לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

PRISMIC


we can do anything and we can do the right thing

Avatarכינוי:  pinkuiro

בן: 27

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2019    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2019

Somewhere only we know


אני כבר מלא זמן רוצה לכתוב אבל לא מצליח להגיע למשהו שבאמת מצליח לנקות לי את הנפש. כן, אני נמצא בתקופה יחסית מאוזנת. יש לי עבודה, יש לי חברים, אני מטפל בעצמי והנפילות לתהום כבר לא תכופות. ועדיין, משהו לא מסתדר לי בפנים. כאילו שמשהו חסר, או לא יושב כמו שצריך. אני לא יודע לשים את האצבע בדיוק על מה ואני גם לא רוצה להגיד שכל התסכול שלי נובע רק בגלל שאין לי אף אחד. קצת נואש לא? קצת עלוב... להרגיש כל כך רע בגלל גבר שהלך, או גבר שלא מעוניין, או - כי אין אף אחד. אם אחת החברות שלי הייתה אומרת לי שהיא מרגישה ככה הייתי אומר לה שהיא יותר מידי שווה וחזקה בשביל להרגיש ריקה כי אין לה אף אחד. אבל אני? הססמאות הקלישאתיות שלי לא עובדות עליי. גם לא עובד לי שאומרים לי שיהיה בסדר ושמגיע לי יותר. זה לא עובד לי גם אם ממש מנסים לשכנע אותי שהוא ממש לא היה ברמה שלי. אני עדיין שבור ואני עדיין מתגעגע, גם אם זה פחות מורגש, גם אם זה רק לפרקים. גם אם כבר מזמן הבנתי שלא מדובר בשמש מאירה וחמה ושהכל היה לא יותר מאשליה אופטית מבלבלת. אבל זאת הייתה השמש שלי, ולא יהיה אכפת לי לקבל אותה עם כל הפאקים והטמטום והנכות הרגשית, ואת העובדה שאתה מבוגר ממני ב-11 שנה. רק תבוא ותן לי להיות שלך. ותחבק אותי.

וחשבתי שעבר לי

וזה רק עלייך. רק ממך.  

 

עריכה:

 

הימים שלי מלאים ואפשר לומר שדי נחמדים אבל תמיד שאני חוזר הביתה בא לי למות אז הנה כמה דברים טובים כדי שלא אמות לגמרי:
1. הרבה אנשים אמרו לי שאני מתלבש יפה. נחמד לדעת שאנשים אוהבים את הסטייל שלך אפילו כשאני ממש לא מתאמץ ופשוט לובש את מה שאני אוהב. או, אפילו שאני חושב שהתלבשתי ממש מכוער.
2. בחול המועד יש לי זמן לנטפליקס אנד צ'יל, אז אפילו שבא לי למות, לפחות בא לי למות מול תוכן מגניב כמו אהבה מוות ורובוטים.
3. אני ממש מרוצה מהעבודה החדשה שלי. אני מפחד להגיד את זה בקול רם כדי שזה לא יתפוצץ לי בפרצוף, אבל העבודה עצמה נחמדה מאוד (ברור שיש פלוסים ומינוסים) והאנשים כיפיים.
4. מאז החתונה של אח שלי אני אוכל כמו בהמת משא טיבטית ולמרות זאת המשקל שלי נשאר כמו שהוא, אז אמנם אני לא יורד, אבל לפחות אני לא משמין.
5. אני גם לא במינוס.
אוף עדיין בא לי למות מה עושים.
הימים שלי מלאים ואפשר לומר שדי נחמדים אבל תמיד שאני חוזר הביתה בא לי למות אז הנה כמה דברים טובים כדי שלא אמות לגמרי:1. הרבה אנשים אמרו לי שאני מתלבש יפה. נחמד לדעת שאנשים אוהבים את הסטייל שלך אפילו כשאני ממש לא מתאמץ ופשוט לובש את מה שאני אוהב. או, אפילו שאני חושב שהתלבשתי ממש מכוער.2. בחול המועד יש לי זמן לנטפליקס אנד צ'יל, אז אפילו שבא לי למות, לפחות בא לי למות מול תוכן מגניב כמו אהבה מוות ורובוטים.3. אני ממש מרוצה מהעבודה החדשה שלי. אני מפחד להגיד את זה בקול רם כדי שזה לא יתפוצץ לי בפרצוף, אבל העבודה עצמה נחמדה מאוד (ברור שיש פלוסים ומינוסים) והאנשים כיפיים.4. מאז החתונה של אח שלי אני אוכל כמו בהמת משא טיבטית ולמרות זאת המשקל שלי נשאר כמו שהוא, אז אמנם אני לא יורד, אבל לפחות אני לא משמין.5. אני גם לא במינוס.
אוף עדיין בא לי למות מה עושים.

 

נכתב על ידי pinkuiro , 21/4/2019 23:36  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הכוכב הזה מת.


חלמתי שאני באוטובוס, ואתה יושב כמה מושבים מלפני. הסתכלתי אליך וראיתי את ההשתקפות של הפנים שלך דרך השמשה. קלטת אותי וחייכת. שמש שלי. חייכתי בחזרה, והתביישתי קצת. ואז הגיע הבוקר. אני נוסע.

 

אתה הגעת, ואני לא הישרתי מבט. עשיתי כאילו אני לא מסתכל. כאילו אני לא מבחין בך. כאילו אני לא יודע כבר שבוע שאתה בא, שאנחנו הולכים להפגש. ראיתי אותך מסתכל עליי בזווית של העין, אולי טיפה מהסס? אחרי כמה שניות שנמשכו כמו נצח, קראת בשם שלי, “עומר?”, כמה זמן לא שמעתי את הקול הזה. כמה זמן לא שמעתי את הקול הזה קורא בשם שלי. הסתובבתי, וכאילו הופתעתי. החזה שלי נשרף מבפנים והיה קשה לי לנשום. כן, “הפתעה”. התחבקנו. נזכרתי בחיבוק שלך, ולמרות שהוא היה קצר כל מה שרציתי זה לתת לגוף שלי ליפול לתוכו, להתרסק לתוכו, ולהשאר שם כשהידיים שלך כרוכות סביבי ומגנות עליי, כמו בלילות שלנו. הסתכלתי על הפרצוף המחייך שלך, אולי טיפה מובך, וכל מה שרציתי לעשות היה להכניס את האצבעות שלי לזקן שלך ולגעת בפנים שלך. שאלת מה חדש אבל נראה היה שאתה לא מרגיש כל כך בנוח, מגיע לך. אמרתי שהרבה דברים, “טובים?”, כן, טובים! דיברנו עוד קצת, אני לא זוכר על מה, הייתי עסוק בלנסות לנשום. התחלנו ללכת.

 

הלכת מלפני, הייתי די רחוק ממך והסתכלתי עלייך, מנסה שלא תבחין בי. כל כמה שניות הסתובבת, אולי כדי לחפש אותי? לא אכפת לי… ממש.

דיברת עם מישהו אחר. הוא היה מכוער, יותר ממני. למה אתה מדבר איתו ולא איתי? הוא מכוער והוא גם לא יודע מה הוא רוצה לעשות בחיים והוא כבר בן 31. לי יש עבודה חדשה, זה לא אומר לך כלום?

 

בהפסקה, התיישבתי ואתה הגעת אחרי, הסתכלת עליי וחייכת, אבל בחרת לשבת לידו. נעלבתי. שי התיישב לי ושאל אם הכל בסדר, אמרתי שאני משתדל.

 

התקף חרדה. אני לא מצליח לנשום. אני שומע אותם מדברים מרחוק והחזה שלי מתכווץ. זה כואב לי. אין מצב שאני ממשיך ככה עוד שעה וחצי. אני לא יכול. אני חייב לשבור את הקרח. אני לא אוכל להמשיך ככה, אני מפחד להתחיל לבכות, אני מפחד להתעלף. ניסיתי לאכול, אבל שום דבר לא ירד לי בגרון.

 

המשכנו, אתה עדיין איתו אבל אני מחליט לגשת אלייך, מחכה שתסיימו את השיחה המשעעמת שלכם על עבודה, מקווה בכל ליבי שהוא משעמם אותך. אז מה קורה, שאלתי, ספר משהו. הלב עדיין על 200 והנשימה כואבת. נשמת עמוק, כאילו אתה לא נינוח, כאילו לא נעים לך ממני. סיפרת לי שאתה טס לרוסיה בפסח, לספר לאבא שלך שאתה הומו. אולי קצת ריחמתי עלייך. איחלתי לך בהצלחה ואמרתי שהכל יהיה בסדר. התכוונתי לזה, באמת, מכל הלב. קטפת פרח והיה נדמה לי שאתה רוצה לתת לו אותו אבל לא עושה את זה כי אני שם.

 

לא שאלת עליי. לא התעניינת בי. לא רצית לשמוע מה עובר עליי. זה מעליב. נכנסתי לפרופורציות. לא רוצה לסבול יותר. התקדמתי קדימה והשארתי אותם מאחוריי כדיי שלא אצטרך לראות אותם.

 

פה זה נגמר. לא דיברנו יותר. בסוף הטיול באתי אלייך ואמרתי שהיה כיף לראות אותך, חייכת ושלחת יד. דבר איתי אם בא לך, אמרתי בחיוך ואתה אמרת “כן…”. התחרטתי.

חזרתי הבייתה בהדחקות.

 

לקראת הערב העצב התחיל לעלות, כמעט ועוד שניה עולה על גדותיו ואני מנסה להשאר מאוזן כדי שלא ישפך.

שי התקשר, אמר שיש לו כמה תובנות לגבי. סיפרתי לו את כל מה שהיה, ואיך הרגשתי. הוא אמר לי דברים יפים.

"קודם כל, אתה הרבה יותר חתיך ממנו, הוא לא ברמה שלך בכלל. הוא גם לא הפסיק להסתכל עלייך".

באמת? הוא הסתכל עליי? כל היום הייתי עסוק בלהוכיח שלא אכפת לי ושכבר התקדמתי הלאה, ניסיתי להתסכל על הנוף ולא עליו.

הוא לא הסתכל עליי, אמרתי לשי אבל הוא התעקש שכל פעם שהוא הביט לעברו העיניים שלו היו עליי. זה מנחם אותי? לא יודע. זה עושה לי משהו? לא יודע.

"הוא גם מוזר. שקט כזה, לא מדבר.", כן. השקט הפנימי הזה. הרוגע. אולי בכלל לבה שעומדת להתפרץ בכל רגע.

"מגיע לך משהו הרבה יותר טוב. לא מגיע לך לסבול בגללו"

אתה צודק, אמרתי.

אבל אני עזוב ונטוש והגוף שלי שורף ומגרד.

וקר לי בלילה. ואני מתגעגע. וואו, כמה שאני מתגעגע.

 

אם אתה מזיין אותו עכשיו אני מקווה שהוא חרא במיטה ושיש לכם חרא של סקס ושהוא דפוק ומטומטם, ושתהיה מתוסכל. אמן. אמן!

אתה תטוס ותשאיר אותו לבד ולא תדע מה אתה רוצה, ולו ישבר הלב לרסיסים ואתה תמשיך להתייאש, כי אתה סוגר את הדלתות שלך לפני שאתה נותן לאחרים לפתוח את שלהם.

ואני, אני בחרתי לאהוב את עצמי. ואני עומד מאחורי ההחלטה הזאת.

 

השמש הזאת מתה.

נכתב על ידי pinkuiro , 6/4/2019 17:47  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





29,235

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לpinkuiro אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על pinkuiro ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ