לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Hometown Glory


"עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה. זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא מבעד לדמעה שקופה. עכשיו... כבר יותר קל... הלחץ על העין השטופה. הנה כי כן, עצמי אמר לי. הייתה לנו תרופה"

Avatarכינוי:  Somebody's me.

מין: נקבה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

10/2014


כשהייתי קטנה האמנתי שהחיים הם שחור ולבן, נכון ולא נכון. שיש אמת ויש שקר, והפשרה הכי גדולה שלימדו אותי הייתה שיש גם שקר לבן. האמנתי שכשאוהבים מישהו אז זה מכל הלב, ושכששונאים אז שונאים. האמנת שכשמתגעגעים זה לאלה שאוהבים, וכשנפטרים מאלה ששונאים זה עושה לנו טוב, כי הם הרי עושים לנו רע. הייתי הילדה עם השיער הפרוע שבכל זאת מתעקשת לשים לק וללבוש שמלה ורודה, הביישנית ההיסטרית שלא מפסיקה לדבר, הנמוכה הקטנטנה שדורשת אנרגיות כמו צבא שלם. הייתי כולי ניגוד אחד גדול, ובכל זאת, בהתחלה תמיד מלמדים אותך להאמין שהעולם הוא שחור לבן.

אז כשאת שוכבת במיטה, 18 שנה אחר כך, לפני שאת נרדמת, עוברים בך כל כך הרבה סוגים של רגשות. פחד, וגעגועים, ואהבה, ותשוקה, ושנאה. ואת חושבת כמה שהיית רוצה שהעולם יהיה ככה, שחור לבן, שנאה אהבה. וכשחבר שלך יסע רחוק בפעם הראשונה, ויעבור לגור בעיר אחרת, תמיד איפשהו הילדה הקטנה שבפנים לא תבין למה בן אדם שאוהבים לא שומרים מספיק קרוב. וכשתחליטי לנתק קשר עם אבא שלך, לא תביני איך זה יכול להיות שאדם שהערצת כל החיים מסוגל לרע מכל. כשלא תרדמי בלילה, תרצי לישון יותר מכל דבר בעולם, ופשוט לא תיהי מסוגלת להביא את גופך לרגיעה מספקת כדי שהלה יגיע למסקנה שאפשר לתת גם לנפש מנוחה ולעפעפיים העצם. והלוואי, את תחשבי, הלוואי שהעולם היה שחור ולבן. הלוואי והחלטות היו מובנות, ומוכרעות מראש, והלוואי וגעגועים היו רק למי שאוהבים, או אולי בעצם הלוואי שהיינו אוהבים רק את מי שזה מגיע לו. הלוואי שהיינו אוהבים קודם כל אותי.

אז בא לי להרדם, ולקום בפאקינג בוקר, וללבוש שמלה ורודה בלי לסדר את השיער, ולחזור להיות ביישנית כמו פעם אך בו זמנית לא לסתום את הפה. להרגיש הכי קטנה בעולם ובכל זאת לדעת שאת יכולה למלא כל חלל ריק שינתן לך. בא לי לצרוח, ולבכות, ולצחוק, ולהאמין בלב שלם שהפשרה הכי גדולה שיש בעולם היא שקר לבן. אבל אחרי שגילינו כבר אי אפשר לשכוח, שזה בעצם השקר הכי שחור לבן שיש

 



נכתב על ידי Somebody's me. , 30/10/2014 23:59  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אף פעם לא הרגשתי שהשקט הוא יותר מידי בשבילי, זאת חוויה חדשה. לחיות בעולם כל כך מרוקן שהשקט קשה לי מנשוא. לאחרונה אני כותבת הרבה מילים של אנשים אחרים, ולא אומרת דבר. זה כאילו שנתנו לי סטירה מצלצלת (רק שהיא הייתה פיצוצים של מכות בכל הגוף) ומאז נשארתי המומה. אני מחכה שההלם יעבור כבר. פעם בכמה זמן יש איזה רגע שבו העולם נורא נורמלי ופתאום אני מבינה כמה אני שרוטה. אף אחד לא יודע איך לאכול אותי. לפעמים גם אני לא יודעת איך לאכול אותי, אז במקום זה אני אוכלת כל מה שנמצא בהישג יד. ואו, הייתי רוצחת עכשיו בשביל קינדר בואנו.

 

לא בקטע הגוסיפי והחופר על זה שהיא הדרדרה ואוי ואבוי, אבל לשמוע אותה מבצעת את השיר הזה ככה ואז לראות את איך שהיא היום גורם לי להרגיש כמו שאני מרגישה כשאני שומעת שירים של איימי ווינהאוס ומתבאסת על זה שהיא לא תוציא עוד שירים אף פעם

נכתב על ידי Somebody's me. , 3/10/2014 00:27  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני קוראת המון, עושה המון פילאטיס וזומבה, אופה המון, ממלצרת המון. אני קונה כמות לא שפויה של דברים מאז שהתברר שהטיסה עם החברות שחסכתי אליה כסף לא תצא לפועל. אני נוסעת לכנרת, ולאילת, ולים המלח. אני הולכת עם חברים להופעות ויוצאת ושותה ונפגשת איתם לקפה או בבית או בשוק או בקניון או בסרט. סתם לא, כבר איזה מיליון שנה לא הייתי בסרט. אני ישנה עד מאוחר כשבא לי. אני הולכת לכל ערב פואטרי סלאם שיש. אני לומדת נהיגה ואני ממש טובה בזה. חזרתי לשיעורי פיתוח קול. אני מנסה לשכנע את עצמי לצייר אבל אין לי מוזה. גם ללכתוב אין לי מוזה. אני רואה את חבר שלי פעם בשבוע שבועיים, ורוב הזמן כבר לגמרי מצליחה לחיות עם זה בשלום. הייתי באיטליה איתו עשרה ימים. אני בת 18 עוד יומיים, כי אני פאקינג קטנה לגילי. אני מלא מלא בים. אני עוקבת אחרי כמות לא שפויה של עמודים פמיניסטיים. עשיתי עגיל חדש (סתם הליקס אבל לא עשיתי עגילים מאז שני החורים הרגילים בכיתה ב' אז היי!). ועשיתי גם חינה אדומה בשיער. אני מכינה מלא רשימות. ואני מסמנת בהן מלא Vים. אני אוכלת במלא מקומות. ובכללי אוכלת מלא. ומגישה גם מלא אוכל, ציינתי את זה כבר? אני מחפשת התנדבות שלא דורשת קבע. אני הולכת לישון מתי שבא לי. אני משאירה לאמא ולאחותי פתקים חמודים על הדלת לקרוא כשהן קמות מוקדם. אני נותנת כל כך הרבה מידע על עצמי שאלוהים ישמור אם עד עכשיו איכשהו נשארתי אנונימית זה יפסק ברגע זה.

 

אני מתגייסת עוד שלושה חודשים, ולפעמים קצת לבד לי כי נשארו לי רק איזה שבעה חברים פה והם כל הזמן טסים למקומות וכי המשפחה שלי התפרקה לגמרי, אבל בתכלס אפשר להיות גאה בעצמי על העשייה לא?

נכתב על ידי Somebody's me. , 2/10/2014 02:18  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





23,086
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , משוגעים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSomebody's me. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Somebody's me. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ