לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

PRISMIC


we can do anything and we can do the right thing

Avatarכינוי:  pinkuiro

בן: 25

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2017    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2017

סאיונרה בייסטנדר


אני יושב פה בחדר שלי, הקוביה הצפופה הזאת עם הצבע המתקלף מהקירות וסופסוף נושם לרווחה.

אתמול, אחרי 16 שעות טיסה במצטבר, נחתתי בארץ הישר מיפן.

זו הפעם השלישית שאני שם, חי ונושם את התרבות, מסתובב ברחוב ומנסה להטמע כמה שיותר ולספוג לתוך הנפש שלי את כל הדברים האהובים עליי, ששם מרגישים לי סופסוף לגיטימיים ולא חייזריים פתאום. זו הפעם השלישית אבל הכי הכי משמעותית שהייתה לי עד היום. 

מסע מלא בבדידות, "סנטימנטל ג'ורני", אבל בדידות שהיא לרוב טובה ומבגרת, בדידות כזאת שאתה יכול לשמוע את המחשבות כל כך חזק, אבל בקטע מעצים ולא בקטע רדוף כמו שאני רגיל בארץ.

הייתה לי מטרה וטסתי להגשים אותה, אחרי כמעט שלוש שנים שאותו חלום ילדותי אבל אחד כזה שתופס לי כל כך הרבה מקום בלב, התנפץ לרסיסים הישר לתוך הפרצוף והגוף שלי וגרם לצלקות מדממות, החלטתי שאני הולך לסגור אותן, וסגרתי.

מי שעוקב אחרי הרבה זמן יכול להבין על מה מדובר. יוקי, המוזיקאית האהובה עליי ביותר, זו שגורמת ללב שלי להתפוצץ, זו שהקול שלה מכיל את כל הפחדים והקרניים הזוהרות שלה מפיחות בו השראה ותקווה, הלכתי לראות אותה בלייב.

אז הגעתי לאוסקה בטראומות שהאירוע שוב הולך להתבטל, אבל ההופעה התקיימה, וראיתי את יוקי, ומישהו בכלל יכול לדבר איתי עכשיו?

 

טיילתי, פגשתי אנשים, ראיתי הופעות מהממות, עישנתי את עצמי למוות, שתיתי מלא בירה ושרתי קריוקי כמו מפגר, קניתי ג'ייפופ, קניתי שיט, נשמתי פוקימונים ורעדתי ביחד עם האדמה, והכל היה כל כך מדהים וממצה ממצה. בפעמים הקודמות שחזרתי לארץ תמיד הרגשתי רע. כאילו, זה לא הספיק לי. רציתי לטרוף את העולם ומה שעשיתי ביפן אז לא הרגיש לי ככה. המסע הנוכחי היה כמו להשלים עם עצמי ועם מה שאני ומה שאני אוהב בחיים האלה. השלמה עצמית עם מה אני רוצה ואוהב לעשות לנצח. שלא תבינו לא נכון, אחרי שלוש פעמים בטוקיו שום דבר כבר לא מרגש. הבניינים גבוהים, הרחוב סואן, מעברי החצייה מעיקים ובכלל, פתאום מרגיש לך שכל הסיפור סביב העיר המטורפת הזאת והמדינה עצמה הוא אובררייטד מטורף. ופעם נהנתי שם בגלל שהרגשתי שאני נעלם ברחובות, נאבד בהמון, עכשיו כשאני בעיר גדולה ההתרגשות מגיעה מעצם העבודה שכולם סביבי זזים, כולם מחפשים, כולם אבודים במידה מסויימת, כולם יודעים לאן הם הולכים בסופו של דבר. במקום לאבד את עצמי בהמון, להרגיש שזה בסדר להיות כלום ולהתבאס מהבינוניות אבל בכל זאת להתעטף בה כאילו היא שמיכת פוך וקר בחוץ, להחליט שוואלה, יש דרך שהחלטתי ללכת בה, היא מלאה בקוצים ובאבנים, אבל לכל תחנה שאני מצליח להגיע אני עושה את זה בזכות עצמי, אפילו אם אני הולך מאוד לאט ואפילו עם האבנים נכנסות לי לכפכף. (אבל קניתי נעליי ספורט מהממות) 

רציתי משהו כל כך, והמשהו הזה יכול להתפס אצל הרבה מאוד אנשים כמשהו שטותי, או כרצון כזה שיכול להתקיים אבל אפשר לוותר עליו די בקלות, אבל הרגשתי שאני לא יכול לוותר, הלכתי והשגתי אותו. ואם יכולתי להשיג משהו אחד שהוא כזה, אני יכול להשיג גם דברים אחרים שאני רוצה. ואם הצלחתי הפעם, למה מראש לצפות לכישלון כשאנסה להשיג דברים אחרים? אני יכול. אני יכול לפחות לנסות.

ברור לי שאני עוד אתרסק על הפרצוף עוד הרבה פעמים, כביש סלול עם אספלט חלק לעולם לא יהיה לי, אבל זה לא אומר שאני מפסיק ללכת. יש עוד לאן להגיע גם אם זה נראה שלא אחרי שמתרסקים עם הפרצוף לתוך האדמה.

 

בזמן שהייתי ביפן, עוגי שלי, הכלב שלי, אהוב שלי, חבר שלי,

הוא נפטר.

הוא כבר היה כל כך זקן, כבר לא יכל לעמוד על הרגליים שלו, ושטסתי להגשים את עצמי ידעתי שיש מצב מאוד גדול שכשאחזור הוא לא יהיה יותר.

כל כך רציתי לחבק אותו בפעם האחרונה, לא הספקתי.

הוא היה איתי מכתה ה', ועכשיו הבית ריק. אין לי גוש פרווה שרובץ באחת מפינות החדר. אני נכנס הביתה ואף אחד לא מסתכל עליי. נוכחות מאוד גדולה פתאום חסרה.

נחתתי רק אתמול והבשורה עוד לא התעכלה לי. אפילו לא הספקתי לבכות.

אני בטוח שזה יגיע בהמשך.

 

בנתיים, חזרתי מהמיון אחרי שהאוזן שלי התפוצצה. יש לי דלקת. בסה"כ כיף לחזור ארצה.

 

אני מרגיש שפיסת האינטרנט הקטנה הזאת שלי כבר פחות הכרחית לי ושאני יכול להשתחרר ממנה, סופסוף.

הכתיבה תמיד עזרה לי לשחרר קיטור ואף פעם לא אפסיק לעשות את זה. זה יהיה פחות כאן כי זה כבר לא מרגיש לי נכון וטוב.

אני מאמין שאם תרצו מספיק תצליחו להגיע אליי.

בכל אופן, תעשו לייק לעמוד שלי בפייסבוק כדי שאהיה מפורסם.

אוהב אתכם בליבי, וגם את הבלוג הזה, לנצח.

נשיקות, אהבה והרבה עוגות.

ביי 3>

 

חולהההההההההה אין

נכתב על ידי pinkuiro , 4/8/2017 23:50  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





26,757

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לpinkuiro אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על pinkuiro ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ