זה השעון, אומר לי להרפות ולהפסיק להיות אובססיבי.

הוא אומר לי שאני צריך לתת לדברים לבוא לבד, ולא ללחוץ עליו להיפגש איתי או לתמרן איתי.

גם באחריותו .

במידה והוא רוצה ליזום, כמו שהוא יוזם עם כל אדם אחר – זה אפשרי.

אם הוא רוצה אותי. אני פה.

השעון לא יודע לענות לי אם יהיה, מה יהיה, ואיך יהיה,

כנראה גם הוא לא יודע.

אבל אני יכול להאמין שמתישהו, יהיה.

כשאתאמץ להתחיל.

לדבר, להכיר.

שוב ללכת למפגש חדש, או אפילו בארץ חדשה.

אני לא יודע מה עוצר אותי מלהתחיל.

המחשבה שהרוב זבל.

המחשבה ששוב אכשל?

שאני לא מספיק אטרקטיבי לאנשים שאני רוצה.

ששוב השמנתי.

לאט לאט, אני צריך להתחיל .

שוב.

אבל זה שאני צריך להתחיל זה אומר שלא התחלתי?

אני כל רגע מתחיל, כל דקה, כל שאלה, כל הודעה ביישנית בפייסבוק,

או הודעה כזאת או אחרת.

אז במה אני טועה,

מה אני לא עושה נכון?

איפה אני אמצא את ההשלמה שלי.

אם אמצא.

יש לי מה להציע.

לא תמיד הכל מתאים .