לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מה שבראש שלי



Avatarכינוי:  precious

בת: 26




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2012    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     




הוסף מסר

4/2012

הצפירה שלי


יום חמישי                                                             10:10                                                      19.4.12

הצפירה שלי בד"כ היא נוקבת וחזקה, עושה לך מערבולת בתוך האוזן, מציפה אותך בצלילים עיליים.

והשנה היא חלשה ומרוחקת, וצריך להתאמץ מעט בהתחלה ובסוף,צריך להתרכז כדי לשמוע, וזה מוזר כי זה כאילו שהכול מתנדף, מטשטש ונחלש. התחושה היא שהזכר דוהה ועימו החשיבות. לא דנים מספיק, ומי אוהב לדבר על זוועות.אני לא ארצה להתחיל להתעמק, זה קשה וכבד וכל כך נחוץ.

 אני לא מתכוונת להפוך ל"זומבי שואה" ואם המינוח מקשה על מישהו, גם לי לפעמים קשה עם מינוחים. אני לא מתכוונת להפוך את הדבר למשוש חיי וסיבת קיומי לזמן הקרוב. זה קשה ומאוד, למסע לפולין לא יצאתי גם בגלל הקושי, היועצת השכבתית גמרה אומר כי אינני מתאימה למסע " רגישה מידי" לדבריה. כשהקריאו עדויות או קטעים מניצולים ונספים, לא יכולתי שלא לדמיין זאת בראשי ומי רוצה להיות נוכח שם? אף אחד. זה היה מציף אותי. הייתי בוכה.

אני קוראת כעת את " אישה בורחת מבשורה", לא יכולתי שלא להזדהות בתחילה כשאורה דיברה כלפי אברם על נפש של אומן. באמת שהזדהיתי, אותו פחד בעת הצגת יצירך, עוד נסער, וכל דבר קטן מתסיס, הרוב מנוכר.

אתמול היתה לנו חברותא ובה שלל הוכחות של מכחישי שואה לאמונתם. אולי משם בא הפחד, הרי אנחנו רק דור שלישי, עוד יש למעטים מאיתנו סבים וסבתות ניצולים חיים, נחשפנו לזה ממקור ראשון,אנחנו עוד מחוברים. בדור הבא, הרביעי הם עודם יהיו מחוברים, גם אם פחות, יהיה להם אותנו שחוו ממקור ראשון. אך ההחלטה נמצאת בידי הדור החמישי, הדור החמישי לא יחווה עדות ממקור ראשון והקשר הכי קרוב אליו יהיה שהוריו יגידו לו :"אמא ואבא שלי , הסבים שלהם היו שם", וזה רחוק מידי. ובדור השביעי, זה בטח יהפוך לחלק לגיטימי מההיסטוריה, עוד 150 שנה, זה הרבה וכלום זמן, ביחד.

הם יהיו הדור הראשון שזה באמת לא יהיה קשור אליהם בשום דרך.

הלוואי שלילדי הדור השני לא היה הפחד והבושה, הלוואי שהקבלה היתה כמו היום, אנשים לא ידעו איך להתמודד עם זה, כעס הדור השני הם לא ידעו הורות מהי, קבלה והבנה היתה עוזרת להם, הם היו יכולים לבקש עזרה, לא כולם היו רוצים, אבל לדעתי היה קל יותר.

 

 


 

 

אמא שלי

 

 אמא שוב ניסתה להתאבד אתמול.

היא שכחה שהתאבדה כבר

מזמן, לפני שנים.

כשאיבדה את החיים.

 

הסיבה של אמא לחיות

היו הילדים, ארבעת ילדיה

המתוקים.

מוישלה ויוספה, חנה וברטלה.

 

ארבעת ילדיה אינם, נגוזו

כמו חייה,תחילה נחטפו,אחר

הורעבו, נשכחו, נורו ונשרפו.

 

נשמתה של אימי עברה את

אותו התהליך. אך למה,היא

תוהה, עודנה בין החיים.

 


 

עוד קטע שכתבתי, די ע"י הכרח, יותר נכון לקרוא לו קטע סיפורי.


אני לא רוצה לכתוב על השואה.


אני לא רוצה לכתוב על השואה כי זה כואב, זה קרוב ונמצא בכל מקום.

אני לא רוצה לכתוב על השואה כי איך שאני נזכרת בדימויים, עדויות, סיפורים שירים ותמונות,

אני מעלה מחזה קטן בראשי. מחזה אימים המגולל את אותו הקטע בדימיון מפתיע. רק

שבניגוד לקטע המסוים, שלי בראשי אינו דו מימדי אלא חי, פועם, צבעוני, ורעשי הרחוב חדים וצלולים,

קולות הילדים שבכל זאת מוצאים סיבה לחייך, איכשהו צוברים כוח מאיפה שאין.

אבל הדבר שהכי זכור לי זו ההרגשה הסמיכה אפלה ההיא, ההרגשה מציפה, כמעט חונקת,

תחושת הייאוש, האובדן, חוסר הרצון.

בתוך כל אלו, בפעמים מיוחדות זכיתי גם לרגעי חסד קטנים, התקווה, האהבה, השמחה האמיתית

הזכה-טהורה.

אך אני לא רוצה לכתוב על השואה.

כי כאלו חמקמקים, נסתרים-נעלמים אותם הרגעים.

                                                            ובלעדיהם, הרוב מר.

 

נכתב על ידי precious , 19/4/2012 22:41  
הקטע משוייך לנושא החם: יום הזכרון לשואה ולגבורה למען הניצולים החיים
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




1,580
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לprecious אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על precious ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ