם תנסו להיכנס עם נשק מכל סוג שהוא לחדר המלך החיילים שלנו יתקפו אתכם ויהרגו או יעצרו את כולכם.”

לאנסטון היה הראשון שוויתר על החרב שלו, הוא הניח אותה במקום שרב המשרתים סימן, והרים ידיו, מראה שפרט לחרב לא היה להם שום נשק. לאנסטון לא באמת היה זקוק לנשק, במקרה הצורך אגרופיו יהוו כלי נשק קטלני לא פחות מפטיש מלחמה ענקי.
אלדרגור וויתר על חרבו באי רצון בולט, אך עשה זאת לאחר תחינה אילמת שראה בעיניה של סילברה. עיניה כאילו אמרו לו "לא עכשיו, בבקשה לא כאן.”
מכיוון שלאף אחד מהניצולים האחרים לא היו נשקים אתם, רב המשרתים שציפה לראות חרבות וסכינים לפחות כמספר האנשים שליווה התקשה להאמין וציווה לערוך חיפוש גופני על כולם, כולל לאנסטון, אלדרגור וסילברה. החיילים לא מצאו שום נשק וכשרב המשרתים התרצה, דפק בחוזקה על דלת המתכת שמיד לאחר מכן נפתחה בחריקה חזקה. שתי גברים גדולי גוף דחפו את הדלת כלפי חוץ ופתחו אותה באטיות. המשרת הקשיש עצר את הגברים לאחר שפתחו את הדלת על החצי בערך. “אתם יודעים שאין צורך לפתוח את הדלת הזאת יותר מחצי.”
רב המשרתים סימן לאחרים להיכנס אחריו ואחד אחרי השני ניצולי אושהו נכנסו לתוך חדר המלך.

חדר המלך היה בעצם מסדרון ארוך, גבוהה ורחב. את תקרת החדר עיטרו ציורים מופלאים ועמודים רחבים תמכו בתקרה. פסלים של המלכים הקודמים עיטרו את המסדרון משתי צדי השטיח האדום הרחב שהוביל לכיסא המלך. בין העמודים עמדו חיילים, חמושים ובעלי סבר פנים חמור.
סילברה הלכה בראש וכולם מיהרו אחריה, לאנסטון נשאר ללכת במאסף נועץ מבטים ברצפה, בראשו מערבולת רגשות ומחשבות.

 המלך ישב על כס זהב רחב בעל ידיות גבוהות ובקצה מגולף ראש של זאב ועל ידית אחרת ראש של דוב – סמלי הממלכה. המלך עצמו היה גבר גדול ממדים, רחב כתפיים ושרירי, ומראהו יושב על כיסא ועל פניו הבעת פנים חמורה ורצינית הזכירה לאלדרגור את לאנסטון.

"הוד מעלתו, שמי סילברה, אני וכל האחרים שעומדים לידי כאן.” היא סימנה בידה על כל ניצולי אושהו. “באנו לדווח לך על אסון שפקד את כפרנו.”
הבעת פניו של המלך לא השתנתה. “אם כך מהו האסון הזה?”
באישון הלילה לפני ארבעה ימים כפרנו הותקף וכל תושבי הכפר פרט לאלו העומדים לצידי מתו. לאחר מכן התוקפים, אבירים בשריונות שחורים שרפו את הכפר עד היסוד ביחד עם הגופות.”
אלדרגור ציפה לראות תגובה אנושית כלשהי על פניו של המלך כשישמע את מה שהיה להם לספר, איזה מבט מנחם או מודאג. לעומת צפיותיו של אלדרגור, הדבר היחיד שהשתנה בפניו של המלך הייתה הגבה שלו שקפצה מעט למעלה כששמע את סיפורה המתומצת.
אבירים שחורים שתקפו באישון לילה את אומרת?” הוא שאל אחריה כדי לוודא ששמע נכון.
כן.” הנהנה סילברה. “האם אני אמורה להבין על פי תגובתך שאתה יודע על מה מדובר?”
את חכמה מאוד.” שיבח אותה המלך וחייך קלות. “לפני יום הגיע לכאן בחור צעיר על סוס, חבול ופצוע ואמר שכפרו הושמד על ידי אבירים במדים שחורים באישון לילה.”
את המתח ששרר בחדר המלך היה אפשר לחתוך בסכין קהה.
מאיזה כפר אמרת שאת?”
אושהו.”
אושהו.. זה לא כפר הדייגים הקטן הזה שנמצא על הגבול עם הים האינסופי?”
בדיוק.” סילברה משכה את המילה, מחכה להתפתחויות.
המלך רצה להגיד משהו, אבל התחרט מיד לאחר מכן. כשראה שסילברה לא מתכוונת לצאת, הוא הרים כף יד פתוחה באוויר ומשרת יצא מבין אחד העמודים הקרובים לכס המלכות, בידו קלף מגולגל. הוא הושיט את הקלף למלך שהודה לו, פרם את הקשר על המגילה ופתח אותה.
אנחנו קוראים להם חיילי הערפל.” פתח המלך. “מדיהם אולי נראים שחורים אך הם אפורים, והם קבוצה של חיילים אכזריים שמקורם לא ידוע. הם פשוט הופיעו לפני כמה ימים והתחילו לבזוז כפרים ולהשמיד אותם לאחר מכן. הם נהנים מהרג חפים מפשע ומיומנים מאוד. כוחות האימפריה נתקלו באחד הסיורים שלהם בקבוצה קטנה של חמישה חיילי ערפל שכמעט הצליחו לנצח פלוגה של 30 אבירי אימפריה לבדם.”
זה מסמך שקיבלתי מבני אתמול. בני הוא הוארלורד של הצבא שלי והוא לקח אתו פלוגת חיילים ויצא לבדוק את הכפרים שמפוזרים על החוף של הים האינסופי. חיילי הערפל הצליחו להרוג 23 אבירים לפני שגברו עליהם איימאר וחייליו. על פי הדיווחים הנוספים שקיבלתי במהלך היום כל מקום שהופך לזירת קרב או לזירת קטל שהשתתפו בה חיילי הערפל טובעת במהרה בערפל סמיך שמסרב להיעלם שעות רבות אחרי שהחיילים עוזבים. מכאן קיבלו את שמם.”
סילברה חשבה להתערב במילות המלך, אך התחרטה וזה המשיך בסיפורו.
נכון לעכשיו אנחנו מתאמנים באופן גורף ואני עומד לשחרר צווי זמן מלחמה בקרוב לכל הערים הגדולות שיתחילו להתבצר. חיילי הערפל מונים לפחות כמה מאות, אם לשפוט לפי הקצב שהם הורסים כפרים, כשלושה כפרים בכל לילה ועוד במהלך היום הם מצליחים להשאיר אחריהם שובל של גופות של מטיילים ואחרים שנתקלו בהם. עקבותיהם מובילים לגבול הממלכה האלפית, הם מתקדמים לכיוון האימפריה האלפית, ומכאן הסקנו שכנראה הקבוצה המסתורית הזאת מנסה לגרום למלחמה בין האימפריה לממלכה. שלחתי רצים לממלכה, אך אני חושש שגם אם יחזור השליח שלי בריא ושלם, אם אפילו אחד מהאצילים האלו ימצא את מותו מידי בן אנוש, הם יפתחו במלחמה כוללת.”
סלח לי הוד מעלתו.” נשמע קולו של לאנסטון כשהוא התקרב למלך והשתכנע שהוא סיים. “אם יורשה לי להציע, אפשר לנסות לשלוח פלוגת חיילים שינסו לעכב לפחות לכמה זמן עד שתוכל לשלוח תגבורת של חיילים לגבול האימפריה. אם אתה אומר שהם מספיקים להשמיד כשלושה כפרים כל לילה, אני מבין מזה שהם מתחלקים לקבוצות, כי את הכפר שלנו תקפו רק עשרים חיילים.”
גם אני חשבתי על זה, שלחתי כבר פלוגות קטנות לשמור על נקודות מעבר בגבול, ואני שומר על קשר דיווח רציף עמם." המלך עצר לרגע ובחן את לאנסטון. "אתה בחור חכם, אתה יודע את זה?”
לאנסטון הסמיק. “תודה מעלתו, אני לא באמת כזה מיוחד.”
המלך צחק. “אתה נראה כמו פרא, אך מדבר כמו אסטרטג מבריק. אתה צנוע אך מקרין בטחון עצמי גבוהה. אתה מזכיר לי את עצמי כשהייתי בגילך.” המלך הרים את ידו והמשרת שהביא לו המגילה מיהר לקחת את המגילה מידו של המלך ולגלגל אותה. “אני אגיד לך מה, מה דעתכם, כל מי שנמצא כאן שתקבלו טיפול רפואי וכשתחלימו לגמרי תוכלו להצטרף לצבא האימפריה, תתאמנו איתנו ותוכלו לנסות לנקום על מות קרוביכם?”
הניצולים נרתעו ממשמע המילים האלו, התחילו ללחשש בפחד ובלי לשים לב התרחקו כמה צעדים מסילברה, אלדרגור ולאנסטון שעמדו ודיברו עם המלך. המלך לא התפלא ממה שקרה, הוא ידע שרק שלושת הילדים שניצבים לפניו באמת עשויים מחומר מיועד ללחימה, למרות שאחת מהם היא אישה, היה לו כמה חיילות שהראו כישורים יוצאים דופן.
בשמחה.” אמר לאנסטון, אלדרגור הנהן וסילברה חייכה קלות. “אנחנו לא זקוקים לטיפול רפואי, אני לפחות לא זקוק לאחד כזה ואוכל להתחיל באימונים מיד.”
המלך נראה מרוצה מהתגובה. הוא סקר את אלדרגור וסילברה, שפת גופם הראתה לו שהם מסכימים, אם כי אלדרגור נראה לו חושש.
מעולה!” אמר וקם מכיסאו. “אם כך, הרשו לי ללוות אתכם לחצר האימונים, אנחנו נדאג לחבריכם ובינתיים הוקאיי כאן, יבדוק את כישוריכם ולפי זה נוכל לקבוע היכן להציב אתכם." גבר לבוש בשריון לרגליים אך לא בלוחיות חזה יצא מבין אחד העמודים וקד בפני המלך. אחרי זה פנה אל השלישיה. “אני הוקאיי, אני אאמן אתכם. מלכי, אין צורך שתצא לזירה, אני אלווה אותם מכאן.”
המלך רטן קלות. “אני לא כזה זקן באמת, אני מסוגל להילחם שווה לשווה עם כל אחד מכם כאן, כל הדאגה חסרת התועלת הזאת... בסוף באמת אחליד ולא אוכל אפילו להגן על עצמי!”

חצר האימונים הייתה חצר חול ענקית, שקבוצות של חיילים נלחמו עם בובות עץ, אחד עם השני או סתם התאמנו בעצמם. החצר הזכירה לאלדרגור מאוד את חצר האימונים באושהו, רק גדולה הרבה יותר והוא נזכר כמה היה נמצא במקום דומה לזה.
הוקאיי שרק וסימן לכמה חיילים להגיע אליו, קבוצה קטנה של חיילים באו בריצה קלה מיד כשראו את הסימן.
בנים, תכירו את -” הוקאיי שתק במבוכה לפתע, הוא לא ידע את שמותיהם, וניסה לצאת מהמבוכה על ידי שסימן לסילברה להציג את עצמה.
סילברה.”
אלדרגור.”
לאנס.”

"הם מתגייסים חדשים. שחורכנף, בוא לכאן ותביא אתך את ארגז הנשקים. בלוד, סימון ודון בואו לכאן, אתם תלחמו בהם. סימון אתה תלחם בסילברה, אני לא יודע מאיזה חומר הם מקורצפים, אז תהיו עדינים.” הורה הוקאיי. סילברה נראתה פגועה, אבל היא ציפתה ליחס כזה. אלדרגור ולאנסטון התפלאו שסילברה בכלל הסכימה להצטרף לצבא. באושהו היא מעולם לא נלחמה, מעולם לא הרימה נשק.

החייל שנקרא שחורכנף הגיע, כשהוא גורר אחריו ארגז מלא בנשקי עץ. אלדרגור ולאנסטון הסתכלו אחד על השני ומשכו בכתפיהם.
החיילים לקחו נשקי עץ מהארגז ובלוד נעמד מול אלדרגור, בעוד שדון, שנראה יותר רחב ממדים מבלוד, נעמד מול לאנסטון.

אלדרגור כופף את רגליו מעט והחזיק את החרב עץ שלו ברפיון ביד. בלוד נעמד גם הוא בעמידה כפופה, מחזיק את חרב העץ מולו. אלדרגור הבין שבלוד לא הולך לתקוף אותו עד שהוא יעשה את המהלך הראשון. אלדרגור זינק להתקפה על בלוד, משאיר את עצמו חשוף להתקפה נגדית בכוונה, אלדרגור איים לחזה של החייל, שהדף בקלות את המכה וכיוון לרגלו של אלדרגור מכת נגד.
אלדרגור הרשה לעצמו להיפגע מהמכה וקפץ לאחור לאחר שנפגע, ממשיך לרוץ לכיוונו של בלוד ולנסות לתקוף אותו, שחוסם את התקפותיו פעם אחר פעם.
הוקאיי התערב אחרי כמה דקות. “טוב זה מספיק, בלוד תודה רבה.”
לא לא! אני מסוגל להילחם.” אמר אלדרגור בקול כועס.
הוקאיי נאנח והניח לקרב להימשך.
אלדרגור התייצב שוב מול בלוד, במרחק מה, אך הפעם לא תקף אותו.
"בוא תתקוף אותי, אולי יהיה לי יותר מזל בהתגוננות." ביקש אלדרגור בקול הכי מסכן שיכל לגייס.
לאנסטון לא יכל שמאחורה לא לחייך חיוך קל. 

בלוד הסכים להצעתו של אלדרגור, חושב לעצמו שזה כנראה ייגמר מהר מאוד, הוא יכוון את ההתקפה הראשונה שלו לכתף הימנית, הוא לא ציפה להתקפת נגד, אבל הוא הניח שבמקרה והאלדרגור יצליח לחסום אותו בפעם הראשונה, הוא יחזור על המהלך שוב פעם אך הפעם ברגע האחרון יכוון לבטנו.

בלוד פתח בריצה לכיוונו של אלדרגור, מניף את חרבו כשהיה במרחק מה ממנו, מחייך כשאלדרגור בכלל לא עמד בעמידת קרב כלשהי. הוא היה בטוח שזה נגמר. הוא צדק.

אלדרגור, התחמק בדרך שרק הוא יודע לעשות אותה, הוא התכופף בשניה האחרונה לפני שבלוד תקף אותו ובעט ברגלו, גורם לו להתהפך וליפול על פניו. לאחר מכן בלי לאבד רגע אלדרגור הצמיד את חוד העץ לעורפו של האיש לוחץ את פניו לחול.
אחח?" הצליח למלמל משהו בלוד כשניסה לקום מהרצפה.
אני אענה לך על זה.” התערב לאנסטון בשיחה. “הוא חמור והוא אוהב לצחוק על אנשים.”
סתום.” התשובה לא מיהרה להגיע.
טוב בכל מקרה סר הוקאיי, יש לי הצעה יותר טובה, אני ואלדרגור מכירים אחד את השני היטב, אנחנו נוכל לתת לכם הדגמה יותר טובה על יכולותינו משנוכל לתת אם נלחם אם כל אחד מחייליך. תן לנו נשקים אמיתים, מאחר שחרבות העץ האלו נראות בדיחה, וגם שוקלות ככה, ונוכל להראות לך. לא בעצם, נשמח להראות לך איך אנחנו נלחמים ומה אנחנו יודעים."

הוקאיי חשב לרגע על הצעתו של לאנסטון ולבסוף הסכים. "יש לכם העדפות מסוימות?"

"אלדרגור משתמש בחרב רגילה ובחרב קצרה." ענה לאנסטון.

"מה איתך?"

"את הנשק שלי במילא לא יהיה כאן, אני משתמש בחרב רחבה ענקית שחישלתי בעצמי, חרב בגובה שלי ובמשקל שאף אחד פרט אליי לא יכול להרים."

הוקאיי חשב לשניה. "תתפלא, שושלת איימאר שיהיו בריאים, הם הרי אדם מהלכים, כמו שראית את המלך, איימאר השני - הוא היה לוחם מעולה מאין כמותו בעבר, והוא היה משתמש בחרבות ענקיות כאלו, בפטישים ובגרזנים שגודלם כמו של בנאדם מבוגר. אני מאמין שיש משהו במחסן הישן שיוכל לשמש לך אולי כנשק."

לאנסטון חייך באושר. מבחינתו - היום רק הלך והשתפר, הוא קיבל נשק שמתאים לו, הוא הצטרף לצבא האימפריה והמלך בכבודו ובעצמו התרשם. הבחור הגדול מיהר ללכת לכיוון שאליו הצביע הוקאיי, לחפש את הנשק שלו. 

בינתיים אלדרגור עבר בין החיילים שהתקבצו בינתיים סביבם והתחיל למדוד את אורכי הלהב של החרבות השונות שמצא, כשהצליח לבחור לעצמו שתי חרבות, עשה מספר מתיחות ואז גם תרגל כמה הנפות חרב כפולות באוויר, מנופף בהם בקלות ובדיוק שהרשימו את החיילים מסביב.

"בנים..." ציקצקה סילברה בלשונה וחיפשה מקום להתיישב. היא ידעה, שהקרבות בין השניים האלה יכולים להימשך שעות בלי שיקבע מנצח באמת, תמיד אחד יפול ויראה כאילו הוא מפסיד והשני יכריח אותו לקום.

הוקאיי ניגש לסילברה. "מה איתך? את יודעת להילחם?"

"את זה תצטרך לגלות אחרי הקרב של שני אלה." היא אמרה וחייכה חיוך מסתורי. "תשב תתרווח, הקרבות בין השניים האלה נגמרים לכל הפחות אחרי שעה, וזה כשאחד מהם צריך ללכת לאנשהו."

"מה שתי חרבות דקות כאלה יכולות לעשות כבר לחרב רחבה ענקית מהסוג שחברך הענקי משתמש בו?" שאל הוקאיי בפליאה. "החרבות יסדקו במהירות, זה בתנאי שלאנס יוכל להרים את הנשק."

סילברה לא יכלה להחזיק את עצמה וצחקה. "אל תדאג, אתה תתפלא למה הח'ברה האלה מסוגלים, אלדרגור הוא אומן החרבות הכפולות, מאז שהוא בן 7 הוא מתאמן מבוקר עד ערב, כך גם לאנסטון, שניהם מאוהבים בקרבות שלהם ולא פגשתי אדם אחד שהצליח לנצח מישהו מהם בקרב."


נכתב על ידי , 19/7/2011 21:00  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





230
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לN_Hard Iconoclast אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על N_Hard Iconoclast ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ