לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  _Wasteland

בת: 21

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2015

בכתיבה


בַּכְּתִיבָה כְּמוֹ
בַּחַיִּים
יֵשׁ לִי הַרְבֵּה
הַתְחָלוֹת
אֲבָל אֵין
לִי
סוֹפִים
נכתב על ידי _Wasteland , 28/2/2015 22:09  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חלקיקים


סקס

ואז הוא הרים ונישק אותה, ועל החזה העירום והמנומש שלה התנוססה שרשרת עם תליון של חתול. וזה היה יפה, הפרט הזה, כי בדרך כלל בחורות עירומות בסדרות עונדות שרשרת ענוגה עם תליון קלאסי נדוש של מלבישות מדורגות-קארה. אבל היא, היא ענדה חתול. ופתאום הסצנה חטפה נופך ריאליסטי, ריאליסטי עד כאב חד בנימי הנימים,

כאב חד עד כדי כך שנבהלתי וכיביתי את הטלוויזיה.

 

(לא מזמן חלמתי חלום. ובחלום אני זו אני אבל גם לא אני בכלל, ואני-שהיא-לא-אני שוכבת עם אדם מבוגר, בדיוק כמו עונדת החתול. ולאיש פרצוף מרובע ולבן, והחדר בו אנחנו נמצאים מרובע ולבן גם הוא. המיטה, מרובעת ולבנה גם היא, משנה את מיקומה לפחות חמש פעמים במהלך האקט, שהיה, למען האמת, כל דבר מלבד מרובע ולבן; ובחלום אני-לא-אני גומרת, גומרת בטירוף חושים אקסטרווגנטי, נתלית באיש הדי-מכוער הזה כמו בקצה של צוק וגונחת. גונחת ממש. העיניים שלי עולות בלהבה והגוף שלי נוטף אִגלי משגלים עגולים והאיש אוחז בי ומחבק ושורט ונושם ונושף, ולבסוף, באנחת פורקן אופראית, משחרר. אני-לא-אני נופלת למיטה, מסוחררת, ואין לי מושג איך הגעתי לשם.)

-

*

-

דברים שעשיתי בבנק (בסדר כרונולוגי)

הזמנתי כרטיס דיירקט

הגדלתי את תכנית החיסכון

בכיתי

נפלתי במדרגות

נגעתי במסטיק (לא שלי)

הרגשתי שברירית

הרגשתי יפה

הרגשתי ריקנות, כי מה זה כבר להיות יפה בבנק

-

*

-

יום הולדת

היום יש לאבא שלי יום הולדת. אתמול, בעודי יוצאת את מקום עבודתי בעוד שעה מאוחרת עד כלימה, החלטתי לעצור ביילו ולבדוק אם קיימת איזו עוגת-עניים סבירה שאוכל לרכוש ולהטיח על שולחן המטבח באופן שזועק: תראו אותי, אני צאצאית ראויה למרות שהוריי לא עשו מאום כדי לגדל אותי ככזו. יצאתי ידי חובה ועליי לפצוח במחולות. הרעיון עצמו גרם לי להתגאות בעצמי, אם כי הייתי די בטוחה שהדבר הכי קרוב לעוגה שאמצא ביילו יהיה הפרצוף של המוכר. אז גררתי את האוטו לסיבוב שלם סביב תחנת הדלק, האטתי מול החנות והתכוננתי לנחיתה, כשלפתע, אאוט אוף דה בלו, הופיע עידו*. עידו הקולגה, זה שביליתי במחיצתו את מחצית היום האחרון, בצע את הדלתות האוטומטיות של יילו ונכנס פנימה. בהיתי בו. "סעמ-עמק", לחשה נפשי, וחיש מהר נתתי גז.

 

לא יודעת אם זו הייתה השעה, או העייפות, או הנוכחות של עידו בחנות כבר אחרי שביליתי עימו את מה שנראה כעשור נפשי ואמרתי לו שלום פעמיים ונתתי לו למעוך אותי בחיבוק ענקי וכבד, או כל אלו יחדיו - אבל איכשהו מצאתי את עצמי חונה בקצה הרחוק ביותר של התחנה, מאזינה לשיר פאנק-רוק נוראי** ומתחבטת אנושות בשאלה: האם, לעזאזל, להיכנס ליילו.

 

בסופן של חמש דקות ארוכות התעשתתי, מפנימה בעצב ששוב חוויתי רגע-אספרגר אחד מני רבים, ושאני, יצור חברתי ואאוט-גואינג-י לכל הדעות, לא יכולתי לשאת נוכחות של אדם מוכר במקום בו כבר חזיתי וקבעתי מראש שלא אתקל בשום נפש חיה (המוכר עם פרצוף העוגה, כמובן, לא נחשב). לא יכולתי לשאת את המחשבה שאצטרך להסביר, עם עוגת-העניים פגת-התוקף המדומיינת בידיי, מה לעזאזל אני עושה. דמיינתי לעצמי את התרחיש הנורא: שתיים בלילה, נכנסתי לקנות עוגה ביילו, וכל סיבה שאספק תהיה מוזרה לחלוטין. 

אז נסעתי משם, אני והמיני-אספרגר שלי, רק כדי לעצור אחר כך במנטה, ולהיתקל בעידו אחר.

ולצאת, כמובן, בלי עוגה.

-

הגעתי הביתה ופישפשתי במגירות האדומות שלי. כרטיס הברכה היחיד שמצאתי היה צבעוני מדי, מאויר בחמניות היפיות ובאופן כללי די מזוויע. פתחתי אותו, נטלתי עט שחור ושירבטתי ברכה קיטשית מדי. ליד ה"מזל טוב" איירתי עוגת קומותיים זעירה עם הרבה נרות, כזו שזועקת: תראו אותי, אני צאצאית מוזרה, והוריי עשו הכל כדי לגדל אותי ככזו. וכעת, הו, כעת, אפצח במחולות.

-

*

-

ברלין, מרץ 2014

1. בסופרים כאן הכניסה היא גם היציאה. לקופות*** אפשר לגשת מכל הצדדים. בחנויות בוטיק אין זמזמים (לא על הסחורה ולא בין הדלתות) ונהג האוטובוס אפילו לא בודק אם יש לך כרטיס או לא. בהצגת תעודת זהות לא בוחנים לך את הפנים כאילו עברת ניתוח לשינוי מין מאז גיל שש עשרה. סומכים עליך.

2. למרות כל הטוב וההוגן הזה, היה די בלפסוע אל תא השירותים שבחדרי במלון ולגלות שהחדרנית קיפלה לי את נייר הטואלט לצורת חץ, כדי להבין שלכאן אני לא שייכת.

*

-

הדברים החשובים באמת

ת' אמר לי שעל כל הדברים החשובים באמת אני לא מספרת. את כל ההצלחות, התכניות, השיאים והסאגות צריכים ללחוץ ממני החוצה כמו בקבוק היינץ בערוב ימיו, אבל את כמות עלעלי הג'ינג'ר שדחסתי לפה בבת אחת באחר צהריים חמים - כל אדם ברדיוס של קילומטר יודע לדקלם. אין מה לומר, הוא צודק. יום יבוא ואתחיל להרחיב על השורות במקום על מה שביניהן, ואז, או-אז, ארשה לכם לירות בי.

-

-

 

*-שם בדוי, בה דם בם בם!

**-משהו של בואולינג פור סופ שגורם לי להרגיש מגניבה גם כשאני לא. אל תגלו.

***-אגב, ברוב הסופרים שהייתי בהם בברלין אין שקיות למצרכים. "היית צריך לבוא מוכן מהבית, כלבלב אשפתות לא-ממחזר שכמותך", הם מתריסים, גורמים לישראלי המצוי לדדות כל הדרך למלון עם קופסת עגבניות שרי וקוטג' תחת בית השחי.

נכתב על ידי _Wasteland , 6/2/2015 17:40  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל_Wasteland אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על _Wasteland ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ