לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


תחילתם בשאיפה לכוכבים, באקווריום דגי זהב אחריתם

Avatarכינוי: 

בן: 23





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2014    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

11/2014

לאן ללכת


תמיד אני נתקע בשלב הזה.

השלב שבו מאוד בא לי לכתוב מה עובר עליי והמחושבות בראש רצות לכל כיוון.

על מה אני אכתוב? אני אכתוב על השנה שהייתה לי? אני אכתוב על העתיד? על החברים שאיבדתי?

השנה הייתה מסחררת. העתיד נראה מעורפל. החברים נשארו מעטים.

ובעיקר, אני לבד עם המחשבות שלי. שוב. צמא למישהו שרק יחבק אותי ויעביר את התחושת מועקה מהלב.

אני נמצא בנקודת מוצא בחיים שלי ויש לי כל כך הרבה דרכים לפתוח לעצמי, שזה דבר חיובי.

אבל מעולם לא הרגשתי יותר סגור והאפשרויות בורחות לי מבין האצבעות.

אני מתגעגע אליו. פאק. אמרתי את זה.

כל מערכת היחסים שלי עם אופיר הייתה צריכה להיסגר במרכאות ענק.

זה היה הכל חוץ ממערכת יחסים. 

לרגעים זה היה ממכר, מנחם, מרגיע, מושלם.

אחר כך הוא היה הורס את הכל באדישות המעליבה שלו. 

ידעתי מהשבוע הראשון שהבנאדם הזה לעולם לא יאהב אותי.

קיוויתי. אמרתי שעם הזמן זה יקרה. הוא יראה איזה מין בנאדם מדהים אני ויקח אותי לחיקו.

נשארתי עירום. מחכה לתגובה, לאהבה, למשהו ממנו.

שום דבר לא נותר. רק התחושה בבטן שנכשלתי.

עד שמישהו נגע בי. עד שמישהו עורר בי רגשות שאף אחד לא הצליח לעורר, הוא נעלם כלא היה.

ואני נשארתי עם מה שהיה. ולפעמים זה כואב בלב. הרבה פחות מאז שעברו כמה שבועות.

הוא נתן לי ארבעה חודשים של אהבה ופחד לאבד את זה.

אבל בסופו של דבר ככל שפחדתי יותר הוא התרחק עוד יותר.

האהבה הראשונה שלי נגמרה בכאב.

אני חייב להגיד, זה הכאב הכי טוב שהרגשתי בימי חיי.

אני רוצה ממנו עוד. השם שלו עולה לי בפייסבוק והבטן שלי מתהפכת.

עצוב כמה שבסופו של יום הפחדים שלי הם אלה שמנעו ממני לאהוב.

ואני ממשיך בדרכי, איכשהו מצליח לקום על הרגליים כל יום ולעשות את מה שמוטל עליי.

החיים שלי נורא קטנים עכשיו. זה מסתכם בעבודה ובמחשבות על אוכל.

בעיקר כל היום חושב על מה ינחם אותי חוץ מלשכב עליו מריח לו את הצוואר. הריח הכי טוב שהרחתי.

בעיקר כל יום חושב על מה שיחזיק אותי בסוף חוץ משוקולד או פסטה או פיצה.

בעיקר אין לי את הצואר שלו להריח אז אני מתנחם בזה שיש אוכל.

ואז נגמר האכול. ואני צריך לאכול עוד כי זה הפעם הראשונה ביום שבה אני מרגיש חיי.

ואז אני משמין. ואם אני משמין אז אין סיבה יותר לנסות.

אני שואל את עצמי אחרי כל השנים שאני כותב פה. מהרגע שהתחלתי להשמין ועד היום.

האם אני בכלל רוצה להיות רזה?

וזאת השאלה שהכי היה לי קשה לשאול את עצמי. כי זה הסימן שבאמת שכחתי מה זה להיות בריא ורזה.

אני צריך להזכיר לעצמי כמה אני יפה. שאני רואה בתמונות זה כבר לא נראה לי אני.

כשאני נזכר בחוויות זה כבר נראה לי כמו סרט של פסטיבל סאנדנס. הכל מאושר בצבעים ערפיליים ובמוזיקה של גאנג אוף פור ברקע.

לא מצליח לחזור ליום שבו הכל התחיל. ליום שבו הפסקתי לחשוב על עצמי בתור אדם צעיר ומושך כמו כולם מסביבי.

היו אני כבר לא כמוהם. היום אני יודע שכבר אסור לי לאהוב. וגם אם אני אוהב, זה לא אמיתי.

אני לא מאמין לו שזה אמיתי ואם הוא אומר לי שכן אז הוא שקרן. אני לא מרשה לו לגעת בי לפני שאני מוכן לגמרי.

אני לא מרשה לו לחבק אותי מאחורה ולנשק אותי בבטן ולגעת לי בזין.

איך חשבתי שהוא יצליח להתאהב בי? אני כל כך לא אוהב את עצמי היום.

אז מה עכשיו? מחר דרך חדשה? דרך המלך?

אני אקח את עצמי בידיים?

אני מבין שכל הזמן הזה חיפשתי איזהשהו אישור מהמקום הזה.

למה אני מחפש אישורים? למה אני מחפש אותות? 

זה לא מספיק בשבילי? לדעת שאני לא אוהב את עצמי כבר

זה כבר מגוחך. אני מנער את עצמי כי הרעיון של להתחיל מחר נראה אבסורד ומטומטם.

פעם זה היה נשמע טוב. אחרי כל כך הרבה זמן. מה שונה כבר? במה השתניתי? 

אין לי תשובות לשאלות.

איבדתי משהו שהיה יכול להיות שלי היום.

והכל בגלל שאני שונא את עצמי.

אז הכל מוזר. הכל מדכא, הכל אפור.

ואני לא יודע לאן ללכת מפה.

 

 

אבל התגעגעתי לכתוב לפעמים.

 

נכתב על ידי , 21/11/2014 01:54  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים , גאווה , דייטינג
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לle petit prince91 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על le petit prince91 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ