לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כשמחליטים לדבר


בלוג שיעקוב אחר ההתפתחויות בפרוייקט הידברות בין שני סמינרים למורים - אחד דתי והשני חילוני - מנקודת מבט (מאוד לא אובייקטיבית יש לציין) שלי כמשתתפת...

כינוי:  הצד האחד של המטבע

בת: 36

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2005

כפול


 

המפגש האחרון היה מפגש כפול. הוא היה ארוך יותר ושתי קבוצות ניהלו את היום שחולק לשניים.

אורך המפגש היה מתיש וגרם להשתתפות פחות פעילה שלי בדיונים מאשר בד"כ, זה היה בעיני פספוס.

החלק הראשון עסק באומנות ודן בשאלת האומן היהודי הדתי, עד כמה הדת מגבילה את האומנות והאם ההגבלות האלו יוצרות אדם שלא יכול ליצור ואשר על כן - לא אומן, או שאולי נוצר אומן דגול שיוצר דווקא מתוך המגבלות.. עולה השאלה 'האם צריך להיות גבול לאומנות?' אחת הבנות החילוניות שלומדת בימוי עונה את התשובה האינסטינקטיבית ש"בשום פנים ואופן לא" ואח"כ הדיון הופך להיות פחות חד משמעי והדילמה מעמיקה..

אחד ממנחי המפגשים הצהיר הצהרה שבעיניו העובדה שאין הרבה אומנים דתיים היא בגלל שיש חוסר אמונה ופחד עצום אצל הדתיים שגורם לצנזורה חמורה מידי... למרות שבהתחלה האמירה הזו פגעה בי במידת מה, הצלחתי להבין אותה ואפילו להסכים איתה.

לאחר דיון ארוך במליאה חולקנו לקבוצות יצירה. חומרי יצירה רבים פוזרו על הרצפה והתבקשנו ליצור פסוק מתוך התנ"ך. הקבוצה של עבדה בהנאה רבה.

לאחר שלב היצירה הגיעו שתי תלמידות דתיות שלומדות תיאתרון בסמינר החילוני לדבר איתנו. עלתה השאלה מדוע הן בחרו ללמוד אומנות דווקא במקום חילוני בו קיימות כ"כ הרבה בעיות של דת.. עניין החשיפה הטוטאלית, הלימוד בכיתה יחד עם בנים, התכנים המועלים, המגע בין השחקנים, הפרובוקציות ועוד.. הדיון היה מעניין והן נראו לי בחורות חכמות וחזקות. לאחר שהן אמרו שההתמודדות היומיומית גורמת להן לעשות חשבון נפש עם עצמן כל הזמן, אחת הבנות הדתיות זרקה את האמירה "בשביל מה להתמודד?" בת דתית אחרת הוסיפה "אני מכירה הרבה בנות שהתמודדו ו'נפלו' בסופו של דבר". ואני הרגשתי נורא.. אלו אמירות בלי שום מחשבה מאחוריהן. רציתי להגיד לאותה האחת שטענה שה"מתמודדים" עלולים "ליפול" שהאמונה של אלו שלא מתמודדים לא שווה כלום. איזו מן אמונה היא זו שלא מתמודדת עם כלום? איזו מן אמונה היא זו שמכירה רק את עצמה? איזו מן אמונה היא של זה שכלוא בתוך בועה ולא יודע מה יש בחוץ? זו לא אמונה. זה הרגל. כשזה הדבר היחיד שמכירים, אין לזה עוצמה כלל. דווקא האמונה של זה שהתמודד והתחזק היא עוצמתית יותר משל זה שבורח מהתעמתות עם מה שיכול לערער את חייו. ומי ש"נופל" כנראה שאמונתו לא הייתה שווה כלום מלכתחילה... אבל זוהי רק דעתי..

 

החלק השני של היום עסק בחינוך ובמציאות של זוגות דתיים-חילונים מעורבים.

המפגש נפתח בחלוקה סטריאוטיפית.. הבנות ביקשו מהקבוצה פרטים על שני ילדים, אחד דתי ואחד חילוני. הפרטים היו: שם, מקום מגורים, מקום לימודים, תנועת נוער, תחביבים, סגנון לבוש, מודל להערצה, גיל נישואין וכו'.. החלק הזה היה משעשע כי הקצנו את הסטריאוטיפיות עד לקצוות וזה היה מצחיק.

אחת הבנות סיפרה על עמותת "יחד" שהקימה בי"ס מעורב שיתופי לחילונים ודתיים והתפתח דיון בשאלה אם דבר כזה יכול להצליח בכלל.

הוקרא קטע מהספר "מועלם אהובי". הספר מאגד בתוכו מכתבים שכתבה אישתו של מועלם לאחר מותו. במכתב שהוקרא בפנינו היא מסבירה מדוע הם היו זוג מוצלח כ"כ למרות שהיא דתיה והוא היה חילוני.

לאחר מכן הצטרפה אלינו בחורה חילונית שנשואה לבחור דתי וסיפרה את סיפור ההיכרות שלהם, על תקופת החברות שלהם ומה קורה ביניהם כיום. העניין היה רב והופנו אליה שאלות מכולם. הבחורה סיפרה על כך שלמרות שהיא רק בהריון, הדיונים על חינוך הילד נערכים כבר עכשיו.. הדיון סבב סביב השאלה איך מצליחים לחיות בצורה כזו והיה מרתק. אני חושבת שצריך המון כוח והמון אהבה והבנה בשביל להיות חלק ממערכת יחסים שכזו.

אחות של סבתא שלי חילונית והיא נשואה לאיש דתי מאוד שאפילו משמש כגבאי בית כנסת. תמיד ראיתי את מערכת היחסים שלהם כדבר מיוחד אבל יחד עם זאת פחדתי שהילדים יתבלבלו מכך שאין קו מנחה אחד עבורם (שאלה שעלתה בדיונים בקבוצות). כיום אני יכולה להגיד שהדבר הזה עשה להם רק טוב.. כולם זכו לחינוך ממלכתי דתי אבל כל אחד לקח את עצמו למקום אחר.. הבן הגדול פרק כל עול והוא מסתובב היום ברחבי העולם, הבת שלאחריו הייתה דתיה והחליטה לעזוב.. התאומות חזרו לדת בפתאומיות ובצורה חזקה ביותר.. אני מאמינה שבחירה בדת ממקום כזה היא אמיתית יותר מאשר בחירתו של ילד שגדל במשפחה שהדת הייתה כל מה שהוא הכיר...

 

ואז הגיע הסיכום....

המנחים ניסו לסכם את פרוייקט כולו והתחושה שלי הייתה עצבות. היה עצוב לי שהכל נגמר.

אחד מהמנחים אמר שלדעתו יצרנו לנו אי לא מציאותי שבו אנחנו מנסות להיות נחמדות זו לזו.. אני לא הסכמתי איתו, אני הרגשתי שעברנו תהליך ארוך ומורכב ואמיתי, אמיתי מאוד.

אני חושבת שבהתחלה היינו מבוצרות כל אחת בעמדתה היא, אבל ככל שהמפגשים התקדמו, למדנו להקשיב לדעתן של אחרון ולקבל את את קיומן מבלי להרגיש מאויימות מהן.. אני מאמינה שזה מה שגרם לפתע לדיונים הסוערים להרגע ולהיות מתורבים יותר. אני דווקא חושבת שאין צעד יותר גדול מזה.

ולסיום רק רציתי להגיד שאני שמחה שזכיתי להיות חלק מהפרוייקט הזה, אני מרגישה שלמדתי המון על "הצד האחר", אבל יותר מכל למדתי להכיר את עצמי ואין מתנה גדולה מזו.

נכתב על ידי הצד האחד של המטבע , 12/6/2005 10:41  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אני והחבר'ה


 

המפגש  החמישי היה המפגש של הקבוצה שלי, חברה שלי ואני ועוד שלוש בנות מהסמינר ההוא.

המון זמן עבר מאז המפגש ההוא ורק עכשיו הצלחתי להושיב את עצמי אל מול המחשב ולכתוב עליו.

המפגש היה קשה לי. העלנו את הנושא של "יהרג ובל יעבור" ורצינו לתהות יחד עם הבנות בקבוצה מהם הדברים שהם עבורן בבחינת "יהרג ובל יעבור".

התחלנו בדרמה. מתנדבות מהקבוצה הציגו בפנינו את שני הצדדים בסיפור עקידת יצחק כאשר ההוראות היו שאברהם רוצה לעקוד את יצחק ויצחק לא רוצה להיעקד.. ה"שחקניות" היו צריכות להביע במילים את מחשבותיהן כאנשים מאמינים, את דעותיהן ועמדותיהן השונות יחד עם העובדה ששניהם אוהבים את הקב"ה. מידי כמה דק' הוחלפו התפקידים ופתאום אברהם לא רצה לעקוד את בנו אך יצחק רצה להיעקד..  - ההיענות לחלק הפותח הזה של המפגש הייתה מביכה. הבנות הדתיות פחדו להשתתף ורק 2-4 בנות חילוניות השתתפו בפועל.. הרצון היה שהדמויות יוחלפו ע"י מי שתרצה מהקהל, אבל לא היה רצון שכזה... בכל אופן, השיחה שהתנהלה בין שתי השחקניות הראשיות בהחלט העניקה את האפקט הרצוי לדעתי, הרצון היה להכניס את הקבוצה רגשית אל תוך הדילמה, לגרום להן לחשוב, ואני מאמינה שגם מי שלא השתתפה באופן פעיל (משמע, רוב הבנות), הפעילה את הראש בעניין הדילמה הלא פשוטה הזו.

הדיון הראשוני בעניין "מהו עבורך 'יהרג ובל יעבור'?" היה משעמם במקצת כיוון שהתחיל מהבנות הדתיות שהקונוטציות הטבעיות שלהן לקחו אותן הישר אל שלושת המצוות - שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות. ומצד שני עמדו הבנות החילוניות שהחליטו להצהיר בקול גדול ועם "אנטי" מסויים לנושא ש'אין דבר כזה בכלל! אני עושה הכל ואין דברים שהם חוק בל יעבור עבורי'. הרגשתי במלכוד, הרגשתי סוג של אכזבה.. הבנות נראו לי מקובעות מתמיד בעמדתן מבלי רצון להקשיב לצד השני, מבלי רצון להפתח אפילו לעצמן.. הרגשתי כאילו הן מפחדות לחקור מעט פנימה ועסוקות בלצעוק החוצה את הקלישאות הבנאליות הרגילות. הרגשה של חוסר מחשבה מצידן שייאשה אותי. עד שהגיעו התשובות היותר מעמיקות ועודדו אותי, דווקא מהכיוון החילוני. הייתה מי שאמרה שעבור החתולים שלה היא תעשה הכל - אפילו תמות, והייתה מי שאמרה שגילוי עריות ורצח לא כמצוות תורה, אלא כעניין מוסרי, הם דברים שממש "יהרג ובל יעבור" עבורה.. הדברים שהגיעו מהצד החילוני רק חיזקו את דעתי שכשנותנים לאדם לחשוב, הוא מגיע למסקנות עמוקות יותר בקשר לעצמו, אבל לדתיות העניין הזה קשה הרבה יותר..

הבנות חולקו לקבוצות דיון קטנות כדי ללמוד יחד מקורות רבים שצילמנו עבורן (חלקם הגדול בענייני שואה), במליאה הקרנו קטע מהסרט "מצדה" ורצינו לדון במצבים האלו שבהם יש לאדם את האופציה לבחור אם למות או לחיות בתנאים שבעיניו הם לא ראויים [לאדם דתי - חיים לא דתיים/לא יהודיים, ולאדם חילוני - חיים באותו המקום שהוא בבחינתו "יהרג ובל יעבור"].

הדיונים גלשו למקומות קשים לאורך כל המפגש הזה ואני חושבת שעצם העובדה שלא התייחסנו לשואה באופן ישיר במפגש שנערך ביום השואה עצמו, גרם לכמה בנות לתחושת "אנטי" קשה כנגד המפגש כולו. ההרגשה הייתה של אטימות וזלזול והיא הכעיסה אותנו מאוד.

אחת הבנות נאמה באמוציונליות על כך שהיא בכלל לא מבינה מה אנחנו עושים במפגשים האלו, שהם מנוהלים לא טוב, שהם לא יעילים, שהם חסרי ערך... שהנושאים המדוברים בכלל לא לעניין.. נפתח דיון בקשר למפגשים הללו ולמרות שהוא גזל מזמן המפגש שלנו, הרגשתי שהדיון הזה חשוב מאין כמותו.

הסברתי לה שבעיני הפרוייקט הזה עושה משהו מיוחד מאוד. סיפרתי לה על העבודה המיוחדת שהתרחשה בקבוצה שלי כשהכנו את המפגש הזה, על כך שהיינו נפגשות ומדברות ומבלות יחד.. שהיינו מדברות על הנושא הזה שהוא כ"כ במחלוקת בינינו, אבל אח"כ הולכות לקנות בגדים יחד.. על כך שלמדנו לדבר זו עם זו בלי לריב ולהיעלב.. שלמדנו להקשיב זו לזו. אני לא רציתי לשכנע אותן והן לא רצו לשכנע אותי, כל מה שרצינו היה להבין האחת את השניה ולקבל את הדעות השונות. זה הכל. אין בעיני דבר חשוב מזה.

איך אפשר להסביר לאדם הגיוני שדווקא מתוך הבנה עמוקה של המחלוקות (בלי נסיון לשנות את הדעה), מתרחשת התקרבות שכזו?

כנראה שאי אפשר.

נכתב על ידי הצד האחד של המטבע , 12/6/2005 10:08  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





223
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , דת , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להצד האחד של המטבע אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הצד האחד של המטבע ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ