לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אגדה על בחורה שרכבה למקום אחר


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2014

והם אומרים


שכבתי על הספה ועשיתי הכל כדי לא להסתכל עליו, כדי להתחמק.

הוא עמד שם בפינה והביט בי בלי למצמץ. הוא אף פעם לא ממצמץ,

כאילו אם יסגור את עיניו שנייה תתבזבז ושניות בעיניו שוות כמו יהלומים.

המשכתי לבהות בטלויזיה, כאילו קיוויתי לטבוע בה. 

 

לבסוף הסטתי את מבטי אליו.

"למה אתה מחכה?"

הוא רק חייך את החיוך המיוחד שלו, חיוך שגורם לי לשאול את עצמי האם רוע או טוב לב מסתתרים מאחוריו.

 

פתאום הרגשתי איך הכעס עולה בי, וכל הרגשות שעבדתי קשה כדי להדחיק פעמו בי. נעמדתי על הספה בקפיצה, מאבדת את תחושת האיזון בדרך.

"אתה לא מבין. בשבילך הכל קל, אתה לא בנאדם בכלל. אתה עומד פה ומביט בי כבר ימים. ואמרתי לך שזה לא יעזור, מה שאתה מציע. יש דברים שלא עוברים סתם ככה. הלב שלי שבור! אתה מבין בכלל מה זה לב שבור?! אתה לא יודע, אתה מסתובב כל היום ונוגע לאנשים בפנים, כאילו מנחם אותם אבל משאיר אחרייך רק קמטים. אתה רע, כשצריך אותך מזדחל באיטיות וכשלא צריך אתה רץ, עושה דווקא, גונב. אתה גנב! לוקח רגעים מאושרים איתך. אנוכי. וותר על הרגעים האלה, אל תיקח אותם, הם שייכים לאנשים שאין להם, והם נדירים ויקרים. 

התחננתי אז שלא תיקח את הרגעים האלה. ולפעמים, לשבריר שניה, חייתי באשליה מתוקה שהם באמת שלי. השניות, הדקות והשעות ההם. הימים. הם שייכים לי, ואתה חטפת אותם ממני, והשארת אותי כאן, שוכבת על הספה, בוהה כמו גופה בטלויזיה במשך ימים.

לפעמים אתה מענה אותי ונותן לי להגיש את הרגעים סביבי כמו רוחות רפאים, נוגעות לא נוגעות ומזכירות את מה שהיה ולא עוד.

ובלילה אתה חוזר לעמוד כאן ולהביט בי, ולא נותן לי להירדם, לא נותן לי לברוח מרוחות הרפאים שלי.

אז אל תגיד לי שהפיתרון אצלך. לא, לא יכול להיות שאתה הבעיה והפיתרון שניהם!"

 

הוא חייך אלי חיוך עצוב ועייף, חיוך שרגיל לשמוע את אותן הטענות, אבל הוא לא הלך. 

במקום הוא ניגש אלי והניח יד מנחמת על ראשי.

"אם תרצי או לא, את תיתני לי הזדמנות לתקן. גם אם לא אוכל להחזיר לך את מה שלקחתי, 

אני אוכל להמעיט מהכאב, ולהרחיק את רוחות הרפאים.

תני לי לנסות."

 

נאנחתי, יודעת שהוא צודק. אין לי ברירה.

לכן נשכבתי על הספה ועצמתי עיניים.

הוא פיזר אבק כבד ונוצץ על גופי ועל עיני, ופתאום רוחות הרפאים היטשטשו וקטנו.

הוא נגע בראשי ומילא אותו במחשבות חדשות.

ולבסוף הוא נשכב לידי ואחז בי חזק. באוזני הוא לחש,

"תמיד אני כאן איתך. לוקח רגעים אבל גם נותן. 

אני המחלה והתרופה.

היום עשיתי אותך עצובה

אבל יגיע היום בו תשמחי לראותי

ילדה שלי"

 

רגע לפני שנרדמתי

שמעתי את פסיעותיו

והן נשמעו תיק תק, תיק תק

וידעתי ששוב מר זמן

הלך להחליף את הלילה ביום

ובקרוב הבוקר יגיע.

 

 

נכתב על ידי redpony , 7/10/2014 17:44  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  redpony

מין: נקבה

תמונה




9,075
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , פילוסופיית חיים , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לredpony אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על redpony ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ