לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

קול השקופים


אני ענת ואני אמא לשלושה. למדתי ביולוגיה, עבדתי בתעשיה 8 שנים. ופתאום, עם המשברים הכלכליים והחברתיים, מצאתי את עצמי בשוק ללא אפשרויות. כאן נדבר על המצב החברתי, מחשבות על רפואה ועל ילדים. ואיך זה להיות בצד השקוף של החברה. יהיה מעניין, מבטיחה.

Avatarכינוי: 

בת: 44





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728    




הוסף מסר

2/2017

אנחנו, נותני השירות השקופים


רובכם, האנשים שנאלצים מידי פעם להתקל בשירותים ממשלתיים כאלה או אחרים, מקבלים רושם ובצדק שמי שעומד מולכם הוא אטום. החל מתקנים, וחוקים לא הגיוניים, עובר דרך שיטות עבודה וקביעת תורים, שעות עבודה וכל מיני built in  של המערכת שהיא בעצמה בנוייה לא ידידותי.

וכמובן כלה בגורם האנושי שבסופו של דבר אתה עומד מולו, איזה פקידה עייפה ומרוטה מרוב תסכול של הקודמים לפניך בתור היום, אתמול, כל החודש שעבר וכל שנה שעברה וכל אלו שיבואו. אנשים בלי טיפת סבלנות, בלי סיבה להתייחס דווקא אליך בעדיפות, כי אתה אחד מעשרים פקסים שמחכים שם שמבקשים לקבוע תור, למשל. 

או שהם יוצאים להפסקה. מייבשים אותנו לחכות להם. ככה וככה נשב שעתיים בתור, אז זה לא משנה אם יצחקו קצת בחדר צוות הקטן שלהם 20 דקות. לא משנה להם, על כל פנים.

אבל יש כאלה שהם לא פקיד ממשלתי רגיל שנאטם עם הזמן.

 

אני עובדת בבית חולים במחלקה אונקולוגית. אצלנו במחלקה אחד התקנים של האחיות הוא שחולה לא מקבל את אותה אחות כל פעם. גם אם יש חולה דובר רוסית, למשל, אז הוא יקבל כל פעם אחות דוברת רוסית אחרת. זה כדי למנוע התקשרות רגשית של האחות אל המטופל.

אני נחשבת בעיני מי שנתקל בי, סך הכל כסוג של נותנת שירות, חצי ממשלתי, חצי מטעם חברת התרופות עצמה, אני מייצגת בעיניו  את המחלקה האונקולוגית, חלק מהנהלים של המחלקה, אולי חלק מהצוות של המחלקה...

העניין הוא שכשיש ביני ובין מטופל אינטראקציה, אז אני מאוד מתחברת לחלק מהאנשים. קרה שהתבקשתי לבצע מחקר של מעקב בלבד. רק לפגוש את הבן אדם שמגיע לטיפול פעם בחודש, לתת לו שאלון של אמדן כאב, ועוד שאלון פשוט. וכך קרה שישבתי עם מטופל עד שהגיע הטיפול שלו שעה שעתיים כל פעם. ואז כבר הכרתי מעל ומעבר לשאלונים הפשטוים והממוקדים, והמטופל הכיר אותי... וסך הכך נוצרה סוג של חברות, הכרות, או איך שתרצו להסתכל על זה. שני מטופלים שהכרתי בדרך הזאת הגיעו לשלב של "החמרת מחלה", המעקב הרשמי שלי נגמר אבל אני עדיין רואה אותם בקליניקה. ואז אני באה לומר שלום ולשמוע מהם מה קורה (לא דברים טובים, אני יוצאת משם בוכה) אבל הם רואים בי רק איזה אחות או פקידת קבלה שפעם טיפלה בהם ובעצם הקשר נגמר. הם לא צריכים להיות מנומסים או נחמדים אלי, יש להם צרות גדולות משלהם, רק שקשה לי שרואים אותי כחלק מהמערכת האטומה הזו, בעוד שלי עצמי נקרע הלב מלראות אותם במסלול המחלה שלהם. יש גם מטופלים שכבר לא במחקר שאני עוזרת להם עם תורים, ואשפוזים לא כי אני חייבת אלא כי אני אוהבת ורוצה. ולכן אני לא פקידת קבלה רגילה שאומרים לה תודה ולוקחים והולכים.

מצד שני, קרה גם מצב הפוך, שחולה שממש אהבתי ניתקתי בכוונה קשר של שלום והתעדכנות כי ידעתי שאין מנוס מהסוף שמחכה לו, ולא רציתי להקשר אף יותר. ניתקתי בכוונה כדי שלא יהיה לי קשה. כתבתי עליו כאן, עם המבט החלול. הוא נפטר בסוכות האחרון.

 

עכשיו אני מעורבת בעוד מקרה טראגי של מטופל שהיה בטיפול מחקרי, חינם, על חשבון חברת תרופות, הטיפול לא עבד והוא יוצא מהטיפול הנסיוני.  האופציה עכשיו היא טיפול אחר שעולה 150,000 שקל. אני לא יכולה לעזור. ניסיתי להפעיל קשרים, דיברתי עם מי שיכולתי...

 

אז בפעם הבאה שאתם נתקלים בנותן/נת שירות ממשלתי, בעיניים אטומות שכבר ראו הכל ולא מתרגשות מכלום, אולי, והלוואי, יש מאחוריהן מעט אמפתיה, מעט אכפתיות, הם עושים את מה שהם יכולים בתוך המסגרת שאפשר ונקרע להם הלב על מה שלא יכולים להשיג בשבילכם.

נכתב על ידי , 3/2/2017 19:29   בקטגוריות עבודה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



8,881
הבלוג משוייך לקטגוריות: עבודה , המתמודדים , זכויות אדם
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לענת73 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ענת73 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ