לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


"...middle of adventure is such a perfect place to start..."

Avatarכינוי:  December Myosotis - סיפור

בת: 24





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2011

צעד לתוך החשיכה: פרק 9 - חיים ומוות


למה לא עידכנתי, אתם שואלים? הו, זה כי אני פדלאה עם מחסום כתיבה. אני מנסה, אבל אלה שאומרים שהעיקר זה הכוונה משקרים לעצמם. הסיבה היחידה שהצלחתי לחרטט את הפרק הזה בסוף זה שליידי ונסדיי היקרה אמרה ששני אנשים שונים אמרו לה למסור לי שאני צריכה להמשיך. -_-"

 

Flyleaf - Sorrow

 

 


 

 

 פרק 9 - חיים ומוות

 

קורי הניף את תיק הגב, שלתוכו דחף כל מה שהיה צריך לדרך, מעל כתפו הימנית. הוא היה כמעט מוכן לעזוב, עד כמה שלא רצה לעשות זאת, אך לפני שעזב את הדירה שלו, הוא נכנס לחדר המגורים ושלח מבט חשדני בשעון הדיגיטלי המתקתק.

כפי שהוא חשד, מישהו הזיז את השעון המתכתי מוקדם יותר באותו היום. הנאשם ניסה להחזיר את החפץ בדיוק לריבוע חסר האבק שהוא יצר, אך היא – כי זאת מן הסתם היתה מאי – הותירה תביעות אצבעות שקשה היה לפספס אם להסתכל בדיוק. לזכותה, אם השעון לא היה מתקתק חזק כל כך, הוא לעולם לא היה מתקרב מספיק כדי לפתוח את המכשיר ולהסתכל פנימה, ומן הסתם גם לא היה חושד שזאת פצצה.

אז למה היא השתמשה בפצצה שהוא איתר בקלות כזאת? כניראה כדי שהוא ימצא אותה ולא ישאר בדירה. אם כך, למה היא טרחה להזהיר אותו מלחתכילה? גם כדי שלא ישאר בדירה. הרעיון שהיאקוזה תרצה את הראש שלו הספיקה כדי לגרום לו ללכת, והיא, מכל האנשים, היתה אמורה לדעת זאת. לא היה שום היגיון מאחורי המעשים שלה. אולי זאת כלל לא היתה פצצה, אלא המון כבלים ומכשיר שמחכה אחת באופן משכנע מאוד.

ולנער בהיר השיער לא נשאר מספיק זמן כדי לבדוק.

הוא החל לחטט בין קופסאות הדי-וי-די עד שמצא את מה שחיפש, ארבעה דיסקים שהיו בדיוק ההפך ממה שהיה בוחר לראות כשהיה ילד קטן. הדוד שלו לא היה נשוי, והוא עצמו היה האדם היחיד שביקר אותו באופן קבוע, כלומר היחיד שממנו צריך היה להסתיר את העסק השחור שלו. זה לא היה מחבוא מתוחכם במיוחד, אבל טוב מספיק. כמעט.

הוא תחב את הקופסאות לתיק שלו, התלבט מעט ועשה את אותו הדבר עם בקבוקון הגלולות שהשאיר ליד הטלויזיה.

הוא ניסה בכל כוחו להראות רגוע לגמרי כשעזב את הדירה.

 

שיין רצה במהירות הכי גבוהה שיכלה לגייס, כלומר ממש, ממש מהר. מישהו עקב אחריה. הוא היה טוב, עד כדי כך שהיא לא יכלה לומר מתי בדיוק הוא צץ מאחוריה. היא התכוונה להתקשר לקורי ולהמשיך להציק לו, אבל כרגע לא היה לה זמן.

למה בדיוק האיש המעצבן עקב אחריה? היא ידעה בביטחון שהוא לא היה נוכח כשהיא רצחה את המאפיונר האלמוני, מה שלא שלל את האפשרות שהיה לו מכשיר קשר או מצלמה נסתרת. העובדה שהיא היתה מתה באופן רשמי היתה יתרון ענקי כנגד החוק, אך לא נגד האויבים הנוכחיים שלה. בשבילם היא היתה חיה וקיימת וכניראה גם מכשול קטן שקשה להפטר ממנו.

בעיקרון, היא לא בדיוק רצתה להפוך את הרעים לאויבים שלה, וגם לא את המשטרה, אלא פשוט אהבה להרוג אנשים. הילדה הקטנה והתמימה למראה היתה מודעת לחלוטין לסטטוס שלה כפסיכופטית, ותמיד ידעה שמגיע לה עונש, וגם שהיא ככל הניראה תקבל אותו בשלב כלשהו.

ברגע זה ממש, היא רצתה לגרום לאיש המשעמם למראה להפסיק לעקוב אחריה. היא הגיעה לצומת והחלה לחשוב. אם הוא התכוון לירות בה, בין אם כדי לנקום במות המאפיונר או כי הוא היה אחד ממאות האנשים שהיא עיצנה בשלב זה או אחר, אז ההזדמנות לעשות זאת היתה כשהם לבד וללא פיקוח – לא תוכנית טובה במיוחד, כי אז היא יכלה לתקוף בחזרה – או כשהיא מוקפת בכל כך הרבה אנשים שאי אפשר לומר מי התוקף ובמי הוא התכוון לירות מלחתכילה. לכן היא בחרה ברחוב הפחות צפוף, שבו עדיין היו מספיק עדי ראיה.

האסטרטגיה שלה, כמובן, לא היתה מושלמת. היא פעלה מתוך נקודת ההנחה שלרודף שלה אכן היו כוונות זדון ושהוא לא התכוון להקריב את עצמו כדי להרוג אותה, דברים שהיא הרשתה לעצמה להניח כי הם היו כמעט - אבל לא לגמרי – ודאיים (וכי לא היה לה רעיון טוב יותר).

לאחר שחצתה את הכביש, היא הניחה לידה להחליק ליד מותנה, היכן שכל רוצח שמכבד את עצמו מחביא את האקדח שלו, בתנועה שהיתה נראת אקראית לכל מי שלא הכיר אותה טוב מספיק. עם חיוך נעים על פניה, היא הסתובבה והביטה ברודף שלה בפעם הראשונה.

לורטו.

האיש שהיא הרגה עקב אחריה. אם היא לא היתה כרגע באמצע חיפוש אחר כוחות על, היא היתה לוקחת כמה שניות כדי להטיל ספק בשפיות שלה לפני שהיתה מזכירה לעצמה שאין לה אחת כזאת. האיש שהיא הרגה עקב אחריה. כמה מהנה.

"שלום, שיין," הוא אמר כשניגש אליה, הטון בקולו רגוע, אך שזור בכעס שהוא ניסה להסתיר. אפילו לא טיפה של פחד.

"שלום," היא השיבה בניחוחות. "אני רואה שהחלמת ממש מהר. באת לנקום בי?"

"הו, לא. את הרי באת כדי לעשות את העבודה השחורה בשביל מישהו אחר," מקסימיליאן לורטו אמר וגיכח. כל הברה שיצאה מפיו נועדה להבהיר לה שהוא לא קנה את השקרים המגוכחים שלה.

"יש לי הרגשה שאתה לא מאמין למה שאמרתי אז," היא אמרה, קצר ולעניין לשם שינוי. "אבל זה נכון, לפחות באופן חלקי. באותו הזמן, פעלתי לפי ההוראות של ה... שותף שלי, למרות שהמטרה שלי כניראה היתה שונה משלו. למען האמת, אין לי מושג מה המטרה שלו."

"תחסכי לי את זה. לא אכפת לי מה המטרה שלך, באתי רק כי הבטיחו לי כסף על זה."

"אז הפעם, אתה זה שמבצע את כל העבודה השחורה." האיש הקירח, הלבוש בבגדי עור, לא התכוון להרוג אותה, זה היה בטוח. לפחות לא עכשיו.

"בדיוק. אני אמור לתת לך את זה," הוא אמר והושיט לה מעטפה חומה.

"נותנים לי המון דברים בזמן האחרון," היא אמרה בחיוך. "אני מקווה שאלה לא כרטיסי מטוס."

"הו לא, בניגוד ליפנית הסתומה ההיא, הבוס לא רוצה שתעזבי, אבל את תגלי בקרוב שזה היה יכול להיות הפיתרון הטוב ביותר בשבילך – מצד שני, לכי תמותי, מה אכפת לי?"

ואז הוא הסתובב והלך.

 

קורי ידע שהוא נמצא במצב נורא. אם הפצצה היתה אמיתית, אז היא עמדה להתפוצץ באמצע גודר שחקים. סביר להניח שאף אחד לא עמד להפגע – אם הוא לא היה יודע זאת בוודעות על סמך צורת הפצצה ותוכנית הבניה שלמד בעל פה, הוא היה עושה הכל כדי לנטרל את המכשיר – אבל המשטרה לא עמדה לפספס פיצוץ שכניראה ירסק קיר פנימי שלם. מן הסתם, הראשון שהם עמדו לשאול מה קרה היה בעל הדירה.

הוא התעסק מעט עם מערכת האזעקה ופרץ לתוך הבית של עצמו שניות לפני שעזב בתקווה שיוכל להשתמש בכך מאוחר יותר כדי להוכיח שהוא לא פיצץ שום דבר בעצמו. בכל אופן, רשימת הצרות שלו עמדה וגדלה, ולהיות קשור בחקירה היה הדבר האחרון שהוא רצה.

עכשיו כשהוא חשב על זה, הוא היה חייב להפטר מהסמים כמה שיותר מהר – הם היו הוכחה טובה מדי. התוכנית שלו גם ככה חוותה כישלון אחר כישלון. אולי הגיע הזמן בשבילו לזרוק את הפעילויות נוגדות החוק לפח ולהתחיל ללמוד כמו שצריך, אבל עוד לא. קודם, הוא היה חייב לגלות את האמת.

הוא הוציא את הטלפון הנייד שלו, שהראה ששיין ניסתה להתקשר אליו עשר פעמים בזמן שהוא היה עסוק בלהזות. הוא ניסה להתקשר אליה. היא לא ענתה.

זה מה שהיה חסר לו.

 

 


 

 

אני אנסה לערכן תוך פחות משבוע, ו... וואל, אם אכשל אז תדעו שהייתי ונשארתי פדלאה. גם ככה כבר איבדתי את כל הקוראים שלי. 

נכתב על ידי December Myosotis - סיפור , 1/7/2011 14:56  
40 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , מדע בדיוני ופנטזיה , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDecember Myosotis - סיפור אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על December Myosotis - סיפור ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ