לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

PRISMIC


we can do anything and we can do the right thing

Avatarכינוי:  pinkuiro

בן: 27

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2019    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2019

you'll never meet my new friends


אין לי חשק לכתוב. על פניו לא קורה כלום. יש לי שיגרה והיא מבורכת. אבל בפנים קורה לי הרבה, כמו תמיד האמת. הרבה בלבול בעיקר. אבל בסופו של דבר זה חלק ממני.

קשה לי לארגן את המחשבות ולכתוב כאן כשאני יודע שהאתר עומד להסגר, וזה נראה כאילו הפעם לתמיד. 

אני תמיד כותב, גם אם זה לא בשביל לפרסם, אז ההרגל הזה ישאר איתי עם האתר הזה או בלעדיו.

 

אם אתם בכל זאת מעוניינים לעקוב אחריי, פתחתי אתר בוורדפרס, אני לא בטוח שאכתוב שם, אבל פתחתי אותו ליתר ביטחון.

יש לי גם את טאמבלר המחשבות שלי, ששם פחות תמצאו פוסטים ארוכים, יותר את הוצאת הקיטור שלי במהלך היום, לא חושב שזה עשוי לעניין מישהו, אבל אני מפרסם אותו כאן בכל מקרה. למרות שאני, לרוב, לא מסוגל לקרוא שם אחורה כי זה פשוט מטרגר לי את הצורה.

 

וזהו, מה אני אגיד לכם.

הכל בסדר וגם לא. שאני מניח שזה עדיף מרק לא.

 

.

למה שאדיי מושלמת למה חולה עליה. אוף. זמרות. 3>

 

עריכה:

זה כנראה הולך להיות הפוסט האחרון שלי כאן, אז אני אכתוב זה, כי רציתי כבר הרבה זמן.

לא יכולתי לחשוב על זה הרבה זמן, בקטע של הדחקות לפינות הכי חשוכות של המוח.

ואז שכבר הרשתי לעצמי לחשוב על זה, לא הרשתי לעצמי לכתוב על זה, ובטח שלא לדבר.

ורק אחרי שהתחלתי טיפול פסיכולוגי ונכנסתי למעמקים של הנשמה השחורה שלי, הבנתי שכל מה שקרה שם זה לא אשמתי.

כשהייתי קטן, אני אפילו לא זוכר באיזה גיל, כי הדחקתי, גיל יסודי כנראה, נוצלתי מינית על ידי בן משפחה.

תוסיפו את זה לכמות החרא שהיה בבית באותן תקופות בלי שום קשר, ותקבלו אותי, בגיל 27, מנסה לתפקד בעולם.

פחדתי מגברים. אני כבר לא מפחד.

אני חזק.

 

נשיקות.

נכתב על ידי pinkuiro , 24/6/2019 21:57  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הנפילה למטה לא ארוכה אבל ההתרסקות כואבת


הרגשתי שהכל בסדר וששום דבר שיכול להוציא אותי מאיזון נראה באופק. איזו שאננות.

סבבה לגמרי בעבודה, אני מאוד אוהב את האנשים. אני מצליח גם איכשהו לתפעל חיים מחוץ לעבודה אם זה להפגש עם חברים או ללכת לכל מיני אירועים.

אבל שום דבר מכל הדברים הנוראיים האלה לא יכול לנצח את ההרס העצמי הבלתי נסבל הזה שלי, שמגיע ברגעים הכי דפוקים שיש.

 

המצעד בירושלים הייתה לי חוויה ממש לא טובה. המצעד עצמו היה מהמם כרגיל, אבל כהרגלי, כשכולם שמחים ונהנים וחוגגים אני חוטף התקפי חרדה. כולם צוחקים ואני רוצה לבכות. הרגשתי שאני נחנק וכל מה שאני רוצה עכשיו זה להעלם. ואז אתה עברת, רוקד ומחייך, החיים יפים לך.

בהתחלה הסתתרתי, היה נדמה לי שהסתכלת עליי והמשכת ללכת, אבל כנראה לא הבחנת בי בהמון. אולי זה יותר טוב כי הייתה לי סיגריה ביד. אתה מבין את זה? לא רציתי שתראה אותי עם סיגריה ביד.

אחרי שחלפת על פני, מרוב טמטומי לא הפסקתי לחפש אותך כדי לראות אותך שוב. ואז כשראיתי אותך שוב הרגשתי שאני חייב ללכת לדבר איתך.

ברור שאני אלך. הסכין כבר תקוע לי בלב, אז למה לא לסובב אותו ועוד בכוחות עצמי? חייכת אליי והתחבקנו, תהיתי למה אתה לא שואל אותי מה שלומי אבל אתה אף פעם לא היית בנאדם תקשורתי מידי. אני שונא אותך על זה. אני שונא שאתה לא מדבר. אני שונא שאמרת שאתה לא רוצה להמשיך ופשוט נעלמת לי. אני שונא אותך. תדבר כבר, תדבר! תסביר לי יא זין.

למה כל כך אכפת לי ממך ולמה אני כל כך דואג לך כשאתה כזה, מביט אל האופק, לא רואה אותי בכלל.

אני שונא אותך כי יש לי כל כך הרבה אהבה אליך אבל אתה לא מוכן לקבל אותה ואתה לא מבין שהאהבה הזאת שורפת אותי מבפנים.

קח אותה, קח אותה ותתנדף. תלך ואל תחזור! תשחרר אותי.

 

אמרתי לו שלום, והפעם לא אמרתי לו "דבר איתי", פשוט נופפתי וחייכתי, מנסה להציג שהכל בסדר איתי למרות שבאותו רגע הכל לא היה בסדר.

אחרי זה נתקלתי בשי, הוא חיבק אותי ופשוט התחלתי לבכות לו בתוך החזה. לא יכולתי יותר. אני לא יכול יותר.

לא עם הקוצר בתקשורת עם חן, לא עם הבחור שהתחלתי לדבר איתו לא מזמן ולא ברור לי בעליל, לא עם משחקי הדייטים הנוראיים שאני צריך לעבור כדי אולי אולי אולי למצוא מישהו שירצה לשאת בי, לא את העובדה שאין לי כסף ושאני לא יכול לעוף מפה כבר, ולא את העובדה שאני חייב אלפים לעיריית תל אביב הזונות, ועכשיו ראיתי את קיריל, והוא לא אוהב אותי, ואני שונא אותו כי אני אוהב אותו והוא לא רוצה את האהבה שלי.

 

חשבתי על הכל. תסריטים שלמים.

אני רוצה להציע לך שנפגש ושנזדיין. אולי ככה תרצה לראות אותי. אולי ככה תרצה לגעת בי.

אבל על מי אני עובד. במקרה הטוב תגיד שזה לא מתאים. במקרה הרע אנחנו נפגש, נזדיין, אתה תגרום לגוף שלי להרגיש דברים שבחיים לא הרגשתי, אתה תנשק אותי כאילו אני הדבר הכי יפה שראית, אתה תיגע בי, אתה תחבק אותי, אתה תתייחס אליי כאילו אני המלך שלך. בסוף, אחרי שתגמור לי על הפרצוף אתה תגיד שאתה לא מעוניין להמשיך בקשר הרומנטי ביננו.

ואני אשאר לבד, עם כל מה שאמרת, עם כל מה שעשית, עם כוויות בצורה של הכפות ידיים שלך על הלב.

ואתה, תמשיך לחייך, תמשיך להסתכל אל האופק, תמשיך להיות מוזר בדרך המקסימה שלך, תמשיך להמשיך הלאה ממני.

אני עדיין פה מאחור, מחכה שאולי תסתובב אחורה ותראה אותי מוטל על הרצפה מרוסק. אולי... אולי תרגיש רע ותחזור להרים אותי.

נכתב על ידי pinkuiro , 8/6/2019 23:17  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





29,623

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לpinkuiro אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על pinkuiro ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ