לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Stories


כינוי: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2011

פרק ראשון


היי כולם.

פעם הייתי כותבת הרבה סיפורים, ופתאום חזר לי החשק. אני מאמינה שהיום הרמה שלי יותר גבוהה, מקווה שתאהבו (:




פרק ראשון

 

"מכוערת, תתעוררי" שמעתי את קולו המוכר של אחי הגדול ממני בשנה, תום.
"ממ... דקה" מלמלתי, רוצה רק עוד דקה של שינה מתוקה.
"אני יוצא עוד רבע שעה, אם בא לך לבוא איתי" אמר לי ויצא מהחדר. 
רבע שעה?!
קמתי מהמיטה במהירות, נכנסת לחדר השירותים שצמוד לחדרי, עשיתי בזריזות את אירגוני הבוקר, ונגשתי מול הארון, בוחרת מה ללבוש.

בסוף בחרתי בג'ינס סקיני בצבע כחול כהה חלק, וחולצת בית ספר בצבע אפור. לבשתי סנדלים אפורות, וענדתי את הטבעת זהב הקבועה שלי.

לאחר מכן בחרתי בעגילי חישוק זהובים, והתאפרתי בקלילות. עיפרון שחור, מסקרה ושפתון שקוף.

 "אני מוכנה! אל תלך!" צעקתי לתום, יוצאת מהחדר בריצה. 

"יש לך מזל שהספקת" צחק תום, ולקח את המפתחות של האוטו.

לקחתי במהרה את תיק הג'אנספורט הכחול שלי, ויצאתי אחריו, נכנסת למכונית החדשה שלו, שקיבל לפני שבוע מההורים. קוראים לי נועה, נועה כהן. אני בת 15 וחצי, למעשה היום זה היום הראשון של הבית ספר, של כיתה י'.

אחי עולה לכיתה י"א, ובינתיים הוא כנראה יסיע אותנו לבית ספר כל יום, מפני שההורים קנו לו מכונית לאחר כמה חודשים שהוא שיגע אותם כל הזמן והשתמש במכוניות שלהם. כולם אומרים שאני ותום מאוד דומים, לשנינו יש אותו אף קטן, ואותם עיניים גדולות וכחולות. לשנינו שיער בצבע חום אגוז, רק ששלו קצוץ ושלי ארוך גולש וגלי.

אני מכורה לספורט, אני רוקדת בלט כבר 4 שנים, בלט זאת באמת האהבה של החיים שלי, בהתחלה לא התלהבתי מזה מאוד, אך אמא התעקשה שאני יילך לנסות, וכל שיעור שהייתי בו התאהבתי יותר בסגנון ריקוד הזה.

"נוני שלי! התגעגעתי אלייך" קרא לי מאור, כשפגש אותו בכניסה לבית ספר.
"אח יקר שלי" קראתי לו בהתרגשות, ורצתי לתת לו חיבוק. אני ומאור כמו אחים, מדברים נפגשים, פתוחים אחד עם השני. בחודש השני של החופש קצת התרחקנו, אבל אני בטוחה שנתקרב מהר ונחזור להיות כמו פעם. 
"מה קורה איתך נסיכה שלי?" שאל אותי כשישבנו על הדשא בחצר של הבית ספר.

"הכל כרגיל, אתה יודע. כל החופש הייתי בקורס הזה של הבלט, כל יום כל יום, אבל אני מרגישה שהשתפרתי כל כך" ספרתי לו.

"במה עוד יש לך להשתפר?" צחק איתי, הוא כל הזמן אומר לי שאני יותר מידי בתוך זה ואני צריכה קצת יותר להשתחרר ולהנות מהחיים, וכל פעם אני עונה לו אותה תשובה, שזה החיים שלי.

"מה איתך מאורי מה חדש?" החלפתי נושא.

"הכל כרגיל, את יודעת חבר ילדות שלי עובר לכאן, ועוד לא ייצא לי לראות אותו הוא בא לפה רק אתמול, אבל לפי מה שהבנתי הוא ילמד בכיתה שלי" סיפר לי.

"אהה יפה, איך קוראים לו?" שאלתי.

"ירדן" ענה לי.

"יפה שלי!" נשמעה קולה של נועם, החברה הכי טובה שלי, היא כמו אחות, אם לא יותר.

"נועם חיים שלי!" קראתי והבאתי לה חיבוק. כמה שהתגעגעתי אלייה, היא הייתה שבוע בחו"ל וחזרה רק אתמול, ככה שלא ייצא לנו להפגש. רק שבוע בלי לראות אותה אני משתגעת. אתמול בערב דיברנו בטלפון שעתיים, משלימות את הפערים של השבוע.

הצלצול נשמע, ומאור, נועם ואני התקדמנו לעבר הכיתות. נועם ואני נכנסו לכיתה י'2 ומאור הלך לכיתה שצמודה אלינו, י'1.

 

 


 

אור, ידיד שלי מי'3 מארגן היום מסיבה, כאילו לכבוד זה שהשנת לימודים התחילה, אבל בתכלס כולם מחפשים תירוצים לעשות מסיבות.

וכמובן יש לו בית ריק ובריכה בבית, מתכון מושלם!

לבשתי את הבגד ים האדום שלי, הוא סטרפלס פשוט חלק ובצבע אדום, ויושב מושלם על הגוף, מדגיש את קימוריי.

לבשתי מעל הבגד ים מכנסון קצר בהיר וגבוה, והכנסתי לתוכו סטרפלס פסים בצבע שחור לבן.

נעלתי כפכפים עם אבנים קטנות עליהן, ושמתי עגילי חישוק כסופים. את השיער אספתי לקוקו גבוהה, והייתי מוכנה.

אבא הקפיץ אותי לשם, למרות שזה היה מרחק הליכה. גם ככה הוא ייצא מהבית, אז למה לא?

ראיתי דיי הרבה אנשים. "יפיופה" שמעתי קול מוכר, הסתובבתי וראיתי את אורן.

"אורןןןן!" צעקתי ורצתי לחבק אותו, שנים לא שמעתי מהילד הזה.

"למה לא באת היום אפשר להבין? התגעגעתי מכוער" אמרתי לו תוך כדי חיבוק מוחץ.

"וואלה לא היה לי כוח" אמר לי גורם לי לפרוץ בצחוק. אורן הזה עושה מה שבראש שלו.

"רק למסיבות יש לך כוח אה?" אמרתי לו בקריצה.

"נו מה, עם כל הכוסיות" אמר וצחקנו. 

אורן הוא אליל הבנות, ואפשר להבין גם למה. יש לו גוף מושלם, הוא משחק כדורסל כבר כמה שנים טובות.

יש לו עיניים כחולות בהירות, אני מודה, אפילו יותר יפות משלי. השפתיים שלו מלאות כאלה שבא לך להרגיש אותן, והשיער שלו שחור שתמיד פרוע, אבל מסודר.

אני ואורן איכשהו תמיד הסתדרנו, כל שנה שעברה היה לנו קשר של אחים, תמיד במסיבות הוא היה דואג לשמור עליי, ותמיד דאג שהכל בסדר איתי. היינו מדברים כל יום ומספרים אחד לשני מה שלא בא לכם, הכל הכל.

אבל הכל נהרס, כשאיזה יום אחד באתי אליו, סתם להיות איתו קצת, ואיכשהו התנשקנו. זה היה נורא קצר, לא נתתי לזה להמשיך יותר מידי.

אבל מאז זה כבר לא אותו קשר, היה בהתחלה מבוכה כזאת, שעד שהיא נעלמה זה כבר לא חזר להיות כמו פעם, אבל חזרנו להיות ידידים, אומנם פחות מפעם אבל עדיין.

אני לא יודעת למה לא זרמתי ולא נתתי לזה לקרות, אני מניחה שזה בגלל שאני מכירה אותו, ואני יודעת שהוא מחליף חברות יותר מידי מהר וזה לא בשבילי.

"נוני יפה שלי!" שמעתי מישהו קורא לי, כבר מזה שהוא קרא לי נוני הבנתי שזה מאור, הוא תמיד אומר לי שאני הנוני היפה שלו.

"חיים" אמרתי לו ובאתי לתת לו חיבוק, שמתי לב שהיה לידו מישהו לא מוכר. ראיתי אותו היום בבית ספר אני חושבת.

"תכירי, זה ירדן" הכיר לי אותו, ואז נזכרתי שהיום בבית ספר הוא סיפר לי עליו.

הוא היה גבוה, וראו שיש לו שרירי ידיים. שיערו היה חום בהיר קצוץ, ועיניו ירוקות שנצצו, לא יודעת למה, אבל הסתכלתי על העיניים שלו והיה בהם משהו עצוב, שהעיק עליי. לא יכולתי לראות את העיניים העצובות האלה.

"נעים להכיר" חייכתי, ונתתי לו נשיקה קטנה על הלחי, הולכת משם במהירות לשירותים.

עמדתי מול המראה, נושמת בכבדות, העיניים האלה... מה מסתתר מאחוריהן?

בהמשך הערב ראיתי שירדן מסתדר דיי טוב, הוא עשה שטויות עם הבנים וראיתי שהוא רוקד עם בנות, כאילו לא היה זכר למבט העצוב שראיתי מקודם.

הלכתי לרקוד עם דנה, חברה טובה שלי, דנה מהממת, בלונדינית משגעת שמסובבת מלא ראשים.

רקדנו, השתוללנו שם, כמו שרק שתינו יודעות. אין מה להגיד, אני אוהבת מסיבות. אחר כך הלכנו קצת לנוח, על שפת הבריכה, ישבנו שם והכנסנו את הרגליים לתוך המים, דיברנו קצת, היא סיפרה לי מה היא עשתה בחופש הגדול.

פתאום מצאתי את עצמי בתוך המים. לא הבנתי מה קורה לכמה שניות, אבל כשעליתי למעלה קלטתי שמישהו דחף אותי.

ראיתי את שוהם וירדן הזה, החדש, צוחקים צחוק רם, ומסביבם עוד כמה צוחקים.

"וואלה באמת שלא מצחיק, מי זה?" שאלתי בקול רם, רם מידי.

"ירדן עשה את זה!" שוהם אמר כחף מפשע.

יצאתי מהבריכה, "ירדן לא מאוחר מידי בשבילך? אתה צריך לקום מחר לגן" אמרתי לו בעוקצניות גורמת לכל מי שהיה בסביבה לצחוק.

"מה לקחת קשה" התקרב אליי וחשף שורת שיניים מושלמות ולבנות, ובטחון עצמי מופרז. פניו היו כל כך קרובות לפניי, התעמקתי בעיניו, הם היו כל כך יפות, עיניי ירדו לשפתיו, הן היו מלאות כאלה, כאילו דורשות ממני להרגיש אותן. לאט לאט השפתיים שלי התקרבו לשלו, אך הוא? הוא התנתק ממני והלך משם.

בחיים לא הרגשתי מושפלת ככה, אף בן, תמיד אני הייתי זאת שזורקת, שמשגעת, שמשחקת. תמיד אני הייתי זאת ששולטת, שכולם היו עושים מה שהיא אומרת. בחיים לא קרה לי שבאתי לנשק מישהו והוא לא רצה, הלך.

בכלל למה באתי לנשק אותו? אני שונאת אותו! אבל... השפתיים האלה שלו, המבט הזה שלו... המבט הזה שמהפנט אותי.

 



איך? 

נכתב על ידי , 19/7/2011 00:12  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לכותבת באהבה (: אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על כותבת באהבה (: ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ