לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


Avatarכינוי:  _Wasteland

בת: 21

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2014    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2014

השפיץ של המילקי


שמונה בבוקר, ארבעה חודשים אחרי שעזבת את תל אביב, ואת מוצאת את עצמך משלמת באינטרנט 17.75 שקלים ל"מי אביבים". אין ספק שאת לא אמורה לשלם ולו שקל מגוחך אחד, אבל כהרגלך, העדפת להקליד במהירות את מספר האשראי מאשר לכלות ולו דקותיים מחייך אל מול פקידת שירות לקוחות עם קול מאנפף ומרשם קבוע לציפרלקס. "נו, כולה שבע עשרה שקל", את אומרת לעצמך. הצעיף מגרד לך ושוב יש לך הנגאובר, ואת חושבת לעצמך שאלוהים אדירים, את בת 21, ואם רק יפסיקו למצוץ את דמך הבתולי הכל יהיה בסדר. מול כוס הקפה והקרואסון שבזבזת עליהם שכר של כשעת עבודה, את נזכרת ביעף בכל ה"נו, כולה" שליוו את חייך בשנה וחצי האחרונות: נו, כולה תשעים שקל על האינטרקום שגם ככה לא ירחיק הומלסיות מוכות חצבת מלישון בפרוזדור, ונו, כולה חמישים לועד בית (ילד מגודל בן 42 שמסתובב בין הדיירים ומבקש בדיקציה קלוקלת לשים לב לאישיו שקיות הזבל המטפטפות), ונו, כולה כמה שטרות שהשותף טוען שאת חייבת לו על ויאודי וג'חנון.

 

מעניין אם כל ה"נו, כולה" האלה הם הסיבה שאני עוד כאן, בארץ דחוקה שאין להקבילה לדבר מלבד רקטום של גוויה, במקום במרכז הקסם מערבל הנפשות של רייקיאוויק.

 

*

 

לפני כמה ימים מישהו אמר שהחיים בישראל הם "התעללות כלכלית". מאז, שלא כמו רוב מה שסחים ארורים אומרים לי, דווקא זה לא יוצא לי מהראש. התעללות כלכלית. אחרי התעללות פיזית, מילולית, מינית, הורית, עצמית, התעללות בבעלי חיים ועוד שלל התעללויות שהעיסוק בהן הוא התעללות כשלעצמה, הגיעה ללקסיקון שלי גם אחותן הפיננסית. הנה הצטרפה למשפחה המתוסבכת עוד הגדרה שנוחתת מדי טוב במקומה, מאכזבת בשלמותה, כמו פאזל עם תמונה ממש מכוערת.
-
*
 
פעם קראתי שעד ימי הביניים בערך, כשהואיל בטובו לקום איזה חכמולוג ולטבוע את המילה "כחול", אנשים רבים לא הבחינו בצבע הזה כלל. למעשה, הצבע הכחול לא הופיע אפילו בתנ"ך. אתם מבינים? אנשים מתפלשים בדם, מזדיינים למכביר, בונים והורסים ערים, ממציאים אלוהים, אבל לא יודעים שצבעם של השמיים שונה מזה של העשב. 
"התעללות כלכלית" הייתה הצבע שמעולם לא הבחנתי בו. כלומר, ידעתי שמשהו שם מתרחש, אבל בערך כפי שאני מודעת לדם הזורם בעורקיי: בסמי-מודעות אגבית, שטוחה, אוטומטית. משום מה לא יכולתי לשים עליה את האצבע בבהירות בה אני מגדירה את צבעם של השמיים.
-
וכך, אמש, בעודי חוזרת אפופת עשן ומחשבות מעוד משמרת בבר, צפה ועלתה בי תובנה מאוחרת: בני האדם, יצורים מטופשים וצרי מוחין, חושבים בהגדרות. הגדרנו את הקשר? יש קשר. הגדרנו יעד? עכשיו אפשר להפסיק להיות עצלנים. הגדרנו רגש? אפשר ללרלר עליו מול הברמנית ולחוות קתרזיס (טרו סטורי. הוא ישב שם וניתח מולי את ערגתו לאקסית. חי שפמי, זה היה מיותר! התייחסתי לטיפ כאל שכרי כפסיכולוגית מתלמדת). וכן, גם אני – בת אדם מטופשת ומורגלת-הגדרות עד מאוד – הייתי זקוקה להגדרה בוטה בכדי להבין סופסוף מה, לכל הרוחות והשקלים, מתרחש כאן.
-
*
-
כמה דיברו על זה, כמה כתבו על זה, כמה מחו על זה, ואין שינוי. להפך. כמו כל התעללות לא מטופלת, המצב רק הולך ומסלים: מחירי הדירות עולים, מעסיקים נהיים יותר ויותר דורסניים, אנשים סרים לגדל זקניהם בברלין וצעירים מקימים קבוצות פייסבוק סמי-הומוריסטיות כמו "מלצרים ממורמרים" כדי להקל, ולו במעט, על כבדות הקיום. החברה הכי טובה טסה אתמול בלילה לשישה חודשים בדרום אמריקה, בידיעה כי תשוב מהם עירומת-כיס כנקבת קנגורו עקרה. מה אחר כך? נסתדר. שוב עבודות מזדמנות? מסתבר. הלוואות מהבנק? לא פחות ולא יותר. וקפה וקרואסון? נצטרך לוותר.
-
התופעה המרתיחה ביותר גלומה בשוחרי גישת ה-"כל עוד יש לך קורת גג", כפי שאני קוראת להם. לטענתם של שוחרי גישת ה-"כל עוד גג", הכל טוב ויפה: כפי שנאמר, קורת גג יש לי, וגם מיטה לישון בה ונעליים חדשות מעליאקספרס ופילם לפולארויד. "אז מה רע?" הם שואלים, ומוסיפים בהנאה פרוורטית ששמורה בדרך כלל למאוננים כפייתיים: "תגידי תודה שאת לא ילדה רעבה באפריקה."
באותם רגעים אני מתפלצת. וריד אדום ותפוח עולה במצחי, ובו נפער פה חד-שיניים שצווח: פאק אול דיס. פאק איט אין איט'ס אגלי פייס. קורת הגג של ההורים לא שווה מאום אם זו קורת הגג האיתנה היחידה שתהיה לך אי פעם בחיים, והנעליים עם סוליית הטרקטור לא שוות את התחושה ש, ובכן, חשבון הבנק שלך נדרס על ידי טרקטור ברגע שקנית אותן. אנחנו לא בשואה, וגם לא במערב אפריקה, וחיי לא אמורים להתנהל בהכרת תודה מאומצת רק בגלל שלא ירד עליי גשם ולא טרף אותי נמר. בן אדם צריך יותר – ובמיוחד בנאדם בן 21 שהובטח לו העולם, והנה הוא מוצא את עצמו עייף כמו חקלאי בן חמישים וחמש, מובס כמו לטאה בפה של חתול וטוחן משמרות בעבודה רק בשביל לגלות בסוף החודש שהורידו לו שלוש מאות שקל על זה שהוא חי במקום הלא נכון.
-
*
-
שמונה בבוקר, מרפסת, שמש קלה, סיימתי לשלם ל"מי אביבים" ובא לי להרביץ למדינה. בא לי לתקוע לה את השפיץ של המילקי בעין ולסובב. בא לי לטרוק את הדלת בבית השכירות העתידי שלי, להטביע באסלה את טפסי הביטוח לרכב ששווים יותר מהרכב עצמו, לעלות על מטוס ולהחליף את החבר הקסום שלי באיזה זקן עשיר ומט לנפול, כי ממבטים צעירים ומאוהבים בשלוש בלילה אי אפשר לייצר ביטחון כלכלי. וגם לא מהמון עבודה מאז גיל 17 וחצי, ולא מחסכונות זעירים, בטח ובטח שלא מאמנות.
-
אבל מהר מאוד אני נרגעת. במקום לטרוק דלתות ולנעוץ שפיצים, אני לוקחת שאיפה עמוקה מאוויר הצפון הקריר ומביטה אל ההרים. אני עושה על המדינה אפצ'י קטן, שתדע שאני כאן, ונכנסת לאוטו. אין לי פנאי להילחם בטחנות רוח. יש לי חיפה לנסוע אליה, נשיקות לנשק, ציורים לצייר ובלונד להניף. את שינוי המציאות שלי אעשה בנועם, בקריצה; ממש כפי שאני אומרת לאותו רגשן מלרלר בבר שתכף אחזור, ולא חוזרת לעולם.
-
-
-
עריכה, 10.12
לא יודעת למה נטפלתם דווקא לעניין האמנות. הדיבור כאן (ובכל מקום אחר, כרגע) הוא על יוקר המחייה והמחסור בבטחון כלכלי. בינתיים אינני עוסקת באמנות למחייתי, אלא בעבודה בבר, שממנה, במדינות אחרות, אפשר לשכור אחלה בית ולקנות מכונית וללכת לסופר. ממשכורתי כברמנית בישראל הנלוזה, אוכל אולי להרשות לעצמי צ'ייסר ציאניד.
נכתב על ידי _Wasteland , 9/12/2014 09:48  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל_Wasteland אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על _Wasteland ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ