לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

נגד מטוסים.


קצת יותר ממילים אחרונות.

Avatarכינוי:  נעל מטומטמת.

בת: 19




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2014    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2014

מ'.


הוא מתקשר במפתיע אחרי שאמרתי לו שאני לא רוצה שום קשר איתו ואומר שהוא אצלי עוד עשרים דקות. אז אני עולה ומתקלחת ומזדרזת ומתלבשת. 


הוא מתקשר כי הוא בחוץ, אני אומרת לו שיכנס והוא מתעקש שנשב באוטו. למעשה, הוא מרים אותי ומכניס אותי לאוטו אחרי שאמרתי שאני לא זזה כי אני עם גרביים ורטוב בחוץ.


אנחנו מתחילים לדבר ואי פשוט מסבירה לו שוב ושוב על כך שאני לא חשובה, שזה לא משתפר. ואני לא רוצה איתו קשר, כי מערכות יחסים עם גברים בחיי משתבשות באופן נוראי, תמיד. והוא נוגע וקרוב ואני מרחיקה אותו שוב ושוב. 


אני מתפוררת לו בידיים חתיכה אחר חתיכה, נשברת ואומרת את כל הדברים. כשאני מחבקת אותו אני שורטת, הוא אוחז לי בשיער כאילו הוא עומד לתלוש אותו. 


הוא אומר שאני כמו האחות הקטנה שמעולם לא הייתה לו, אני עונה שזה ממש מטריד. אנחנו צוחקים קצת, מתווכחים הרבה. אני לא רוצה להישאר איתך בקשר, אנחנו לא ידידים. כשנפרדנו אמרתי שאנחנו לא ידידים. שאני עושה את זה נכון. הוא אומר שאני חשובה לו.


אני סוטרת לו. פעם אחת. פעמיים. שלוש.


זה ממשיך, אני לא רוצה לעזוב אותו. עוד לא. הוא אוחז אותי קרוב ואני אומרת לו שהוא צריך להבין שזה לא הגיוני, שזה לא הגיוני שזה הכי קרוב שאני יכולה להגיע אליו. שאם ככה הוא היה עם בנות אחרות כשהיינו ביחד, לא הייתי צריכה לבטוח בו. שיש לו חברה, שהיא לא אני. 


אנחנו מדברים עוד. בסופו של דבר הוא נכנע, הוא מרים אותי חזרה לפתח הבית, אני מתעקשת שיכנס וישתה משהו חם- אני מכינה לו שוקו. אחותי נכנסת ומבקשת עזרה בלסחוב משהו ואני שולחת אותו לעזור לה.


הוא שותה את השוקו, אני מלווה אותו לדלת. אנחנו מתחבקים.


הוא שואל אם אני בטוחה שזה הפעם האחרונה שאני רוצה לשמוע ממנו. אני לא יכולה לדבר אז אני מהנהנת, כשהוא מחבק אותי זה חזק, ממש חזק, כמו פעם. הוא מצמיד אותי לדלת. 


אני אומרת לו שזה גם לא עושה לו טוב, שיראה. והוא לא מבין. אני אומרת שככה, במצב הזה, אם הכל היה כמו שהוא צריך להיות, האם הכל היה נכון הוא היה עכשיו מנשק אותי. והוא מתמהמה לכמה שניות, נאמרות עוד כמה מילים לא חשובות ואז הוא מנשק אותי, חזק. כמו פעם. ואני נצמדת אליו קרוב יותר, יש לו את הטעם של השוקו שהוא שתה לפני רגע. 


ואנחנו מתנשקים בלהט כמו פעם, אחרי יותר משנה שלא נישקתי אותו. כל מה שאני חושבת עליו שזו הפעם האחרונה שיצא לי לנשק אותו. ושהוא בוגד, בגללי. וכל כך ניסיתי שהוא לא יבגוד. ואני שואלת אותו אם הוא זוכר את הפעם הראשונה שהוא נישק אותי, שהוא ניסה לגרום לי להבין למה הוא עושה את זה ואמרתי שאני לא יודעת. ושאני עדיין לא יודעת, ושאף פעם לא היה לי אומץ לשאול אותו למה.


הוא אוחז בפנים שלי ואומר שהוא לא יודע איך להסביר את זה, עד כמה שאני חשובה לו. שאין אנשים כמוני ושאני צריכה להבטיח לו שאני לא אפגע בעצמי. ואני מנשקת אותו. ואז הוא מנשק אותי. וזה שוב, בלהט ובעוצמה וברגש של פעם אחת אחרונה ודי. 


האור נדלק בשירותים שליד הדלת.


אני מנשקת אותו ברכות, בקצרה, פעם אחת אחרונה ואומרת לך. הוא אומר תבטיחי לי. אני אומרת לך. הוא אומר, בבקשה. אני אומרת לך. הוא מסתובב. אני אומרת לילה טוב. הוא הולך.


אני נכנסת הביתה.


 



 

נכתב על ידי נעל מטומטמת. , 20/12/2014 21:56  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The-Narrator ב-20/12/2014 22:51
 



אני לא חושבת שמישהו מבין אותי.


זה סתם מחשבה, אני יודעת. אני מעוררת גיחוך כתמיד.

אנשים דורשים את תשומת ליבי, במילים, במעשים, בקריאות "נון מם, אני רוצה תשומת לב." ואני עונה "שניה, מתוק, אני נותנת עכשיו לי"פ ואז תורך."

אני אוהבת כשאת באה להתלונן והמילים היחידות שאני מצליחה להוציא זה "אני לא חושבת שאני יכולה לעשות את זה. אני קורסת." ואת, שהיה לך כל כך דחוף לבכות על הבחור שמשחק בך עונה "נדבר על זה אחר כך" ונעלמת. חברות אמיתית.

אני עצבנית כל הזמן ונ יסיתי את כל התרופות שהכרתי. ישנתי רע הלילה, וישנתי לצד ד"ר ובד"כ אני ישנה לצידו נפלא. בדיוק בגלל זה קבעתי איתו לסשן כירבוליזציה, כי גם לא קשה. וזה לא עוזר, כלום לא עוזר. מוזיקה, ריקודים, סקס, כתיבה, אהבה, מדון, עבודה, יצירה, תעסוקה, חברים, יציאות, אלכהול.

המפרקים שלי יצאו ממקומם בקרוב, ינקשו כמו המפרקים של סבתא. אני מעתדכנת מה שלומה, איך עבר הניתוח ואני רק מחכה לרגע בו הם יפסיקו את העינוי ואני אוכל להתאבל עליה.

יש לה עכשיו חור בצוואר כדי שהיא תוכל לנשום בלי מכונה, וילמדו את הפיליפינית היקרה לעשות לה 'סקשן' בשפה הרפואית, כי קשה להם לקרוא לזה שאיבה. קשה להם לחשוב שאותה פליפינית, שנמצאת פה כבר יותר מעשור ושלמדה לבשל את כל המאכלים של סבתא והיא כמעט חלק מהמשפחה כבר, תכניס צינור ותשאב את הזיהומים והלכלוכים מתוך הגרון הדק ומלא הקפלים שלה. 

אהוב שלי, אני מודעת לכך שכל אהבתי אלייך מסתכמת במכנה המשותף ושמו דיכאון. אבל אני צריכה שתשקר לי, אני צריכה שתגיד שאתה אוהב אותי בכל ליבך ושאנחנו נעבור את זה ביחד. אני צריכה להרגיש את הלב שלך פועם מתחת לחולצה ואת הזיפים שלך מדגדגים לי את העור. ואני צריכה לשמוע את החצי צחוק הצרוד שלך ואת המילים הפשוטות וחסרות המעוף על הריק. אני רוצה שנשב על הגג, הרחק מכולם ושתגיד בקול שקט את מה שאני מרגישה כבר חודשים: 'כלום.' שאני אסביר ואבצע תהליך של כניעה איטית למה שאני רוצה שתגרום לי להרגיש. להשאיר אותך לחכות שם עד שהבליטה במכנס תרד והדמעות שלי יתאדו. אני צריכה שנרוץ ביחד מהר ושתביס אותי. אני צריכה שתאהב אותי כי אני לא אעבור את זה לבדי.

אז אני קוראת את המילים שלך עוד פעם ועוד פעם ומכניסה לעצמי בראש: הוא החליט. זה נגמר. זה בסדר.

זה לא בסדר. 

זה אשמתי.

פישלתי.

צה"ל החליט להתגרש ממני רק אחרי שנה כי אני חיילת רעה. על קצונה אין מה לדבר בכלל. פויה, נון מם. טינופת. עכשיו תנקי את זה, כי עוד שניה יש מסדר והרס"ר החדש מרושע. 

שכותבת בסגנון של פעם וזה לא מקל עלי.

נכתב על ידי נעל מטומטמת. , 15/12/2014 23:51  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סבתא.


דברים שאני יודעת על סבתא שלי:

היא בת 88 שנים.

היא התחנה בין גיל 13 לגיל 16.

עלתה לארץ בגיל 22 עם שלושה ילדים.

כל שישי הייתה מנקה את בית הכנסת של אבא שלה. 

כל שלישי הייתה מאכילה את ההומלס מהרחוב המקביל.

נולדו לה 12 ילדים.

11 מילדיה הגיעו לבגרות.

בעלה נפטר בשנות השמונים.

יש לה 43 נכדים.

מתוכם 42 חיים כיום. 

יש לה 17 נינים.

המאכל הראשון שהיא אי פעם למדה לבשל היה חריימה.

היא מעדיפה אודם חום.

היא איבדה 4 אחים בשואה.

היא קראה לאבא שלי בשם של הבן של בת הדודה שלה, כיוון שאותה בת דודה קראה לבן שלה בשם של אחד הילדים שלה.

יש לה פרקינסון.

חסרות לה חוליות בגב.

היא על אופיום כבר עשור.

המטפלת שלה קוראת לה אימא.

לאכול דג גורם לה להיות צמאה ולא להצליח לישון. 

הדלת שלה תמיד הייתה פתוחה ועם אוכל לכולם.

לא היה מספיק אוכל בבית להאכיל את כל הילדים, אז היא שלחה את חלקם לפנימיה.

היא לא עבדה, בעלה היה בעל מכולת.

7 מהנכדות שלה קרויות על שמה.

היא לא מזהה אותי כבר שלוש שנים.

היא בבית חולים, מונשמת ומגיבה חלקית.

הידיים שלה נפוחות כמו כפפה שניפחו, אבל מרגישים כמה העור דק.

כשמדברים אליה היא מגיבה, היא לוחצת את היד, וכשאומרים לה שבקרוב היא תצא הביתה הפעימות לב שלה עולות.

לא צבעו לה את השיער כבר שבועיים וזה פעם ראשונה שאני רואה אותה עם לבן.

הולכים לעשות לה חור בצוואר כדי שהוא תוכל לנשום.

זה ייתן לה במקרה הכי טוב עוד חודשיים.

כששואלים מה יש לה, התשובה היא זקנה.

אין לה לאן להחלים, יש רק להאט את ההתדרדרות.

היא יהודיה שומרת מצוות, גם בבית חולים עם מטפחת על הראש.

בצוואה שלה כתוב שאת כל רכושה היא מורישה לשתי הבנות הצעירות, היא נכתבה כשהן היו עדיין קטנות.

האצבעות שלה רזות וארוכות ועשויות כולן ממפרקים שנוקשים.

היא שותה את התה שלה בלי סוכר, ועם עוגיות חול.

נכתב על ידי נעל מטומטמת. , 10/12/2014 20:30  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ריקה בון ב-10/12/2014 20:48
 



לדף הבא
דפים:  

20,382
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , משוגעים , שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנעל מטומטמת. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נעל מטומטמת. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ