לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

PRISMIC


we can do anything and we can do the right thing

Avatarכינוי:  pinkuiro

בן: 26

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2018    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2018

אין שום דבר רומנטי בחיים האמיתיים


כבר המון זמן שאני לא מצליח לכתוב על אמת, רק מחשבות רנדומליות שמגיעות אליי במצבים שונים ואני מרגיש שאני מוכרח לשחרר את זה ממני. זה קורה הרבה וזה מתאים לי לשחרור קיטור. גם חשבתי שיהיה נורא מגניב ואסתטי לחבר את הכל ביחד ויצאו לי קטעים נפלאים שאני אוהב לקרוא בעצמי. אב.ל כבר המון זמן שיש לי משקל כבד בחזה שקשה לי לשאת ואני מרגיש שרק אם אנסה לתרגם אותו למילים הוא יהיה אולי טיפה יותר קל. אז עכשיו אני אנסה בכל כוחי להתחיל לכתוב ולא להפסיק באמצע.

 

לפעמים אני מרגיש שהקיום שלי מותנה בעצב ובייסורים ושאני לעולם לא אצליח לחיות בעולם הזה בתור איש מבוגר שסבבה לו. זה תמיד יבוא בגלים של דיכאון וחרדות, ופחד מדברים שחסרים לי ואני כל כך רוצה, והכל כל כך מסובך בתוך עצמו, והכל שונה ודומה, והכל בעצם אותו דבר - בעיה אחת גדולה שאני לא יודע לפתור או להתמודד איתה. הבעיות רבות אבל זאת בעצם תמיד אותה הבעיה - פחד. פחד מדחייה, פחד מהתמודדות, פחד מאינטימיות ומיניות, פחד מחיים. לפעמים זה נראה שאני לא אמצא בחיים דרך שתעזור לי להרגיש טוב יותר, שאני תקוע במעיין חור שחור כזה שאני בחיים לא אצליח לצאת ממנו. אני אהיה בנאדם עצוב שעובד בעבודה עצובה, חסר אהבה, חסר מגע, אוכל סרטים להנאתו לארוחת בוקר, צהריים וערב. זה מתסכל אותי פיצוצים. קשה לי עם עצמי ולמרות שאני חושב שאני מסתיר את זה טוב, לפעמים קשה לי לחייך או להנות מדברים בכאילו, ואני מפחד שהחברות המעטות שנשארו לי יעזבו אותי בגלל זה, ובסוף בנוסף לכל הבדידות שאני מרגיש גם ככה, גם לא יהיה מי שישב איתי וידבר אליי.

 

יש לי חרדה חברתית נוראית. אני חייב למצוא עבודה וקשה לי לענות לטלפון כשהפוסטמות ששלחתי להן קורות חיים חוזרות אליי. יש לי התנייה של לגלגל סיגריות במצבים של לחץ. מישהו מתקשר, מהר לגלגל סיגריה. זה הגנה, לדבר בזמן עישון. אבל אי אפשר לעשן כשאתה בראיון עבודה, ואי אפשר לעשן כשאתה מדבר עם רואה חשבון או שאתה עומד בתור למשרדים של מס הכנסה וביטוח לאומי. אני לא רוצה להיות טיפש, ואני לא רוצה להתקע בלי מילים.

 

יש לי בעיה קשה עם אינטימיות. אני תמיד אומר שאני מחפש מישהו רגיש שיתן לי את הזמן שלי, אבל אני לא נותן צ'אנס לאף אחד ואני פשוט בורח. מה אם הוא ירצה לגעת בי? מה אם הוא ירצה לנשק אותי? אני שוב אקפא ואתן לו למשש אותי ולהרגיש שהגוף שלי מתחלחל והדבר היחידי שאני רוצה בכל העולם זה שהוא יפסיק אבל לא נעים לי להגיד לו כי אז הוא יתבאס עליי. איך אני אתן למישהו לראות אותי ללא בגדים אם אני לא מסוגל לראות את עצמי? ההרגשה שהגוף צמא למגע מוכר מתנגשת עם חוסר הנוחות שאני מרגיש כף יד לא מוכרת נוגעת בי. ומי יסכים לחכות לי עד שאני ארגיש מספיק בנוח איתו כדי לעשות דברים שנחשבים פשוטים כל כך כמו להתנשק ולגעת ולהזדיין. אני מרגיש חריג.

הפסיכולוג שלי שאל אותי איך הייתי רוצה שזה יהיה ולא ידעתי מה לענות לו. מה אני אגיד, שאני רוצה שזה יהיה כמו בסרטים? אמרתי לו שאני מודע לעובדה שאין כזה דבר במציאות והוא אמר שאני לא יכול לדעת. הייתי רוצה שזה יהיה כמו בסרטים, שהכל יזרום לי. אני יותר מידי מתוסבך כדי להיות דמות ראשית בסרט. מאוד בא לי להגיד שויתרתי אבל אסור לי.

 

כל חיי הרגשתי חייזר, שאני לא מתאים ושאני לא מצליח להשתלב. הפסיכולוג שלי שאל אותי למה אני משתמש במילה "חייזר" ואני בטמטומי אמרתי לו שאני פשוט אוהב את המילה הזאת והתרגלתי, אבל זה לא נכון. אני כן מרגיש חייזר. כמו יצור מכוכב אחר שנחת פה ומאוד רוצה להשתלב אבל אין לו מושג איך לתת לעצמו להרגיש. בכתב הרבה יותר קל לי לנסח את עצמי.

 

אני מאוד מפחד שזה יהיה ככה לנצח. שאני לא אצליח להשתנות ואני תמיד ארגיש חייזר. בגלל שאני צריך אישורים, בגלל שאני צריך שיגידו לי שאני בסדר, שאלתי את הפסיכולוג שלי אם הוא אופטימי לגבי. הוא חייך וכמעט אמר כן, אבל כנראה שהוא לא יכול להבטיח כלום אז הוא פשוט אמר שהוא לא יכול לצפות את העתיד אבל הוא כאן כדי לעזור לי. הבהיל אותי מעט כשהוא אמר לי שהוא לא יכול להגיד לי בדיוק מה לעשות בצורה פרקטית, הייתי רוצה שמישהו מקצוע יבוא ויגיד לי "תמצא עבודה!" או "תעבור דירה", או כל הדברים שאני רוצה לעשות ומת מפחד, אבל הוא אמר לי שהוא לא יכול להיות כמו אמא שלי שדורשת שאתאפס, הוא כאן כדי לעזור לי להתמודד. אני מניח שזה בסדר כי להתמודד זה הדבר הקשה ביותר שאי פעם ניסיתי לעשות. הכי קל לקרוס לתוך עצמי מתחת לשמיכה ולקלל את היום שבו נולדתי. זה נוח וזה נעים מאוד להתבוסס ברחמים העצמיים של עצמך כי ההרגשה היא שבמילא לא יצא ממך כלום אז יאללה - חגיגת הירקבות ובכי מתחת לשמיכה. הלוואי בכי. אני לא מצליח לבכות כבר הרבה מאוד זמן. אני רוצה בכי טוב כזה ומשחרר. בלי שום קשר אני בוכה מלא בסרטים, וכשאני שומע מוזיקה או שאני רואה משהו נורא יפה. זה בכי נורא כיפי אבל הוא לא משחרר כמו בכי של חרא שיוצא לך מהלב. הלוואי ואבכה בכי של חרא שיוצא לי מהלב ואז לא יהיה כל כך כבד.

 

עוד נאמר לי בטיפול שאני אדם נורמלי שיכול להבין סיטואציות חברתיות. לפחות אני יודע שאני לא משוגע ושהדברים שאני מרגיש באמת באים ממקומות של חרדה ולא של חוסר הבנה של מה שקורה סביבי, זאת חצי נחמה. זה לא הכל או כלום, ככה הוא אמר, אפשר גם קצת. לא צריך לקפוץ למים בבת אחת. אפשר בתחלה רק להכניס את האצבעות, ואז אם המים נעימים אפשר גם להכנס עד הברכיים. וזה הקושי, כי לקפוץ למים זה אולי מפחיד פצצות אבל זה נגמר בבום וזה מאוד לא בריא לי. להכניס כל פעם חלק אחר מהגוף זה אומר תהליך, ותהליך זה מפחיד, וזה דורש ממני להתמודד עם החרא שלי בצורה עמוקה יותר. ואין לי כוח אבל באותה נשימה גם אני לי ברירה והגיע הזמן להתמודד עם זה כדי שלא אצטרך להרגיש כמו תחת יותר.

 

בכל פעם שיש לי הזדמנות, אני אנסה לעלות מדרגה אחת.

אני אנסה להזמין אותו לבירה.

אני בכלל לא יודע אם אני רוצה.

אני לא מצליח לכתוב.

 

 

ברוח התקופה:

נכתב על ידי pinkuiro , 12/9/2018 22:36  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



27,605

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לpinkuiro אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על pinkuiro ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ