לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

יוסלה


על החיים ועל המוות

Avatarכינוי: 

בן: 32

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


10/2012

מסע בשבילי החופש - עם חברי הלל - חלק שני


  הגענו לשדה בוקר. האוטובוס הירושלמי הגיע לפנינו. אנחנו מחליפים לחיצות ידיים. כל אחד מושיט ידו אחרת. כל אחד והמגננות שלו. הנסיון לא לחשוף את החולשות והחסכים. בהמשך עוד נכיר יותר ולפחות חלק מהחומות יפלו. הרי כולנו מאותה סירה באנו.

 

  האגרסיביות הגברית המוכרת לא קיימת. אף אחד לא מסתובב ומפזר את ההורמונים שלו באוויר. לא מסמנים טריטוריות. אנחנו גדלנו אחרת. חונכנו למצוינות קבוצתית בלבד.

 

  הלכנו לפקוד את קברו של בן גוריון. קברים זה משהו שאנחנו מכירים טוב מאוד. המוות קדוש מהחיים. המתים לא מתים, והחיים בעולם הזה טפלים לעיקר. לא הרביצו לנו ציונות מעולם, אך רבים מאיתנו מתגייסים ליחידות קרביות. אומרים לנו שזו דרך טובה להתערות בחברה הישראלית. אחד מהם מספר לנו סיפורי גבורה של המפקד שלו. אפשר לחוש את ההערצה שלו אליו. משל החליף את רבו במישהו אחר. הם אכן מרגישים משהו כשהם מדברים ביניהם בשפה השמורה לחיילים בלבד. משהו ישראלי.

 

  פגשתי את אלי. הוא פיזיקאי. כלומר, סטודנט לפיזיקה. התחלנו לשוחח ועד מהרה שקענו ועברנו מנושא לנושא. מידי פעם הצטרפו אלינו לשיחה חברים נוספים, מתעדכנים על הנושא הנוכחי ומוסיפים לנו דעה חדשה. דיברנו על תאוריות שונות, ואלי מסביר על המבנה המחקרי. אנחנו מיד מבחינים בין החוקיות הברורה של המדע לבין הדרכים השונות שהתלמוד "מוכיח" טענה. בולט במיוחד החלק האחרון של המבנה המחקרי. לאחר המסקנות יש מקום להסתייגויות. הצגת חולשות לכאורה שאולי השפיעו על התוצאות. המודעות הזאת לכך שיש לנו מספיק מקום לטעות, וששום דבר לא מוחלט.

 

  מהר מאוד עלתה על השולחן האינטליגנציה הרגשית. בקרב היוצאים (לפחות בתחילת דרכם) יש פער בולט בין רמת האינטליגנציה לבין היכולות התקשורתיות. הסיבה לכך ברורה. למרות שיש לנו חוסרים עצומים בידע, בין אם זה במדעים המדוייקים (מתמטיקה והנגזרות), ובין אם זה במדעי החיים או מדעי הרוח, היכולת האנליטית עדיין גבוהה. כבר כשהיינו בני שמונה למדנו שפה חדשה (ארמית), ולא בדרך המקובלת ללימודי שפה. למדנו תוך כדי תנועה. והתלמוד שאותו התחלנו ללמוד להבין אינו ספר הלכות שרק כותב לנו מה מותר ומה אסור. הוא ספר שכולו טיעונים והפרכות, קושיות ותירוצים. והשפה, אני לא יודע אם יש שפה יותר סתומה מזו (לא סתומה בסלנג שלנו. אלא במובן של מעורפלת ולא נהירה). לא סתם היתה היהדות עם שמזוהה כל כך עם חוכמה. אם רק נציץ ברשימת זוכי פרס נובל (שנחשב יוקרתי ואמין מאוד) נראה אחוז זכיות מטורף של יהודים ביחס לשיעורם באוכלוסיה הכללית. והשיעורים הגבוהים ביותר ליהודים הם בפרסים לפיזיקה רפואה ו... כלכלה.

השיעור הגבוה של יהודים הזוכים בפרס

 

  בכל אופן, נחזור לעניינינו. יכולת אנליטית גבוהה לא הופכת אותך לדון ז'ואן. בטח כשאתה מנסה להתערות בתרבות חדשה. גם עולה חדש מרוסיה מתמודד עם הקושי של ההסתגלות. אבל בשבילו, רב המשותף על השונה. שניהם למדו בבית ספר מעורב בנים בנות, שניהם למדו על התפיסות המודרניות של אהבה ורומנטיקה, שניהם הגיעו לבגרות עם תפיסה טבעית של המיניות, הם בכו ב"טיטניק" והתרגשו ב"אישה יפה", שיחקו כדורסל והתאמנו בחדר כושר, שרקו לבחורות יפות (כוסיות?) שעברו ברחוב, מי מהם היתה לו חברה והיה מתגנב לחדרה בלילה בפחד, שרק לא יפגוש את אבא שלה, ומי מהם שנזרק מאינספור חברות כי היה אידיוט, כי הוא לא למד להקשיב או כי "אתה לא יודע מה זה להיות במערכת יחסים", או כי "אתה אוהב את החברים שלך יותר ממני", או כי הוא סתם בן זונה. אני חושב שהמכנה המשותף הרחב ביותר הוא התפישה שאין לך סיבה להתבייש ברצונות שלך, להיפך, אתה אדם מוערך יותר אם אתה רודף אחריהם כדי להשיגם.

 

  אנחנו לא. חונכנו לסגפנות. אנחנו אוכלים בשבת אוכל טעים כדי "לענג את השבת". בבוא העת נקיים את מצוות פרו ורבו בדחילו ורחימו כדי להמשיך לקיים את העולם, ואם אפשר גם נעשה זאת כרבי אליעזר שבא על אשתו כמי שכפאו שד. האמת, אנחנו לא רחוקים מזה. חלקנו נפגשים פעם אחת עם השידוך שלנו מתארסים ומתחתנים, ובליל הכלולות כשהולכים הביתה, שנינו מוצאים את עצמנו לראשונה לבדנו, בן ובת, מביטים זה בזו בשקט מביך, שנינו יודעים שהדבר הזה, האפל, שכל חיינו השתקנו והדחקנו והתביישנו בו, היום הוא על השולחן. ככה. קיבלנו רשיון. ואז, אנחנו רואים דברים שלילד אסור לראות, ובהחלט אפשר לומר שזה כמי שכפאו שדיים...

 

  אז אנחנו מדברים ומדברים על האם נוכל ללמד את עצמנו איך לגשת. האם זה הכל שאלה של בטחון עצמי, והאם בטחון עצמי יכול לבוא דווקא מטפשות ומחוסר מודעות. וכמה המודעות הזאת שלנו עוצרת אותנו, כמה אנו מרגישים נחותים לעומת האחר המנוסה והמעורה, כמה אנו חוששים מהרגע שבו החולשות שלנו ייחשפו ונרצה לברוח ולהקבר. ומה באמת יש לנו למכור? על מה נדבר? על "ייאוש שלא מדעת הוי ייאוש או לא" או על המילימטרים של עובי הגרביים. זה לא כל כך רומנטי.

 

  דרך ארוכה יש לנו, לגבש את האהבות שלנו. את המוזיקה שתהיה שלנו. כן, יש יותר מז'אנר אחד. לא רק מוסיקה חסידית, והתנועעות מלאה בכמיהה לבורא עולם. מיהם הגיבורים החדשים שלנו, המודלים לחיקוי. אולי פעם אחת נזדהה עם האיש הרע. ככה בדווקא.

 

  הכל חדש ונתון למבחן. הזהות היהודית שלנו, האידיאולוגיה הפוליטית, המוסר. אם יש דבר כזה בכלל. אולי גם הנטיה המינית. נכון שהחברה הגברית עדיין הומופובית במידה רבה, אבל מי אנחנו שנחשוש ללכת נגד הזרם. לפחות בזה אנחנו כבר שועלים.

 

 

 

 

נכתב על ידי , 27/10/2012 14:57  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , 18 עד 21 , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ליוסלה גולדברג אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על יוסלה גולדברג ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ