לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

יוסלה


על החיים ועל המוות

Avatarכינוי: 

בן: 32

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


10/2012

מסע בשבילי החופש - עם חברי הלל - חלק ראשון


  סוף שבוע יצאתי לטייל עם חברים. אוקיי, אז מה. זהו, שלא עשיתי את זה כבר יותר מארבע שנים. מאז שהתחלתי ללמוד במכללה, מאז התחלתי את המרוץ הזה של להשיג משהו כדי שאוכל לנוח בסוף. כל הזמן הזה כאילו לא נתתי לעצמי לעצור ולשאוף אוויר. אולי לא רציתי לעצור, כי אז אתה מתחיל לחשוב וזה לא בהכרח משהו טוב...

 

  בכל מקרה, זה לא העניין שאני רוצה לדבר עליו. העניין הוא האנשים איתם יצאתי. חברי אגודת הלל. כולנו יוצאים בשאלה. כולנו נטשנו את אורחות חיינו, את הדרך בה חונכנו ללכת בה, על ידי הורינו מורינו רבותינו משגיחינו. ויותר מכך, נטשנו את ערכי החברה עליהם גדלנו. את החברים, את צורת החיים היחידה שממש הכרנו. את השירים והתפילות שהיו גורמים לנו לפעמים להתרגש עד דמעות, את הדמויות שהערצנו. את השבילים והרחובות שידענו להלך בהם בעיניים עצומות מבלי ליפול.

 

  לפעמים עזבנו את שפת אמנו, את הסלנג, את צורת הוויכוח, את תנועות הידיים בהיותינו טוענים. נפרדנו מהחולצות הלבנות ומהציציות, קנינו ג'ינס זול וטריקו ויצאנו לעולם האמיתי התחרותי עד אימה כאשר אנחנו מתחילים במינוס.

 

  הרבה שנים חלפו מאז הייתי קרוב לאחים שלי. אחים לדרך. ולדם. נדמה כאילו כמה צורות חיים שלי עברו והתחלפו להם בדרך, אך דבר אחד נותר בי כמו בכל אחד מהם. אני יוצא.

 

  אנחנו נפגשים בארלוזורוב, חברי סניף מרכז. אני לוחץ ידיים עם כל אחד ואני  יכול לפעמים לנחש מי החבדניק ומי חסיד גור. דוברי היידיש מחפשים את דומיהם בכמיהה להחליף כמה מילים בשפת אמם. את חלק מהבנות אני מנשק על הלחי, מי שמרגישה עם זה בנוח. אפשר לפעמים לזהות את הניצוץ בעיניים, זו שחלמה במשך שנים ללבוש מכנסיים, להתאפר ולהיות יפה גם מבחוץ...

 

  שלב ההכרויות. אין אף אחד משעמם... כל אחד סוחב איתו סיפור חיים שלם כבר בגיל צעיר מאוד. אני יכול לדבר עם כל אחד שעות ולא לשבוע. ההזדהות עמוקה. הוא מספר על חתונת אחותו הקרבה, אך אינו יודע אם יוכל להשתתף. היא מספרת על מערכת היחסים המורכבת עם אמה. ויש את המנודים והמוחרמים. אלו שישבו עליהם שבעה וקרעו קריעה. יתומים בחייהם.

 

  אנחנו יושבים באוטובוס ואני לא שומע שיחות עירניות על ההריון של בראנג'לינה, או על תוכניות ריאליטי. אפילו על ספורט בקושי. הנושא המרכזי שנשמע מכל דיון נסוב סביב חוליי החברה החרדית, על איך התפתחה הדת והאורתודוכסיה, על החיבור המעצבן בין הדת למדינה בישראל, על אמונה באלוהים. לפעמים אנחנו משתעשעים בטריוויה על ביטויים בעברית שמקורם בתלמוד, או מנתחים את האנלוגיות המגוחכות איתם חז"לינו המציאו הלכות חדשות.

 

  חלקנו לא מתביישים לדבר על הקשיים להשתלב בעולם החדש. בעצירה הראשונה אני משוחח עם ב. ,  בחור צעיר שיצא רק לפני כמה חודשים. הוא מספר לי שחודשיים אחרי שיצא התרחק מעט מקהילת היוצאים ואף עבר לגור בעיר אחרת. "הכרתי מישהי משם אז עברתי. האמת, אני לא יודע אם היה לי ממש עניין רציני איתה, אבל הרגשתי שאני דורך במקום ואני לא לומד איך להשתלב ולמצוא חברים. היא הייתה חילונית אז הייתי יוצא איתה למקומות והכרתי את החברים שלה. זה עזר לי להשתחרר"

 

  כמו העבדים האפריקנים שחושלו לספוג הצלפות, גם אנחנו חושלנו להרבה דברים. חושלנו לכבוש את היצר. וחושלנו להוריד ראש ולקבל הוראות בהכנעה. אנחנו יודעים מהי סמכות, ולמדנו לא לפקפק בה. במקום שבו גדלנו ציפו מאיתנו להיות כמו כולם. להיות חלק לא מפריע במערכת. ילד טוב הוא ילד שקט. ילד שלא שמים לב אליו. החברה החרדית אינה תחרותית. אין בה סגידה למצוינות. בחור ישיבה ממוצע יודע מראש את הדרך בה ילך. הוא יודע שיקבל בחורה להקים איתה בית, הוא יודע שיהיו לו מספר רב של ילדים, ושיש לו מספר ידוע של אפשרויות להתפרנס כאשר ייאלץ לעזוב את הכולל.

 

  מימוש עצמי? אין חיה כזאת. מהצד שני נמצאים אנחנו, היוצאים. נופלים לעולם האמיתי לאחר שגיל ההתבגרות כבר חתם את צורתינו. ואין לנו מושג מה אנחנו רוצים עכשיו. פעם ידענו. רצינו את החופש לבחור לעצמנו. קיבלנו את החופש, אבל מה עכשיו? איבדנו את הבהירות שהיתה לנו פעם בבוחנינו את הדרך. זהו מחיר החופש. העולם האמיתי הוא עולם של לקיחת אחריות, כי החזק מצליח והחלש מסתפק בשאריות. האם יש לנו את הכוח להמשיך במלחמה אחרי שניצחנו את הקרב? וזאת בהנחה שאנחנו יודעים בשביל מה אנו נלחמים. כלומר, מה אנו רוצים להשיג. מה יעשה לנו טוב, מה אנו אוהבים. עוד לא הספקנו לחשוב על זה. אף אחד לא ציפה מאיתנו זאת. גם לא אנחנו. אז עכשיו, כשפרצנו את אזיקינו וברחנו מהעבדות אנו עומדים בפני אתגר לא פחות קשה. לחפש את מי שאנחנו באמת.

 

המשך יבוא

נכתב על ידי , 25/10/2012 17:41  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , 18 עד 21 , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ליוסלה גולדברג אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על יוסלה גולדברג ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ