Hometown Glory

אני ממש sick and tired מהכל בזמן האחרון, ואני לא מצליחה לתרגם את זה לעברית כמו שצריך. אולי שנמאס לי מהכל, אבל זה לא באמת אותו הדבר. אז לצורך העניין אני אכתוב שנמאס לי, סתם כדי לא לצאת עילגת. אבל אתם תבינו מה בדיוק הכוונה.

נמאס לי שכולם לא מפסיקים להעביר עלי ביקורת, מ"את כל הזמן יושבת בבית את ממש זקנה" כלה ב"מה זה הסוודר המכוער הזה" ועד ל"אני חושבת שיש לך בעיה בלשמור על קשר רצוף עם אנשים". אז, זין שלי, אבל הקאפ אוף טי שלי לרוב זה לא לצאת למקומות המוניים ומגעילים ואני לא אתיימר להיות מה שאני לא. אני אלבש מה שפאקינג בא לי, וחומד, את חושבת ככה כי את עולה לי על העצבים ואני מתרחקת ממך מאד במכוון ובמודע אז במקום לנסות למצוא בי בעיות אולי תסתכלי קצת על עצמך.

נמאס לי מגברים שצועקים לי ברחוב. נמאס לי שהם עוצרים את הרכב צופרים ומסמנים לי להכנס. נמאס לי שהם שורקים. אני לא מבינה איך יש בנות שרואות את זה כמחמיא, באמת לא מבינה. זה מגעיל אותי וזה דוחה אותי וזה מפחיד אותי וזה גורם לי לרצות להעלם.

נמאס לי מהלימודים ומהגועל הזה. נמאס לי. בשבילי 94 במתכונת בביולוגיה זה פאקינג הישג, אוקיי? אז מזל טוב, פאקינג הבנתי, קיבלת 2 נקודות מעלי. מה את רוצה? מדליה? פרפקציוניסטים מגעילים.

נמאס לי מאנשים שמתבכיינים על שטויות ולא לוקחים אחריות על החיים שלהם ומצפים שתנקה אחריהם את הלכלוך שהם משאירים. נמאס לי שמזלזלים בי. נמאס לי מהבית הצפוף הזה ונמאס לי שכדי להיות באמת לבד ובשקט אני צריכה לחכות עד 2 בלילה שכולם ישנו (וגם זה לא מובטח). נמאס לי לספוג הערות מעליבות באמת שנמאס לי, את כל ההערות הקטנות והדוחות האלה שלכם שמצטברות ומצטברות. נמאס לי שמתייחסים אלי כאל ילדת שמנת מפונקת ומטומטמת. נמאס לי שאני מרגישה שאני צריכה להיות במירוץ מתמיד של תגמול קשרים חד צדדי כדי להשאיר את כולם שמחים ומרוצים. נמאס נמאס נמאס נמאס נמאס נמאס. והיה רומן עברי בבגרות. למה. למה לא רומן מתורגם. למה, למה, למה.

אז בבקשה מכם, 

תודה.

אני מאוהבת בך כמו פסיכית ואני יושבת פה כבר חצי שעה ולא מצליחה להוריד את החיוך מהפרצוף עד שכבר כואבות לי הלחיים. אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת.

אוהבת אוהבת אוהבת. אוהבת אוהבת.

!!!!!!!!!!

דמיין את הכוח האולטימטיבי. ההוא שיש לאלוהים אם הוא קיים, ולכל גיבורי העל בסרטים שאתה אוהב, ובספרים. דמיין איך הארי הרגיש אחרי שהשמיד את ההורקרוקס האחרון. דמיין נשק גרעיני במלחמת העולם השנייה מעל לראשם של היפנים. דמיין מנתח שמחזיק את הסכין מעל לראשו הפתוח של אדם, דמיין את מוחו מחכה שם כתעלומה בלתי ניתנת לפתירה עד שהחתך הראשון יגיע.

דמיין איך זה. איך זה להחזיק את הכוח אולטימטיבי אצלך בידיים. כל כך עוצמתי עד שכל גופך רועד רק מעצם הידיעה שאתה אוחז בו, מעצם הידיעה שעם כל רעידה קטנה הוא עלול לנחות על הרצפה ולנפץ אותך יחד איתו לרסיסים. דמיין אש, מים, רוח, אדמה. דמיין אותם מתערבלים ביחד. דמיין את אסונות הטבע הכי גרנדיוזים שעולים על דעתך. דמיין איך זה להרגיש אותו מתפשט לך בעורקים, בורידים, בדם. דמיין את הפחד לאבד אותו.

אז תעמוד בשקט, אל תוציא מילה ותעצום את העיניים. דמיין את כל זה. אתה מרגיש טוב? אולי קצת רע? אולי פתאום אתה מרגיש את הרצון לשליטה מתפשט בגופך כמו מחלה? או שמא כדור האש הזה מעקצץ לך בידיים ומכאיב ומכביד ואתה רק משתוקק לזרוק אותו הכי רחוק שתוכל?
או שאולי... אולי אתה רוצה לקחת את הכוח הזה, ולהכניס אותו לקופסא, ולנעול את המנעול. ולהכניס את הקופסא לתוך הקרביים שלך ולשכוח שהיא שם. לחזור להיות אנושי. ואם יום אחד תוכל להשתמש בו שוב, אם אולי יזדמן לך ביום מן הימים להציל את העולם, פתאום תזכר בקיומו. ורק אז תשלוף את הקופסא מתוך הבטן ותפתח את המנעול.

תפקח את העיניים. תסתכל עלי. הכוח האולטימטיבי שלי אצלך בידיים. אתה יכול לתת לו לשרוף אותי, אתה יכול להפטר ממנו, אתה יכול לשלוט בי, אתה יכול לשמור אותו ולחכות לזמן הטוב ביותר למצוא לו שימוש. ואולי, רק אולי, אתה תקח אותו ותנעל אותו בפנים, בתוך הקרביים. אתה מרגיש את הפעימות שלו אצלך בין הידיים, כמו מאיימות לברוח, עם כל רעידה קטנה הוא עלול לנחות לרצפה ולנפץ אותי ואותך יחד איתו לרסיסים. אז אתה מחזיק אותו חזק ולא נותן לי ליפול. אתה מרגיש את הפעימות ממלאות אותך בתיאום כמעט מושלם עם אלו שלך, ובשקט בשקט מניח את הכוח האולטימטיבי בתוך תיבה, ונועל. והכל נשאר חי ופועם, ואתה בוחר ב'אולי' הנדיר מכולם, אתה מוכיח שנשארו עוד כמה גיבורים בודדים, כמו הדמויות מהסרטים שאתה אוהב.

ובכל זאת מפעם לפעם הפעימות ממשיכות למלא לי את האוזניים, והכל כל כך כואב. אז איך, בבקשה גלה לי, איך נועלים את הפחד?