לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


Avatarכינוי:  _Wasteland

בת: 21





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2014    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2014

אפילוגים


מושיק של תשעים ושמונה היה כל מה שמושיק של תשעים ושלוש חלם להיות: פקעת ססגונית של שמחה, אדרנלין וחופש. השיער החום נצבע לאדום זוהר, העיניים נהיו כהות ועמוקות, ובכלל, נדמה היה כי מנגנוני ההגנה העבשים ננטשו לטובת חליפת-דיווה תפורה היטב והמון צ'ייסרים בחינם. את השמוק הגדול והנורא של תשעים ושש החליפו הרבה שמוקים קטנים וחביבים שזיינו את מושיק בכל תנוחה שרק רצה. הוי, השמוק של תשעים ושש... מושיק, איש בוגר עם נפש של עולל, היה משוכנע כי אין שום סיכוי בעולם שתכה בו שוב עוד טראומה כזאת, טרופה וצרודה וקשה, ישר במרכז הפנים.

 

אל תבכי, מיסיז טורנס. דני היה כאן למשך זמן רב מאוד, הקפיד להתרחק ממסדרונות צרים, הודיע תמיד על נסיעות לא צפויות וחי חיים מצוינים בסך הכל. אולי את לא זוכרת, אבל אחרי שג'ק התפגר הילד ממש פרח: השתחרר מהצבא, זיין את המפקדת לשעבר במטע בננות, חלם חלומות נוצצים ותפוחים. את תלת האופן זנח לטובת טנדר שחור של קשוחים, ואת שאיפות הכמורה השליך למען פוֹתים בכל הגוונים והצורות. אפשר לומר שדני, גוש חטוב של עליצות וחוסר טקט, נגס בחיים והותיר אותם לדמם לו על הדשבורד. 


אבל עם כל הלהבות והגיצים, אין מנוס מלספר שככה, לפעמים, דני שב להיעלם. בפעמים הראשונות זה היה אחרי הערה פוגענית מהבוס, איומים מבעל הבית או ריב גדול עם החברה. הפעמים הבאות כבר הוצתו על ידי אנקדוטות קטנות ועוקצניות מחיי היומיום, כאלו שלא היו קשורות אליו בשום צורה נראית לעין: מכונית שהתנגשה במכונית אחרת, או ציפור שנמרחה, פעורת-חזה ורוחשת-תולעים, על המדרכה מול הבית. אט אט ובטוח, העניין הפך שוב להרגל: בכל פעם שחש את ההרגשה ההיא מתקרבת, קפץ דני על האופניים, הרביץ פלייליסט של ג'מירוקוואי, ונעלם.

 

לתקופה מסוימת הכל היה סוג-של בסדר, ולתום אפילו לא היה איכפת שרוב סובביו לא מבינים לרחשי נפשו. הוא אהב להיות הדמות המסתורית הזו, הפאנטום הבלונדיני שיושב בצד ושותק. כל עוד אף אחד לא התיימר לקרקש לו בכלים, תום יכל להתמודד עם הריקנות שמכרסמת בו, עם חוסר השליטה שפיעפע בו ככל שנשאב יותר ויותר לתוך ברנז'ת האנשים האטומים שלא חוו תהומיוּת מעולם. אבל במרוצת הזמן, ולמורת רוחו הקצת-שבורה-גם-כך, העניין נהיה קשה יותר ויותר לטיוח. בתחילת הקיץ הפרצוף שלו התחיל להשתנות: מעיני עגל זואי-דשאנליות (כחולות וצלולות, כמו ווינדקס) נמסו אישוניו של לכדי עיסה מונוכרומטית של ציניות ושיעמום. בתחלה היה נלחם, משוכנע שזו סתם תקופה שבקעה מן התחת ושהכל יחלוף כשלא ישים לב. כשסובביו החטטניים שאלו לפשר הפרצוף, ענה להם תום שהכל בסדר, ושבסך הכל חם לו או שהוא עייף או שהוא ממורמר על הצ'ק שחזר. אלה היו, כמובן, שקרים, ולשקרים הזה נוספו עוד ועוד עד שיום אחד מצא את עצמו יושב עם אירנה על המדרכה מחוץ לבר ומתרץ תירוצים כמו מכונת כדורים חלודה, מגמגם ונאבק לשחרר בדיות עגולות ושחורות משפתיים שהיו רגילות לאמיתות מרובעות וצחות. משהו בו נעלם ללא שוב; שמחת החיים התנדפה כמו דאודורנט זול, חושפת בשר רקוב ומשקעים מלוחים.

 

מושיק של תשעים ותשע היה בדיוק כמו מושיק של תשעים ושמונה. טוב, אולי פרט להבדל אחד: קעקוע קטן שמושיק של תשעים ותשע צרב על עורפו בפלאנט טאטו. זה היה שדון אינפנטילי, או לילית עקומה, או משהו נדוש אחר שנועד להפריח את שלמות גופו של מושיק של תשעים ושמונה. מושיק של תשעים ותשע רצה להיות קצת מוכתם, קצת הרוס, קצת מועד-לחרטה בסביבות שנת אלפיים ועשר.


מושיק של אלפיים ועשר היה נמוך יותר בשני סנטימטרים. את הרעמה האדומה קיצץ, וכעת התהדר בקרחת כפויה של אלו שהבינו שהזמן לא היטיב עם קרקפתם. על הקעקוע, כמובן, התחרט, מה שתרם רבות לתעשיית צווארוני הגולף של רנואר מן. וקצת שיעמם לו, למושיק של אלפיים ועשר. היו לו יחסי אהבה-שנאה עם שגרת המשרד: מצד אחד, הכסף מצוין והשרינקית אומרת שזה טוב לו. מצד שני, בתוך תוכו ידע כי התחת שלו נועד להיאטם על ידי דברים טובים יותר מכסא משרדי של איקאה. פלאשבקים מפעם הכו לו בגרוגרת בהפסקות הצהריים, לא נתנו לו מנוח, הפרו את השלווה המדומה שאימץ לעצמו מאז טיאטא את הדיווה הפסיכוטית מתחת לשטיח (שגם הוא, אם תהית, מאיקאה).

 

תביני, גברת טורנס: במוקדם או במאוחר, דני היה חייב להיעלם. החופשות הקצרות בהודו כבר לא עושות את העבודה, וגם לא הנסיעות חסרות הפואנטה ברכבת או טריקות הדלת שלוו בצעדים מהירים ואז בדממת מוות. הוא היה חייב לעשות משהו, את מבינה? הוא היה חייב להגביר את "דה גרייט אסקייפ" של "ווי אר סיינטיסטס" עד למקסימום, ופשוט, חד וחלק וסופי, לברוח.

 

"לאן יחתור איש ללא אופק?" כתב תום ביומן שלו. כבר חמישה חודשים שהוא מנהל יומן, ועדיין קסם לו שאף אחד לא מטקבק לו תשובה. "איך יתקתק שעון ללא מנגנון?" המשיך, נוגס לעצמו בזרוע ומחייך. בתור ילד אהב להעמיד פנים: הנשיכה היא שעון, העיפרון הוא מזרק, הסבון במקלחת הוא אלוהים. בגיל העשרה הבין שהוא לא צריך שעון, ובגיל שלושים, אחרי אינספור מאבקים וכמה ביקורים מזוויעים במיון, הבין שהוא גם לא צריך מזרקים. על אלוהים, עד היום, הוא לא ממש הבין כלום. 

 

מושיק של אלפיים וארבע עשרה הסתכל על הגרביים החדשות שאמא קנתה לו. הן היו פרושֹות על המיטה בצורה כמעט אירוטית, כאילו תיכף יקראו לאחת מפקאצות האופנה הנוראיות לצלם אותן לאינסטגרם. אחושרמוטה גרביים, אין ספק; צמריריות כאלה, גבוהות, כמו אלו שנהג ללבוש בניינטיז עם השורט-שורטס. מושיק חלץ את נעליו, תלש מכפותיו את גרבי הקרסול הלבנות, גרב את החדשות, התבונן בהן והוריד גם אותן. יותר משחיבב את הגרביים, חיבב את האמביוולנטיות בה קיבל אותן הפח. 

נכתב על ידי _Wasteland , 12/11/2014 14:41  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל_Wasteland אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על _Wasteland ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ