בשבוע שעבר נאלצתי לעמוד בפני אחת המשימות הקשות והמדפרסות ביותר שנבראו למין היפה.
לא תלישת שיער ממקומות עדינים, לא טיפול בבעל גוסס משפעת...
קניית בגד ים.
המכירים אותי יודעים שאני לא בדיוק גבעולית וצנומה, אבל לקורא בן המין השני אם הגעת לפה במקרה תן לי להבטיח לך - גם המהממות בבנות עמנו מתייסרות עת הגיע זמנן לקנות בגד ים חדש.
אין בעולם אישה שמרוצה מהכל, תמיד יש משהו שמבעס, ונוסף על זה תמיד מזיעים באיזה תא הלבשה מחניק והבגד ים נדבק לגוף איפה שלא צריך, ואם כבר הצלחנו להדחק לתוכו אז לצאת ממנו דורש מיומנות של נערת גומי בקרקס, ותמיד הבגד ים שהכי היית רוצה גורם לך להראות כמו פילה באותו קרקס.
בדיעבד, האופציה היחידה לצאת מזה בשלום זה לקנות בגד ים כשאת בהריון. אז יש תירוץ מושלם להיות שמנה ואחרי זה להרגיש באותו בגד ים רזה וחטובה.
עוד בעיה היא שזו משימה שאין ברירה אלא לצלוח אותה לבדך, כי מעטות הנשים שנרשה להן לראות אותנו עד כדי כך בקטסטרופתנו, אם בכלל.
עם בן זוג לא הוחלט עדיין אם זה יותר עוזר (התמיכה שאחרי כן, לא הבחירה...) או יותר גרוע (הסיבות ברורות).
אין מה לעשות, הגיע יומי, הבטחתי לפיצו המהמם שיעור שחיה ויום לפני כן נסעתי עם צופר העסיסית שלי לקניון (אם לא בהריון לפחות עם התינוקת).
תוך כדי שאני מייללת בטלפון לחברה שהבינה לחלוטין את מצבי העגום, גיליתי למזלי (באותו רגע בדיוק לא חשבתי ככה) ששכחתי את העגלה בחדר המדרגות שלנו ונאלצתי לחזור הביתה ולקחת אותה, ובעצלנותי החלטתי שלא לחזור לקניון אלא למצוא איזו חנות ליד הבית.
צופר, שלא כהרגלה, היתה שקטה וגרסה במתינות את ביסקוויט התינוקות שלה, בזמן שאני מדדתי את בגד הים שגרם לי להראות כמו פילת קרקס סגולה, אחריו את ההוא שהייתי מתה שיהיה לי אבל נראיתי בו כמו פילה מנוקדת, ולסיום...
טויסט בעלילה
נתנה לי המוכרת הקדושה בגד ים שהתאים לי בול!
עד כדי כך התאים לי בול שבחיי אני נשבעת שאני נראית איתו יותר טוב מאשר בלעדיו!
אני יודעת, זהו החד-קרן של בגדי הים והוא היה אפילו במחיר סביר, ועוד אחרי כן היא הביאה בגד חוף מ-ה-מ-ם שגרם לי להראות כמו כוכבת קולנוע עגלגלה לא יותר, אני לא מאמינה שאני כותבת את המילים האלו בכלל, אבל כך היה - נשבעת.
מכיוון שאני מובטלת בטיטו (סיפור ארוך, פעם אחרת), ויתרתי על בגד החוף האלוהי בשברון לב, אבל את בגד הים אימצתי אל לבי ונישקתי בלי בושה.
ועכשיו לחלק הבאמת מדהים של הסיפור (אני יודעת! איך מתעלים על זה?):
בהגיעי אל הבריכה הלימודית, הרגשתי כל כך טוב עם עצמי, שהסתובבתי לי בלי בושה ובלי להתחבא, למרות שרוב המלווים של הילדים והתינוקות בבריכה היו אבות (אאוווווו.... מתוקים...) ובכלל לא חשבתי על זה עד שעייזר אחרי כן סיפר לי שכשהוא חיכה לנו על הדשא בחוץ עם צופר עם כל המאמי קלאב, הסתמן בין השורות שהן שולחות את האבות כדי שלא יצטרכו להתפדח עם הבגד ים והכל...
לא יאומן כי יסופר, והרי לכם תורת המציאות הסובייקטיבית (המצאתי הרגע) על רגל אחת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
