לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  _Wasteland

בת: 21

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2015

חלקיקים


סקס

ואז הוא מרים ומנשק אותה, ועל החזה העירום שלה מתנוססת שרשרת עם תליון של חתול. וזה יפה, הפרט הזה, כי בדרך כלל בחורות עירומות בסדרות דרמה עונדות שרשרת ענוגה עם תליון זעיר או זוג עגילי-תנוך חסרי מעוף. אבל היא, היא ענדה חתול. ופתאום הסצנה חטפה נופך ריאליסטי, ריאליסטי מדי, עד כדי כך שנבהלתי וכיביתי את הטלוויזיה.

 

לא מזמן חלמתי חלום. בחלום אני אני אבל לא-כל-כך אני, ואני-שהיא-לא-אני שוכבת עם אדם מבוגר, בדיוק כמו הבחורה שבסדרה. הוא דומה קצת לרופא ההוא מ"האוס" שבגד באשתו והחדר בו אנחנו נמצאים חסר אופי וקר (אולי הוסטל זול, אולי מרחב סטרילי ונטול סממנים אישיים שהתת-מודע שלי הנפיק בכדי לתת דרור לסטיותיי הכמוסות). המיטה, מרובעת וחדה, משנה את מיקומה לפחות חמש פעמים במהלך האקט (אולי כמחווה לכמות הפעמים ששיניתי את מיקום המיטה שלי במציאות ושגרמה לי לדיסוננס קל בכל יקיצה. אולי לא).

ובחלום אני-לא-אני גומרת, גומרת בטירוף חושים אקסטרווגנטי, נתלית באיש הדי-מכוער הזה כמו בקצה של צוק וגונחת. גונחת ממש. העיניים שלי עולות בלהבה והגוף שלי נוטף זיעת משגלים והאיש אוחז בי ומחבק ושורט ונושם ונושף, ולבסוף, באנחת פורקן אופראית, משחרר. אני-לא-אני נופלת למיטה, מסוחררת, ואין לי מושג איך הגעתי לשם.

 

הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי פרק וחצי של "חברים". נו פלשבקס אין ד'את דיפרטמנט.

-

*

-

דברים שעשיתי בבנק (בסדר כרונולוגי)

הזמנתי כרטיס דיירקט

הגדלתי את תכנית החיסכון

בכיתי

נפלתי במדרגות

נגעתי במסטיק (לא שלי)

הרגשתי שברירית

הרגשתי יפה

הרגשתי ריקנות, כי מה זה כבר להיות יפה בבנק

-

*

-

יום הולדת

היום יש לאבא שלי יום הולדת. אתמול, כשסיימתי לעבוד בעוד שעה מאוחרת עד כלימה, החלטתי לעצור ביילו כדי לראות אם יש איזו עוגת-עניים סבירה שאוכל לרכוש ולהטיח על הדלפק בבית בליווי כרטיס ברכה שזועק: "תראו אותי, אני צאצאית ראויה למרות שהוריי לא עשו מאום כדי לגדל אותי ככזו! יצאתי ידי חובה! להית'!". הרעיון עצמו גרם לי להתגאות בעצמי מעט, אם כי הייתי די בטוחה שהדבר הכי קרוב לעוגה שאמצא ביילו יהיה הפרצוף של המוכר. עשיתי עם האוטו סיבוב שלם סביב תחנת הדלק השוממת והאטתי מול החנות, כשלפתע ראיתי את א'. א' הקולגה, בספק-הליכה ספק-פרכוס-גמלוני שלו, בצע את הדלתות האוטומטיות של יילו ונכנס פנימה. המשכתי לנסוע עד לסוף התחנה וחניתי הכי רחוק שרק יכולתי. לא יודעת אם זו הייתה השעה, או העייפות, או הנוכחות של א' בחנות כבר אחרי שביליתי עימו טריליארד שעות בעבודה ואמרתי לו שלום ונתתי לו למעוך אותי בחיבוק ענקי וכבד, או כל אלו יחדיו - אבל מצאתי את עצמי יושבת באוטו כחמש תמימות, מאזינה לשיר פאנק נוראי ומתחבטת אנושות בשאלה: האם, לעזאזל, להיכנס ליילו.

בסופו של דבר התעשתתי, מפנימה בעצב ששוב חוויתי רגע-אספרגר אחד מני רבים, ושאני, יצור חברתי ואאוט-גואינג לכל הדעות, לא יכולתי לשאת נוכחות של אדם מוכר במקום בו כבר קבעתי לעצמי מראש - בראש - שלא אתקל שם בנפש חיה (המוכר עם פרצוף העוגה, כמובן, לא נחשב). לא יכולתי לשאת את המחשבה שאצטרך להסביר, עם עוגת-העניים פגת-התוקף המדומיינת בידיי, מה לעזאזל אני עושה. דמיינתי לעצמי את התרחיש הנורא: שתיים בלילה, נכנסתי לקנות עוגה ביילו, וכל סיבה שאספק תהיה מוזרה לחלוטין. 

אז נסעתי משם, אני והמיני-אספרגר שלי, רק כדי לעצור אחר כך במנטה, ולהיתקל בא' אחר.

ולצאת, כמובן, בלי עוגה.

-

הגעתי הביתה ופישפשתי במגירות האדומות שלי. כרטיס הברכה היחיד שמצאתי היה מרובע, מאויר בחמניות היפיות וקטן יותר מרִשתית של תינוק. נטלתי עט שחור ושירבטתי ברכה קיטשית שמסתירה באופן מושלם את האופי שלי. ליד ה"מזל טוב" איירתי עוגת קומותיים זעירה עם הרבה נרות, כזו שזועקת: "תראו אותי! אני צאצאית מעפנה, והוריי עשו הכל כדי לגדל אותי ככזו! יצאתי ידי חובה, להית'."

-

*

-

ברלין, מרץ 2014

1. בסופרים כאן הכניסה היא גם היציאה. לקופות אפשר לגשת מכל הצדדים. בחנויות בוטיק אין זמזמים (לא על הסחורה ולא בין הדלתות) ונהג האוטובוס אפילו לא בודק אם יש לך כרטיס או לא. בהצגת תעודת זהות לא בוחנים לך את הפנים כאילו עברת ניתוח לשינוי מין מאז גיל שש עשרה. סומכים עליך.

2. למרות כל הטוב וההוגן הזה, היה די בלפסוע אל תא השירותים שבחדרי במלון ולגלות שהחדרנית קיפלה לי את נייר הטואלט לצורת חץ, כדי להבין שלכאן אני לא שייכת.

- 

*

-

יתוש

את הזמזום הגועלי של היתוש, אי-שם בשנות האלפיים המוקדמות, אוזניי הקטנות קלטו מהקצה השני של החדר. "רק שלא יתקרב אליי, רק שלא יתקרב אליי" התפללתי חלושות, מתחננת ליקום שיושיעני ממצב הדחק שנכפה עליי. התכסיתי בשמיכה עד הכתפיים ונשמתי בשקט ככל שיכולתי. "זה הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו. יתוש!" עידנתי את הפחד עם כעס. "גם ככה קשה לי להירדם ויש בית ספר מחר. לא הוגן, העולם הזה."

הלילה הלך והעמיק. הנשימות שלי עדיין היו פחוסות כשהזמזום הלך וקרב אליי. אימה טהורה אחזה בי, ילדת בית ספר בשריון שמיכה, עד אשר גופי הקטן והתזזיתי-בדרך-כלל לא יכול היה לנוע עוד. עצמתי את העיניים חזק חזק, כמו פעוט שמשוכנע שאם אינו רואה דבר - דבר אינו רואה אותו.

בעוד אני מתאמת לנווט את התודעה שלי החוצה מן החדר, זמזום היתוש נהיה חזק עד כדי כך שלא היה ספק שהוא מרחף בחשכה כסנטימטרים ספורים אל מול פניי - ואני, מרוב פחד שיעקוץ אותי, פשוט שכבתי שם בלי לזוז, עד שנחת על צווארי, חיכך ידיו, ועקץ.

-

כשסיים, התפוגג, ואני תהיתי:

מה היה שווה כל הפחד הזה, אם בסוף גם ככה חטפתי.

 

*

 

הדברים החשובים באמת

ת' אמר לי שעל כל הדברים החשובים באמת אני לא מספרת. את כל ההצלחות, התכניות, השיאים והסאגות צריכים ללחוץ ממני החוצה כמו בקבוק היינץ בערוב ימיו, אבל את כמות עלעלי הג'ינג'ר שדחסתי לפה בבת אחת באחר צהריים חמים - כל אדם ברדיוס של קילומטר יודע לדקלם. אין מה לומר, הוא צודק. יום יבוא ואתחיל להרחיב על השורות במקום על מה שביניהן, ואז, או-אז, ארשה לכם לירות בי.

-

-

נכתב על ידי _Wasteland , 6/2/2015 17:40  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל_Wasteland אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על _Wasteland ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ