אני לא יודעת איך רוב האנשים מצליחים להתנגד לתחושה הזו.
ככל שמעמיסים עליי יותר מטלות (מכל סוג),כל פוחת החשק לעשות אותן,אבל להבדיל מרוב האנשים,אני באמת לא עושה עד שצועקים עליי או עד שמתאכזבים.
אני לא נהנית מזה.זו תחושה מגעילה שגוררת איתה תחושה מגעילה עוד יותר של זקנה,חוסר מרץ,חוסר רצון,חוסר חיים...
הקטע הבעייתי הוא שאני לא מצליחה להתנער ממנה.כל היום אני כאילו ישנונית,אבל בלי חשק לישון.אין לי חשק לזוז,להתלבש,לצאת,ללכת...ומה לא?
אני חושבת ששלוש כוסות הקפה שאני שותה ביום נועדו לגרום לי לקום או לרצות לקום.באיזשהו מקום אני עדיין מאמינה שהקפה הזה באמת עוזר,שהוא באמת ממריץ.
או שהוא ממריץ אבל אני לא שותה מספיק...
לא שיש לי כוונה לשתות יותר.
גם כשמדובר בסידורים בעלי חשיבות שאני מתכננת לטפל בהם בזמן עד שמגיע הזמן הזה אני מצליחה לשכנע את עצמי שלא צריך,ושזה לא חובה,ושאם מישהו ישאל יש לי תירוץ - כל תירוץ - כדי לא ללכת.
הסיבה העיקרית לכך שאין לי חשק לזוז היא שבכל פעם שאני עושה מאמץ (ולו הכי קטן) אני מתחילה להזיע כמו פרה וזה לא מפסיק עד ששמים לב.
מה שקורה בד"כ אפילו גרוע יותר : אני הולכת 200 מטר וכל המצח שלי נוטף,אני מתיישבת באיזשהו מקום מחכה שהזיעה תפסיק ועד שהיא מפסיקה השכבה התחתונה של השיער שלי לגמרי ספוגה.
במקרים הכי גרועים השיער שלי פשוט מתרטב כולו ואני נראית כאילו עשיתי מקלחת (לגמרי ברצינות).צריך לקחת מגבת ולהתחיל לייבש.
רק בחורף טוב לי כי אני כמעט לא מזיעה או שהזיעה מתאדה מהר.בקיץ לעומת זאת אני סובלת כל יום כל היום.
ונמאס לי מזה בחיי שנמאס לי.אני לא יכולה לצאת לשום מקום ולהרגיש בן אדם!
טוב,החלטתי לדבר עם הרופאת משפחה שלי בנושא.אני מקווה שהיא תרשום לי את מה שנותנים לאנשים עם זיעת-יתר,לפחות לתקופת הקיץ.
(ממליצה לכולם להקשיב)
עריכה : יש לי חשק לשלוח מישהו לעזזל.לא משנה מי,רק שאוכל להביע את הכעס שלי על עצמי בקול רם ולראות את מה שאני מרגישה מידי יום על פניו של מישהו אחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Marry the night