לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Hometown Glory


"עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה. זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא מבעד לדמעה שקופה. עכשיו... כבר יותר קל... הלחץ על העין השטופה. הנה כי כן, עצמי אמר לי. הייתה לנו תרופה"

Avatarכינוי:  Somebody's me.

מין: נקבה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2014    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2014


אני מרגישה כמו חוסר אונים. אני מרגישה כמו צעקה ארוכה ומתמשכת. אני מרגישה כמו עיוורת. אני מרגישה כמו יאוש. אני מרגישה כמו הרגע הזה שאת מבינה ששתית צ'ייסר אחד יותר מידי. אני מרגישה כמו הרגע הזה שאת מבינה שנשרפת בדיוק שניה לפני שנזכרת לשים קרם הגנה. אני מרגישה כמו החמצה. אני מרגישה כמו איוואן איליץ'. אני מרגישה כמו ההתלהבות שיש לילדים קטנים כשהם באים להתגלגל במורד הדשא ואז פתאום בדיוק בשיא הם נתקעים. אני מרגישה כמו דג שמסתכל על כולם מתוך אקווריום. אני מרגישה כמו היפופוטם ממש ממש שמן שכולם עוברים לידו וזורקים לו אוכל. אני מרגישה כמו שהייתי מרגישה כשהיינו משחקות בגינה של בית המצורעים כשהיינו קטנות והיית מספרת לי סיפורי זוועות על זה שאם אגע בדברים אדבק ואחלה גם. 

אני מרגישה כמו חוסר אונים מוחלט, ואני מרגישה כמו חרדת נטישה, ואני מרגישה כמו אלפי סימפטומים ומצבים פסיכולוגיים בעלי מונח מסודר והגדרה מפורטת שאפשר להקריא בשורה ארוכה ארוכה

אני מרגישה כמו עלים ריחניים ויפייפיים של ורד טרי ומתוק שייבשו להם את הצורה בתוך מכבש ועכשיו אם נוגעים בהם הם פשוט מתפוררים

אני מרגישה כמו חרא

נכתב על ידי Somebody's me. , 31/8/2014 17:18  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




יש שלב, אחרי שהכל מאפיר וכבר אי אפשר לראות צלול, שאת מגיעה להבנה שאת רצה כל הזמן. את רצה כשאת ישנה, את רצה כשאת יושבת לאכול, את רצה כשאת קוראת ספר וכשאת רואה טלוויזיה, את רצה כשאת בעבודה, את רצה כשאת מציירת ציור, את רצה כשאת שרה, את רצה כשאת מייעצת לחברה מה לעשות, את רצה כשאת נרדמת על האוטובוס. את מגיעה למן שלב שבו את מבינה שאין טעם בלרוץ ולברוח, אבל שאת בכל זאת לא מסוגלת להפסיק. שהרע מכל קרה, ואז גם הבא אחריו, וכל פעם סף הכאב עולה ועולה עד שקורה הרע מכל באמת. ואת פשוט לא מסוגלת להפסיק לרוץ, בתוך הראש, בתוך הרגליים, בתוך האוזניים, בעיניים, באף. את רצה כל כך מהר שאת בלתי ניראת. וזה לא באמת עוזר, כי יש דברים שפשוט לא תוכלי לברוח מהם. מרגע שהרע מכל כבר קרה שום דבר לא יעזור, הוא כאן, וגם את, ואתם כלואים פה ביחד. אז את רצה עם הרע מכל על הידיים, את סוחבת את הרע מכל על הגב, את שומעת אותו כמו רעש לבן מלוכלך שסותם את כל הרקע, את מרגישה אותו מתופף בתוכך בצעדי ריצה מהירים וקצובים. ואת רוצה להשמיד אותו, את רוצה לזרוק אותו, את רוצה שהוא יתנפץ רחוק, שאפילו הרסיסים לא יגעו בעורך הנקי. שתשארי חלקה, ורגועה, וצחה. שלא תצטרכי לרוץ עוד לעולם. אבל אם תזרקי את הרע מכל, תזרקי גם את עצמך, ואם הוא יתנפץ, תתנפצי גם את, כי מרגע שהרע מכל קורה לך הוא כבר הופך לחלק ממך. יש שלב, אחרי שהכל מאפיר וכבר אי אפשר לראות צלול, שאת פשוט מבינה שאת רצה כל הזמן. לפעמים אני תוהה אם אי פעם אוכל להפסיק לרוץ

נכתב על ידי Somebody's me. , 25/8/2014 01:20  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





22,996
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , משוגעים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSomebody's me. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Somebody's me. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ