Hometown Glory

קשה לי יום יום להעביר את התקופה הגם ככה סופר לחוצה הזאת במקום כל כך לא מוגן וכל כך לא בטוח, ובנוסף לזה בתוך תקופה כל כך בודדה. קשה לי עם השאריות PTSD בכל פינה קשה לי שהוא מסתכלי עלי קשה לי להמשיך הלאה ככה וקשה לי שאף אחד לא מסוגל להבין מה לעזאזל אני רוצה ואיך זה שזה לא פשוט עובר ומחלים ודועך ואיך זה שאני אף פעם לא שוכחת. וכל שבוע אני הולכת לפסיכולוגית ויושבת, ופעם עוד הייתי מדברת באמת, אבל בחודשיים האחרונים עם כל שבוע המילים שלי מתמעטות (אפרופו, אפילו לכתוב אני כבר בקושי מסוגלת). אני פשוט יושבת שם על הספה הירוקה ובוהה בציור של שתי הנשים עם השמלות הענקיות מאחוריה, מחשבת כמה שקלים אני מבזבזת לדקה עם השתיקות המטומטמת שלי ומדברת שטויות על מתכונות במתמטיקה ודברים שלא באמת מזיזים לא לי ולא לה את התחת. ואני חושבת בראש על דברים קטנים שעושים לי צמרמורת. הדברים ה"לא חשובים מספיק". אני חושבת על זה שמתוך כל ה40 מקומות שיש אצלי בכיתה בשני המקצועות שהוא לומד בה הוא יושב דווקא במקום שלי, ושמכל ה40 מקומות שיש אצלו בכיתה אני יושבת דווקא בשלו. סיכוי של 2 מתוך 80, ואיך לא, ברור שאני אפול על ה2 האלה. זה מפחיד אותי שאפילו בדברים כאלה קטנים ומטומטמים אני אף פעם לא מצליחה להתחמק ממנו. וזה מפחיד אותי שאני מאבדת את היכולת לדבר על זה אפילו עם מי שפעם עוד הייתי מסוגלת, ושאולי אני אשמה בהכל, פשוט כי אני לא יודעת להלחם מספיק חזק.

"אני לא מצליח להבין מה זאת הגישה התבוסתנית הזאת. דפקו אותך אז תצעקי עליהם, זה מגיע לך ואין סיבה שלא יתנו לך את זה". וקשה לי להגיד את מה שיש לי להגיד בלי להשמע מרחמת על עצמי, אבל קיבינימט. מתי בדיוק עזר לי להלחם על עצמי? זה הרי כבר ידוע שאני תמיד מפסידה. ממתי בכלל אנשים מקבלים את מה שמגיע? וזה מטומטם אבל הרגשתי קצת רע שציפית ממני ליותר בזה. אולי כי זה לחץ לי על נקודות רגישות ולא קלטת, ואולי כי איפשהו קיוויתי שהבנת עם מה יש לך עסק וקיבלת כבר את זה שלפעמים אני קצת תבוסתנית. ובסוף אני צריכה להודות לך על זה, כי נאבקתי וזה באמת פעל, והעלו לי את המגן ונתנו לי לשנה הבאה עוד אופציה מעולה. אבל בכיתי כל כך הרבה, ובסדר גודל שאני רואה את העולם אני בכל זאת לא מצליחה לגמרי להחליט אם זה היה שווה את זה.
ואני רוצה להגיד לכולם ולעצמי שאמרתי לכם, אני רוצה לצרוח את זה. ידעתי שאני אפול. ידעתי שברגע שהכל יהיה קצת פחות ורוד אני אקרוס שוב בחזרה. מזה בדיוק פחדתי כל כך. שאני אאבד אחיזה ופתאום אחזור שנה אחורה, ככה ברגע אחד קטן כאילו כלום לא קרה. אני מפחדת שצדקתי בזה שפחדתי. אני מפחדת שאולי אני סתם מדחיקה ומדחיקה אבל לא מתקנת. שזה טוב ויפה שאני טורחת להרים את כל הלבנים הכבדות האלה ולהצליח לבנות מהן בניין, אבל ששכחתי לתקן לפני זה את היסודות.

אני מרגישה שכולם נאבדים לי, או אולי זה בעצם שאני נאבדת לכולם, ואחרי רמיסת ביטחון עצמי רצינית העברתי היום שעתיים בלברר בוודאות שאפשר ללמוד משפטים עם שלוש יחידות. לא שיש לי מושג מה אני רוצה לעשות בכלל עם החיים שלי, כן? אבל סתם לוודא שהרעיון היחידי לקריירה מציאותית שאי פעם קרץ לי לא הלך לזבל.

אני מפחדת מהחושך בזמן האחרון, ואני מפחדת לישון לבד. ממתי אני מפחדת מהחושך בדיוק? חלמתי שאמא ואבא משותקים ופצועים ואחותי הקטנה מוצאת אותם במיטה ולא מזהה אותם וקוראת לי מהמסיבה מלאת האלכוהול שארגנתי בסלון לבדוק מה קורה, ואני באה ומזדעזעת ורצה לחפש טלפון כדי להתקשר ל101 אבל לא מוצאת. כשאני מוצאת אני לא מצליחה לחייג. בסוף אני מחייגת אבל אמא אומרת שצריך יותר מהר, אם לא אף אחד לא יאמין לדרך שבה זה קרה, ואני לא יודעת אם בסוף האמינו או לא. מה שכן בטוח לעומת זאת, זה שחזרו לי הסיוטים.