קצת עצוב על התהליך שאתה הולך לעבור (ויש לומר, כבר עובר), כי אני לא מסוגל להקיף את מוחי מסביב לרגשות המתלווים לכך. עצוב ושמח, כי הולך להיות לך הרבה יותר טוב כנראה, אבל זה עדיין כלכך...
למרות כל החזות החיצונית, שאני מנסה לטפח באדיקות, אני לא יכול למנוע מעצמי לצאת ממנה. למרות ששוב, זה לא יהיה לגמרי נכון לומר שזה לא אני בדרך כלל - פשוט דברים שצריך להפגין ודרכים בהם מקובל להתנהג בשביל לשרוד בחברה רגילה. אני כלכך רחוק מכל השאר שכשאני מביט לצד השני של התהום, אני מתמלא בפחד מעצמי. מה הופך אותי לכלכך שונה מהם? זה משהו שאני אמור להתגאות בו, לחבק חזק ולא לעזוב - אבל למרות שאני מנסה לשכנע את עצמי שאני בסדר (והרבה פעמים גם מצליח במידה רבה), תמיד יש רגע שבירה שבו אני מבין ששום דבר לא השתנה, ולא יישתנה. ככה כבר מאז הגן, מאז תמיד, תמיד מרוחק ואחר.
אני בעיקר זוכר שבגן היו שמים לב לזה יותר, גם כי לא הבנתי מה אני עדיין מסיבות ברורות, וגם כי הישירות הילדותית מסירה את המסכות מכולם. בתור ילד אתה יכול לדעת מי רע וטוב רק ממבט אחד. אני נכנס לקלישאות, יאי.
אני יכול לדבר על היחסים שלי עם עצמי על עצמי ובתוכי ומה שעוד יותר בפנים פחות או יותר שעות - כמו כל אחד אחר, אני מנחש. אני פשוט תוהה עד כמה אני יכול להסביר, לתרגם מהתובלית לעברית או לאנגלית או לכל צורת שפה כלשהי שאינה נוריונים במוח. אבל דיי על עצמי, בבקשה, אפשר להתרכז בך?
אולי בעיקר נמאס לי. נמאס לי מההתאמצות על כל דקה של מחשבה שאני צריך לתרגם, סנן, לסנתז, לחשוב עליה עוד שלוש פעמים, ורק אז להוציא אותה, אף פעם לא נקייה לגמרי מתובל.
אולי בעיקר נמאס לי. נמאס לי מהעיקשות הטיפשית שלי לנסות להתאים עצמי למסגרות שברור מאליו שאיני מתאים אליו. למרות השגשוג למראה, שנובע רק בגלל trait אישיותיי (גם על זה אני יכול לדבר שעות. זה מכיל זאבי ערבות ודברים שמאוד קשה לקבל).
אולי פשוט נמאס לי. מעצמי, כזה. אני כבר הרבה זמן בשביתת אש, אבל כמו המצרים - זאת רק שביתת אש, לא שלום אמיתי.
הולי שיט, אני כלכך תקוע בתחת של עצמי <:
מה שכן, נחמד לראות אנשים ממש ישנים מבקרים פה שוב. היי אנשים ישנים! באימא שהתגעגעתי.
מה שלומכם?
לא בגלל המשמעות של המילים, אלא בגלל המשמעות של המנגינה~
בעודו עושה עימה אהבה, הוא לא יכל שלא לחשוב למה כולם בכלל עושים את זה - זה דיי ברור, לא? כדי לחזור בחזרה.
יש שיימצאו את זה חולני, אבל מטרת העל היא פשוט...לחזור. ומה רע?
תשעה חודשים אתה יושב בפנים, רך ונעים ורטוב וחמים, מאכילים אותך מהבטן (זה צריך להיות ממש מדגדג), מפנים לך את הצרכים. ומה רע?
ואז, כדרכו של העולם, אתה נמשך החוצה מהמקום המושלם ההוא, שאתה אפילו לא זוכר. לא טבעי שתצרח ותבכה?
הרי אם הוא היה יכול, הוא היה מכניס רגל רגל פנימה, מחליק עצמו עד לקו המותניים, מנפנף לשלום - ולא יוצא יותר.
אולי רק כדי לבקר חברים.
-
סתם נונסנס שרץ לי בראש כבר כמה ימים בצורה אולי טיפה שונה. וכנראה זה הדבר הכי קרוב לכתיבה שהגעתי אליו בנתיים, אבל זה בסדר, הכל עדיין כאן בראש.
עוד הגיג שתפס אותי לא מזמן הוא שאני לא מסוגל לחשוב עליה עם אחרים - מחשבה שכבר הופיעה בעבר בנסיבות אינטימיות יותר לצערי, אבל עכשיו זה אפילו חזק יותר; כל דמיון כזה גורם ליד הקרה של מוחי לרפרף על ליבי, וזה ממש כואב. אני לא יכול להגיע ולקחת דגימה מעומק הרגש הזה, חוץ מלהגיע למצב דמוי הקאה, עם זיעה קרה והשתעלויות יבשות חודרניות.
זה קצת כמו שמישהו ייקח את הפחד הכי גדול שלך, את התחושה השלילית הכי רעה שלך, ידחוס אותן לכדור שחור ועמום ויידחוף לך את זה לתוך הגרון. המוח שלי נעדר מחשיבה עד שאני מצליח לקפוץ מאותה רכבת.
אם כבר נמשיך בפוסט נונסנס, אני תוהה אם אני מסתיר מעצמי כהרגל נושן, או שמא הכל באמת בסדר. תמיד יש את צל צילו של הספק. אני רק מקווה שאני מספיק מספיק.
המשחקים הכי טובים ששיחקתי אי פעם (למרות שקינגדום הארטס לוקח בגדול, מצטער), עם השירים המתאימים. למרות שלשיר שמעל השורה הזו יש מיליון ואחד גרסאות (רובן דווקא מהגרסאות השונות של המשחקים), אני מעדיף את הגרסא של הבחור. חוץ מהעובדה שהוא מנגן נפלא, אני אוהב את האלתור שלו על המקור, שקצת משנה את המונוטוניות (הנהדרת כמובן) של הגרסאות האחרות.
(וסתם עוד סוגריים, כי השתמשתי בהרבה, אז למה לא? זה חינם).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
