לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  _Wasteland

בת: 21

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2015    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2015

רקוויאם וסיגריה


את זה לא תשמעו ממני הרבה, אבל היום אני מוכנה להודות: נרות נשמה הן רעיון יפה. הלהבה מרצדת ארוכות ומזכה אותנו הן במחזה ענוג והן במטאפורה יפה, ואין אחד שהדליק נר שכזה ולא הזדחלה לנפשו מין תחושת שליחות חמימה ומעודדת, אפילו אם הרגע סיים למרר בבכי. יש סמליות במאה נרות יחדיו ויש סמליות באחד בודד, ואמנם אין לי שמץ של מושג מי המציא ומה גרם למנהג הדלקת הנרות העטופים בחבקי מתכת בעיטור גרפי נוראי, אבל לא יכולתי לדמיין את אותה המשמעות נוצקת לתוך, נניח, הפעולה של הצתת כדור צמר גפן טבול בג'יימסון והנחתו בתוך קליפה של בלוט.

 

סיגריות, מאידך, הן רעיון גרוע. אם בהשוואה עסקינן (ובהחלט עסקינן), הן דולקות הרבה פחות זמן, ובמשך כל זמן דלקתן הפעוט הן אינן מברכות אותנו בדבר מלבד חולי וסכנה וסירחון אמיתי. סיגריות הן נחלתם של צעירים שיכורים שהופכים תתרנים ככל שמעמיק הלילה; סיגריות הן נחמתם של הנתונים-להתמכרויות והמקובעים-אוראלית; סיגריות הן אויבותיהן של אויביהן ושל חבריהן גם יחד. אך למרות כיעורן ולמרות היותן ניגוד מושלם לנרות הנשמה הענוגים, מצאתי את עצמי עומדת לראשונה מול הקבר של ג', בלי נר אבל עם קופסה חצי ריקה של קאמל לייט.

 

*

 

היה חם. חם מאוד אפילו. השיער שלי התבדר ברוח שלא הצליחה להקל ולו במעט על השרב, והקצוות הבלונדיניים שלי נדבקו לאודם האדום כמכחול שעורג לצבע. לקח לי לא מעט זמן למצוא את הקבר, אבל סלחתי לעצמי בהתחשב בעובדה שבפעם הקודמת שהייתי שם לא הייתי מודעת לשום אספקט של הזמן והמרחב, ועדיין בכלל לא היה קבר, אם כי ערימה מבישה של אדמה שגרמה לי לחלום בהקיץ על חפירה מאומצת תחתיה, רתימת הארון לכתפיי וחטיפתו לקבורה ראויה אצלי בחדר. הזיכרון הזה, חי ועכשווי וכואב, נטל אותי במפרק ידי והוביל אותי לשרשרת זכרונות עגומה. נזכרתי בפנים של ד', בבכי של ז' ובאחת שהתלבשה כמי שבשבילה גם קבר יכול להיות מסלול דוגמנות. נזכרתי בתחושת התלישות הנוראה, כאילו דבר מזה אינו אמיתי ואני סבוכה במין חלום היפר-ריאליסטי שכנראה נחלם מתןך תרדמת. נזכרתי באיך נראה העולם באותו יום ההלוויה: מאובק, מוזר ומטושטש, נקלט בקושי מבעד לזוג עיניים מזוגגות שניסו לברוח ממקומן בשליחת חבלי דמעות כל הדרך אל מורד הסנטר. נזכרתי בי' המעיקה (״איזה יפה את נראית! מאיפה החצאית?״ היא צווחה לעברי, ואני, עטויה בפריזורת-אבל וגרדרובת-שכול, רציתי לשבור לה את הפנים. איזו מטומטמת, חשבתי לעצמי. הדבר האחרון שבא לי לעשות בלוויה של ג' הוא לנהל שיחת שיק או שוק, ובמיוחד לא עם י׳ חסרת הטקט. ״לא זוכרת...״ מלמלתי, מופתעת לשמוע עד כמה הקול שלי סדוק. ״אבל רגע, יש מצב שהחולצה שלך הפוכה?״ היא המשיכה. ״כן,״ השבתי, ״בדרך לכאן קלטתי שכתוב עליה "אפיק וויקאנד", ואת יודעת, הוויקנד הזה לא היה אפי כל כך.״ היא צחקה. ״מי כמוני יודעת...״ סיננה בעליצות וסרה להמשיך בסבב המינגלינג).

 

חזרתי למציאות. בניגוד ליום ההלוויה, בו לא זכור לי כל מזג אוויר שהוא, באותו אחר צהריים של הביקור שלי הכל היה דביק. אפילו נדמה היה כי צוף ניגר מן הפרחים שעל השיש הבהיר, שהקבר עצמו מזוגג בסוכר ושהאותיות בהן כתבו את שמו עשויות מסירופ מייפל. התבוננתי בקרקע שמתחתיי, התיישבתי והדלקתי סיגריה. זה מה שג' היה עושה מול הקבר שלי, אם הדבר היה הפוך. הוא בטח היה מביא גם בקבוק בירה וגיטרה והופך את כל העניין לל"ג בעומר של איש אחד. אבל אני הסתפקתי בסיגריה, וכל שאיפה ונשיפה ביצעתי בנכונות ובריכוז אין קץ.

 

*

 

נרות נשמה הם רעיון יפה, אבל לא בשבילנו. אני ואתה לא היינו להבה צחה. הסיפור שלנו נדלק מהר וכבה מהר, ובשנים הקצרות שהכרנו הספקנו לדחוס סיפורי חיים שלמים וכמות רגשות שמספיקה לצבא שאף אחד לא נהרג בו. אני ואתה היינו שאלטר שמורם ומורד לסירוגין, ולא סיפק אותנו דבר בינות תאורה אקסטרווגנטית או הפסקת חשמל מצמיתה. אני ואתה היינו מעגל אינסופי וגם קווים מקבילים, ודברים שסיפרנו אחד לשני לא סיפרנו לאף אחד אחד. בפניי התעצמת ונשברת, ואני בתמורה איחיתי ופירקתי. אתה ואני היינו לכלוך והנאה, בלבול שליו, צלילות טרופה. בך מצאתי יהלום שלא מצאתי באף אחד אחר. לא, זו לא רזולוציה היפר-פואטית של מי שהבינה שאהבה רק אחרי שאיבדה. לא. את הדברים האלו ידעתי עוד כשרצתי אחריך במרכז כביש 90, כשמשאית דוהרת מולך ואתה מסרב לזוז הצידה עד שאחבק אותך. את הדברים האלו ידעתי כשניסית לברר את פרטיו של ההוא ששבר לי את הלב, חודשים ספורים אחרי ששברתי את שלך. ידעתי את זה בכל פעם שהסתכלת עליי, בכל פעם שקראת לי בכינוי החיבה שלי, בכל פעם שישנתי אצלך גם אחרי שהרומנטיקה פגה ולא עשינו דבר מלבד לדבר עד אור הבוקר. היינו, כמו שידעתי וכמו שכתבת לי בכתב יד רועד על פתק אי-שם בעזה, החברים הכי טובים. בתקשורת מתראיינים חברי הילדות שלך מהקיבוץ, אלו שליוו אותך מאז שעוד היית לביבה קטנה וכתומה וזוהרת, אלו שגרו איתך, ישנו איתך, אכלו איתך, צחקו וחלקו וגדלו איתך במשך כמעט שני עשורים; אבל אני, אני שנכנסתי לחייך באמצע התיכון וחודשיים אחר כך ניגבתי לך את הדם מהלחי וכיסיתי אותך בשמיכת הזברה שלי ובכיתי איתך - אני הייתי החברה הכי טובה שלך, ואתה היית שלי.

 

*

 

לא היינו להבה צחה. הסיפור שלנו נדלק מהר וכבה מהר, כמו הסיגריה שזה עתה נגמרה.

 

ישבתי מול הקבר שלך והתבוננתי בה. בתוך הבדל המגעיל הזה הסתתר משהו מוחשי, משהו אמיתי, משהו נכון כמו שאנחנו היינו. הרי, ככה התחברנו, על כר דשא במחששה בתיכון, כשחזרת מחו"ל ואני הגעתי בדיוק בזמן לטעום סיגריית לאקי סטרייק ראשונה. שנינו ידענו: הסיגריות אוכלות אותנו מבפנים, משחירות אותנו, מפייחות אותנו, גונבות לנו דקות ושעות וימים ומקצצות את שלבי הסולם שלנו וגורמות לנו להתנשף בעודנו מטפסים עליו. ידענו, והמשכנו. אהבנו את זה. הדלקנו סיגריה כשהיינו שיכורים והפכנו תתרנים ככל שהעמיק הלילה; הדלקנו סיגריה כי היינו טיפוסים מתמכרים ומקובעים אוראלית; הדלקנו סיגריה כי מה איכפת לנו בכלל. מי היה מאמין שבסופו של דבר המוות שלך הוקדש למדינה שלמה, ולא למחלה אוטו-אימונית.

 

אז ישבתי שם, כיביתי את הבדל ותחבתיו באדמה, וחשבתי לעצמי שזה, זה נר הנשמה שלי. אתה לא הספקת למות מעישון, אבל לך תדע: אולי בכל פעם שאדליק סיגריה מול הקבר שלך, אקדיש לך קצת מהמוות שלי.

נכתב על ידי _Wasteland , 22/4/2015 17:30  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פסח רזולושן


באיחור, כמובן, כמו כל מה שאי פעם עשיתי!

-

*

-

פרולוג

אף פעם לא אהבתי את פסח. יותר נכון, שנאתי נואשות. בעוונות גיל 12 המקאברי הייתי אף ננעלת בעליית הגג עד תום ליל הסדר, זוללת צ׳יטוס טמא ומתכתבת במסנג׳ר עם קומץ רוסים שאצלם האירוע מתחיל ונגמר כשאבא חולץ את הוודקה. כמו תסמונת קדם-וסתית, החג המקולל הזה הכה בנפשי כבר שבוע לפני שהתחיל, ובעל-כורחי נעשיתי אוגר נרגן שמאביס עצמו ברגשי מִרמור כבירים וכמויות אקסטרווגנטיות של פסטה. 
בשנים האחרונות אמנם התמתנתי, התחלתי לנעול עקבים לסדר במקום כפכפי אצבע ואף חייכתי באיפוק אל מול סבתות שהתפלצו ממשקלי הנמוך, אך אנטגוניזם-הפסח שלי, מודחק ככל שיהיה, נותר בעינו. 
-
וול, עד לפני שבועיים.
-
בבוקר בהיר של תחילת אפריל נמרחתי לי במיטה מול שידור חוזר של הקרדשיאנז ומיררתי בבכי פנימי בשל דודא לא-מסופקת לקרואסונים, כשלפתע פתאום, הכה בי ברק. לא ברק אמיתי, כמובן, אלא זיק מטאפורי של אור בוהק ישר על האונה הקדמית, אור מפכח, אור מופלא, אור שהביא עימו הארה כדלקמן: ״את תיכף בת 22, יא תחת. עוד מעט ואת בקבר. כבר גרת שנה וחצי לבד, עכשיו את לומדת ובקרוב תעברי שוב לגור הרחק-הרחק מבית ילדותך. מה רע בלאהוב את המשפחתיוּת והמסורת של פסח? יום יבוא ותתגעגעי לכל החרא הזה.״
״אוי, ידעתי שהיה משהו לא בסדר בסושי אתמול״, מלמלתי, כיביתי את קים קרדשיאן וחזרתי לישון.
-
בימים שלאחר מכן המשכתי להיות אותה צ׳יוואוות-פסח מבוהלת, אבל משהו קטן מאותה הארת-סושי חילחל. לראשונה בחיי, מצאתי את עצמי - החזיקו חזק - מפנטזת על קניידלעך, מנשנשת מצה ואומרת ״חג שמח״ לפחות פעם ביום. משהו בי, כמדומה, נפתח, ולמרות שלא חשתי באושר-יהודונים מתפרץ, גם לא חשתי שנאה. ״אולי אני סתם במקום טוב בחיים״, עלצתי, מנסה לתרץ בכוח את פרץ הסחיות שחלש עליי. ״אולי כבר קצו גופי ונפשי במסורת מרמור החג, והגיע זמני להיות, ובכן, נורמלית."
-
ואז הגיע ליל הסדר, והבנתי שבאמת שמו לי קצת אם.די בסושי.
-
פרק 1 
קומדיית יהודונים נוראה. כן, זה מה שזה. לא משנה אם אתה אשכנזי פחוס עם שניים וחצי מסובין או מפלצת-משפוחה שמזמינה את אייל גולן לרקוד על הסרוויס, ליל הסדר הוא פאקינג קומדיית טעויות שואתית. את מה שידעתי היטב בגיל 12 גיליתי מחדש בגיל 21, וכגודל הציפייה, גודל הזין בעין. "איך יכולתי לחטוא בהשלמה עם הפסח?" שאלתי את עצמי בעיצומו של הסדר, כשחולצתי מוכתמת ביין פטישים ואני לא רחוקה מלהתמוטט פיזית על הגפילטע. "היכן מצאתי את הכוחות להתלבש יפה, לחלץ חיוך ולהאמין, בכל ליבי הכסיל, שיהיה בסדר?" קוננתי, ידיי עייפות מלמנוע מאחי הקטן לבצע גלישת גלים על השולחן.
-
ובכן, נחזור להתחלה: בערב פסח המקולל נסענו, אני ומשפחתי המצומצמת, להתארח אצל קרובים בהתנחלות (אבא: "זו לא התנחלות") כשזר קקטוסים מקושט בידינו (אחקטן: "זה נראה ערבי") ושמחה בעינינו (אני: "מוות"). לבשתי נעליים לבנות לגמרי (אקדח במערכה הראשונה, חברים), ג'ינס שעושה לי תחת של אלוהים וקרופ-טופ סקסית וחגיגית גם יחד, אך עדיין הרגשתי כמו ערימה של של בלבלות דחוסות. "מצד אחד, יהיה אוכל ואם אשתה מספיק יין אהפוך לבנאדם טוב יותר," חשבתי לעצמי. "מצד שני, פסח."
-
הצד השני הוכיח את חוזקו, וכבר בנסיעה חשתי ברע: דרכיה המפותלות של בקעת הירדן בשילוב צווחותיו של אחקטן ושיעוליה הרועמים של אשתו-של-אבא-שלי הטרידו את מנוחתי, וכל כניסה לפייסבוק או לוואטסאפ גילתה אינספור תמונות של אאוטפיטים ותבשילים סחיים לעילא שגרמו לי לפקפק באיכותם של חבריי. "בא לי למות", סימסה לי חברת אמת, והרגשתי קצת טוב יותר.
-
פרק 2
הגענו. שלום שלום, איזו יפה את (בקול רם), איזה מכוער אתה (בדממה), איזה ריח טוב (אמת), גם כל השאר מהמם (שקר).
בתור אדם סוציאלי מאוד עם אנשים שעושים לי את זה, אני נדהמת לגלות כל פעם מחדש עד כמה אני מיזנתרופית-בהחבא כלפי כל מי שלא זורם לי עם הווייב. כמו מלכת אנגליה על אסיד, בראשי כולם היו פשוטי-עם שמבזבזים את זמני, וכל סמולטוק גבה ממני תעצומות נפש של סלבריטאי עם קריירה דועכת שמחוייב להצטלם עם ילדי אקי"ם. "נו, אז מה את עושה בחיים?" הם שאלו בעניין רב מדי, מוציאים ממני את החשק לענות עוד לפני שמצמצתי. "אוי, אבא שלי גם צייר, אולי תדברו!" "אוי, סבתא שלי גם חיה, אולי תתנשקו!" "אז מה את עושה, שוב?" "הצבע הזה אמיתי?" "את בקטע של סאדו מאזו?" הם המשיכו להרעיף, ואני, סלף-פרוקליימד ביונסה, חייכתי חיוך דיפלומטי והתפלשתי בשנאת-איכרים פנימית. בסופו של דבר צלחתי איכשהו את שלב השלומות, וביד חזקה וזרוע נטויה, התיישבתי לשולחן.
-
שעה לאחר ההגעה והבטן שלי מתחילה לקרקש. ריחות האוכל מוציאים ממני את השמנמנוּת ותסכול עז חולש עליי כשאני מגלה שבסדר הנוכחי יהיה עליי - תחזיקו חזק - טו סיט ת'רו דה הגדה כולה. כן, חברים, השנה קוראים את כל המגזין כולו, שרים את כל השירים כולם (נשבעת שגם השתרבב שם איזה "מעוז צור") ואף מעלים מופעים בכיכוב מיטב זאטוטי המשפחה. ואני רעבה. הו, כל כך רעבה. לא אכלתי מאום כל היום כמו יהודיה טובה עם כיסים גדולים, והרעב מבצע בי עינוי פיזי ופסיכולוגי מאין כמוהו. גם אבא שלי ואחי הקטן נראו סובלים, אבל בשל כללי הנימוס (עם אבא) ופחד מפאדיחות (עם אחקטן) שמרתי את הייאוש בקרבי. אשתו-של-אבא-שלי שמרה על חיוך מוגזם במשך כל הערב, מהחיוכים הבלתי-חדירים האלה שלחפור מאחוריהם תהיה משימת התאבדות. "דיינו", הם שרו בפעם השישה מיליון, ואני קמלתי.
-
פרק 3
שעתיים לתוך הסדר. אחרי שקראנו את ההגדרה תריסר פעמים פר נפש, צפינו במופע, צחקנו, נהנינו ושלפנו את הראש שלי מהתנור, אפשר להתחיל לאכול.
-
רגע, מה זה? רגל קרושה?
-
עיניי נפערו. כן, המנה הראשונה היא אכן רגל קרושה. דמי נקרש למראה אותה רגל קרושה מהשאול, אותו גוש צלוליטיס מונוכרומטי ומחריד - אך הרעב אמר אחרת. במשחק ההישרדות הפנימי שלי, החלטתי לנצח. נגסתי. 
מספר דקות אחר כך, בינות שתי מפיות בד רקומות בוורוד, הוטמנו גוש לעוס של רגל קרושה וכמה דמעות מלוחות מאוד. "אוי, זה נורא", לחשתי לדוד שלידי. "אחותי הכינה", אמר.
-
המנות המשיכו לרוץ ופיצו בגדול על תקרית הרגל. אני והחבר (שנמצא באותו זמן בסדר אכזרי לא פחות עם משפחתו) ניהלנו קרב וואטסאפ בשם "מי מאביס", בו ניצחתי בנוק אאוט. כמעט הצלחתי לחוש רגש חיובי. באווחה חדה קמנו אני ואשתו-של מהשולחן, חמושות בסיגריות ובכוסות יין, ויצאנו לעשן.
-
פרק 4
"מה יש לך על הנעל?" שאלה אשתו-של בעניין מוגזם. "מה?" שאלתי, מפנה מבטי מטה. דממה השתררה בחצר, ומיד לאחריה, זעקת שבר. שלי. "כוס כל העולם!!!1" צווחתי, נוכחת לראות שנהר של יין מכסה את חרטום נעלי ככתם מחזור על טייטס של בת 12. "לאלף כל עזאזלים, אלה נעליים חדשות מרוקגלאם!" ייבבתי, רצה לבצע החייאה דחופה בשירותים.
-
חמש דקות לתוך קרצוף מאסיבי בכיור, דמעות שוטפות-מסקרה והלך רוח כללי של סמור דרוס, הצלחתי לנקות בערך שלושים אחוזים מהכתם. שבורה ומובסת, שבתי לשולחן החג. האורות כבו ועוד מופע-זאטוטים החל לעלות. נו, טוב, לפחות יש קינוח.
-
פרק 5
"יאללה, הולכים" חרץ אבא בקול חרוך מאוברדוז של סינטה. "מה? אבל עוד לא אכלנו קינוח!" קוננתי חרישית. "יאללה", אמר, "תשתי קולה בבית." 
-
נכנסנו לאוטו. השעה הייתה קצת לפני חצות. הוחלט (כלומר, החלטתי) שאני אנהג. בימי הזוהר שלו, נהג אבא לצלול בנחלים עם טרקטורונים ולטפס על קירות אבן עם רכבי שטח, אבל היום, כמו אייפון 4, עדיף לזרוק אותו במושב שליד הנהג ולתת לו להיטען. "סופסוף קצת שקט, אוויר ומוזיקה טובה," חשבתי לעצמי, פתחתי כפתור בג'ינס והנעתי את האוטו.
-
פסח הפתעות ובניו! שוב, כמובן, טעיתי!
-
"למה את נוהגת? כולנו נמות עכשיו?" שאג אחקטן במפגן מרהיב של פרגון ואהדה. "די, לאט, יש לי בחילה" נהמה אשתו-של וגרמה לי להאט למינוס שלושים קמ"ש"תיזהרי בסיבובים, בא אוטו" - נזף אבא בעוד הכביש ריק, התעלם מהעובדה שיש לי רישיון כבר ארבע שנים ולא שכח לקשט בעוד שלל ביקורות משל היה הסיימון קאוול של עולם הרכב. "רינג! דינג! בינג! שלינג!" - צווח הפלאפון שלי, מאותת לי שאני בדיוק מפספסת את כל הדאחקות, שיחות הנפש, ההזמנות והקושיות הבאמת חשובות שבעולם. "היי יקום, למה אין פה איזה צוק תלמה-ולואיזי?" סיננתי אני, כובשת פניי בידיי ומיד מחזירה אותן להגה.
-
הגענו.
-

אפילוג סטייל "אני והחבר'ה"

בסופו של דבר, כולם חיו.

אבא טיפס לחדר, נרדם לצלילי סרט אקשן גרוע וחשב, בתוך-תוכו, שזו באמת התנחלות.

אשתו-של גנבה ממני כמה סיגריות והלכה להתבודד במרפסת. ככל הנראה החליפה חמש תמונות בוואטסאפ, הורידה את הלק עם אציטון ואת החיוך המעושה עם טרפנטין.

אחקטן, שכבר נרדם בנסיעה, ויתר על תענוג-הילדות של נשיאה לחדר ע"י הוריו והעדיף לגרור עצמו למיטה תוך יבבות מעצבנות של ילדים מטונפים.

הקרובים הסחים המשיכו להיות קרובים סחים.

ואני. באפיסת כוחות הגעתי לקומה שלי, חלצתי את הנעל המוכתמת ואת אחותה השמחה-לאיד ונמסתי למיטה באנחת רווחה. כבר לא הייתה בי טיפת חשק לצאת, לדבר או אפילו לקרצף את שאריות המסקרה.

"לפחות אין לי איידס", חשבתי לעצמי, ירדתי למטבח ודפקתי מצה עם שוקולד.

-

 

כל כך הרבה קורה לי בחיים ואני כותבת על השיט הזה

נכתב על ידי _Wasteland , 14/4/2015 11:13  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל_Wasteland אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על _Wasteland ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ