לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Hometown Glory


"עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה. זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא מבעד לדמעה שקופה. עכשיו... כבר יותר קל... הלחץ על העין השטופה. הנה כי כן, עצמי אמר לי. הייתה לנו תרופה"

Avatarכינוי:  Somebody's me.

מין: נקבה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2015

להזכר בו זה כמו לראות תאונת דרכים מתרחשת בהילוך איטי


להזכר בו זה כמו לראות תאונת דרכים מתרחשת בהילוך איטי. זה לראות אותו ניהיה אלים יותר ויותר מפעם לפעם, זה לשמוע אותו עובר משיחה לפלרטוט ואז לדרישה, זה לראות את כל הנורות האדומות נדלקות אחת אחרי השניה ולשמוע את כל הסירנות צורחות. זה להרגיש את עצמך רצה ורצה ורצה, ממש להרגיש, את יושבת ונזכרת והלב מתחיל לפעום בקצב ואת מסוגלת להרגיש את הרגליים חותכות את האוויר, ולהבין שאת עדיין תקועה באותו המקום. להבין שלא הצלחת לברוח, לא אז ולא עכשיו. זה לראות את כולם מסביב מסתכלים עליכם דרך קיר זכוכית, כל כך קרובים, כל כך מסוגלים, כמעט ושומעים את הצרחות. אבל איש לא שובר את הקיר. איש לא מושיט את היד.

זה להרגיש את הפחד בכל מקום. לפני שאת הולכת לישון, כשאת מתעוררת בלילה מסיוט, כשאת חוזרת לשגרת היום יום כל יום מחדש ויודעת שהוא שם, זה הפחד להתקל בו לבד, זה הפחד כשאת חוזרת הביתה, זה הפחד שהוא יתקשר, וישלח לך הודעות, ויפיץ עליך שמועות.

זה לזכור את התקופה שאחרי. את התקופה שבלעדיו. את הטפטופים הקטנים שנשארו ממנו, איום שם, הודעה בפייסבוק פה. זה שנה של הדחקה. זה לכאוב בצורה שאי אפשר לתאר במילים. זה להרוס את עצמך. זה פלשבקים. זה התקפי חרדה.

זה לזכור את יום העצמאות של כיתה י', ולזכור שלפני שהחברות באו אליך הביתה להתארגן ליציאה, את ישבת במשך שעה ובכית כמו משוגעת. את נפלת לרצפה מרוב שבכית, את לא יכלת לנשום. זה לזכור שמתוך אותו התקף בכי התקשרת ל1202 וברגע שענו ניתקת. זה לזכור איך כשהן הגיעו חתמת את הכל מחדש. איך שתית כמו מפגרת. איך נשארת לבד על גג של בניין לא מוכר בשוק עם בחור שאת יודעת טוב מאד שאסור לסמוך עליו בחצאית קצרצרה ורוח מתנפנפת כשאתם מתמזמזים על ספה של איזה הומלס. זה לזכור איך אמרת לו שדי, זה לא מתאים, קמת והלכת. זה לזכור איך הלכת את כל הדרך הביתה לבד שיכורה מהתחת בשלוש בלילה. איך הזכרון הבא שלך הוא את במטבח לא מצליחה להחזיק את הראש במקום כשאמא שואלת "מי זה היה", "מה הוא עשה לך", ו-"מה לקחת", להבין שסיפרת לה, ואז להקיא.

זה לזכור את כל התהליך שעברת כדי להגיע לאיפה שאת היום. זה לזכור כל תקרית, כל שיחה, כל פעם שהוא סיפר על זה לאנשים, כל טיול שנתי גיהנום שלא נרדמת בגללו בלילות, כל סיור שלא יצאת אליו כי לא היו לך מספיק כוחות לראות אותו שוב.

זה לדעת לזכור גם כשאת שוכחת. זה לקחת את זה איתך לכל מקום גם כשכבר התגברת וכשהוא לא עולה לך יותר במחשבות כמעט אף פעם וכשעברו שלוש שנים מאז שהכל נגמר. זה שכל בן אדם שמכיר אותך יודע שכשאת יוצאת מהבית ספריי פלפל נמצא באותה דרגת חשיבות של ארנק ופלאפון. זה להזכר בכל אלו בסרט נע של תמונות וקולות בכל פעם שמישהו חוצה את הגבול.

 

אז אני רוצה להאמין שהכאבים האלה שמשתקים את כל הגוף, שהאגרופים בריאות שכולם סביבי לא מפסיקים לחטוף, שהם לא סתם. שבכאב יש טעם, שיש בכל זה מטרה, ועתיד, ושליחות, ותיקון.

אני רוצה להאמין שזה קרה כדי שאדע להאמין לך מהרגע הראשון, ולא אעיז לפקפק בך לרגע.


נכתב על ידי Somebody's me. , 4/3/2015 00:42  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





23,531
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , משוגעים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSomebody's me. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Somebody's me. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ