.... עבדתי תמיד קשה בשביל להגיע למקום טוב מבחינה חברתית, הרבה ניסיות ליצירת קשרים, הרבה הודעות שהייתי שולח, אירועים שהייתי מנסה לארגן.

לא היו עונים לי להודעה, שולח שוב ושוב, ומחפש עוד בן אדם שהייתי איתו פעם בקשר ולא מוותר, רוצה חברה, רוצה אנשים.

(2010)

והיום, מי שלא רוצה, שלא יהיה בקשר איתי.

הרבה אנשים כבר פחות נעימים לי לתקשורת, אני פתאום שם לב לעוד דברים ופחות תמים,

יש ציניות, יש קשיים, והרבה חוסר כבוד או דיבור בגובה העיניים במסגרת החבורה שלי,

ולשמחתי גם טוב לי בלי להיות מוקף כל הזמן בחברים.

כעסתי שהם אף פעם לא מתאמצים כמו שאני מתאמץ לימצוא אותם ולדבר איתם.

לארגן איזה פגישה בביתי, או סתם לשאול מה נישמע.

בעצם אף אחד כמעט לא צילצל להתעניין מה שלומי באותה תקופה .

אבל אולי זה הציפייה הבלתי - ריאלית שחוזרת על עצמה שאנשים יעניקו לי תמיכה ברמה שהם לא יכולים . אחרים לא יפתרו לי את הבעיות, אלה שיבינו הם המעטים שעוברים דברים דומים ... וכן יש כאלה

ושוב מטריד את עצמי.

למה זה קרה, למה זה קרה,

איך לתקן?

המשבר - ההסתגלות למקום חדש, לאנשים חדשים, הם בוחנים אותי ללא הפסקה, זה מלחיץ אותי, הם מושכים אותי – זה לא בסדר!

, הם סטרייטים, זה מגעיל אותם.

אח המבט עליהם איך אני יכול כל כך להימשך אליהם,

ובאותו זמן לדבר איתם כאילו כלום זה כאילו אני צריך לבחור או להחביא מקום מסוים בי או להיות איתם ולגמגם .

 אבל לא הייתי "אני " שם – "אני" הפוטנציאלי המשוחרר, שאומר דעותיו החכמות בלי לפחד ויכול לצחוק על זה שהוא גיי ולספר בחופשיות מה עבר עליו בלי לבדוק את עצמו לפני שהוא מוציא מילה מהפה, אם זה בסדר, מתאים לנורמה הקיימת לא יביך אותי, לא יגעיל את האחרים ולהיות עם היד על הדופק 24/7).

רואים בי "ביישן", לא מודעים לכמות הדברים שמתחוללים פנימה.

הקונפליקט הגדול שלי מול אנשים זה הכעס שהם אף פעם לא נתונים לי מקום לעצב, לסבל, לדיכוי לבטא אותו, אומרים לי לחשוב חיובי.

או אפילו סתם יציאה חברתית היא לא באמת מקום לביטוי רגשות או מחשבות .

שלום מדריך בברנוער

רציתי נורא לבוא היום לברנוער אבל הרגשתי חולשה חזקה.

הרבה עבר עליי , וממש רציתי לדבר איתך ולשתף אותך כי אתה בן אדם מאוד חכם.

אני ניזכר לפני משהו כמו חצי שנה, כמה שהעלת אותי מהמקום הנמוך שהייתי בו .

התחלת עם זה שאני אגיד דברים טובים אצלי,

ולא הבנתי בכלל על מה אתה מדבר.

לאט לאט, התחלתי ליראות שאני לא מכוער כמו שחשבתי.

שאני גם נראה טוב אפילו,

שמתעניינים בי.

ועכשיו פתאום חזרה לי חולשה כזאת כמו שהייתה בהתחלה,

לא יודע להסביר אותה.

עברתי כל כך הרבה רגשות בתקופה האחרונה שאני אפילו לא יודע למקוד אותם.

רק שתדע שעזרת לי מאוד.

(2010)

הפתעה, פרק על גייז בדייט בחשיכה.

האמת התרגשתי, סידרה עדכנית פופולרית,

מקדישה פרק לגייז שהרבה אנשים במדינה הזאת, זה לא מעניין,

בדיוק כמו אלה שנגעלים מהמצעד המוחצן ומהבחורים בתחתונים ברחובות.

ואף אולי יגעלו מלהסתכל.

הפרק שיקף בצורה מדויקת ממעט שקורה בקהילת הגייז.

התוכנית בעצם מנסה להראות שמראה חיצוני הוא לא הכי חשוב ויש גם מעבר.

נותנת לנו איזה שהוא טעימה והצצה לעולם ללא ראייה.

ושימו לב איך כמה מהדמויות נדבקו  כל התוכנית במראה חיצוני.

והיו כאלה שבלבד.

אותם אלה שחשבו,

איך הוא נראה, רק ניסיון לבדוק איך הוא נראה.

איך הגוף נראה, מלכתכילה זה מה שחשוב.

ההגדרות המראה.

ההרגל של האנשים מאטרף רק להסתכל קודם כל על התמונה של האנשים,

ואחר כך להחליט אם נתן הזדמנות או לא.

לפני ששמעו לפני שחשבו על מה הוא עושה.

מיד עברו לבדיקה של המראה החיצוני.

אפילו הם לא נתנו הזדמנות להקשיב.

ואותו אחד שפיאר את המראה שלו,

וניסה שוב ושוב לשכנע שהוא נראה טוב ומה איך לא בוחרים בו.

ובעיקר דיבר על המראה שלו ולא על משהו אחר.

שמחתי שצדק קטן נעשה ובסוף לא בחרו אותו.

והזוג החמוד יצא ביחד.

לצערי לא חסר מתנשאים,

אלה שיגרמו לך להרגיש לא טוב עם עצמך,

אלה שחושבים שהם הכי טובים והכי יפים,

וחוויתי כמה בחיי בעצמי.

אלה שמשמיצים אחרים ללא הרף,

ואלו שתחשוף בפניהם את העולם הריגשי שלך וההרגשה האותנטית שלך

והם ינסו להפחית מעוצמתה או "להוריד" אותך.

אלה שבאמת מאמינים וחיים באשלייה שהמראה שלהם זה הכל בחיים.

אותם אלה שמדברים אלייך מלמעלה.

אנשים כאלה,לא ארצה בחיים שלי.

ושמחתי ליראות בחור יפה, חכם,

שלא מתנשא מהמראה שלו ,

אבל מצא בחור שאהב את המראה שלו, 

אך הפריע לו שבלילות מופיע דראג.

אני לא שופט אך היה לי עצוב .

שהבן אדם לא יכול להפריד את הקישור הזה שהוא עושה בין הדמות ה"תיאטרלית"

לבין הבן אדם.

אולי הבילבול נובע מעצם העובדה שיש בנים שביום יום מתלבשים כמו בנות ,

איפור, מייקאפ, ובגדים כמו של בנות.

אבל זה לא המצב, פה הוא הודה שזה רק עבודה.

וכן אני כן חושב שבמידה מסוימת יש משמעות למראה החיצוני,

הרי אתה צריך להימשך לאותו בן אדם , מינית . 

אבל זה לא הכל .

וזה הרבה פעמים קונפליקט אופי מול מראה.

והצטערתי ליראות שאותו אדם המתנשא לא נתן טיפת קרדיט לאדם אחר,

אפילו זילזל בו במידה מסוימת, לא חשוב מי הוא, או שיהיה לו איזה שהוא סיכוי עם הבחור השני.

בגלל המראה.

אני, צריך שילוב של שניהם , גם אופי טוב, וגם מראה טוב.

המצעד.

הרבה משאיות אנשים מוחצנים,

אנשים שבכוח מרגישים שהם חייבים להנות כי הם חלק מהקהילה.

אנשים שפתאום מרגישים שליום אחד הם מרגישים חופשי להתנשק עם אותו מין ברחוב,

חופשי להיות מי שהם,

חופשיים לצעוק.

חופשיים להתנשא מאנשים אחרים, לחשוב שהם יותר טובים.

חופשים להתלבש בבגדים מינימאליים ולגרום לתחושת אי נעימות שמסתכלים עליהם אנשים .

מה הוא באמת נותן בשביל מה הוא פה.

אה כן הזכויות. 

האמת שבאתי בשביל הזכויות.

ואז ראיתי אותם את האנשים שצוחקים בכוח שמנסים בכוח להנות כדי להרגיש שייכים למשהו.

שהם חייבים להנות כי במצעד חייבים להנות .

או כמו שחבר טוב כתב לי חייבים ללכת למסיבה.

מי חייב, אף אחד לא חייב ואני לא אפסיד כלום אם לא אלך למסיבה הזאתי.

כולם מרגישים שייכים כולם החברים הכי טובים אחד של השני ליום אחד.

אבל זה עדיין לא ישנה את המבט המתנשא של האנשים, במועדונים

אותם אלה שלא יגשו לדבר איתך שרק יסתכלו עלייך,

או שיחשבו שבגלל הקוביות או המראה שלהם הם מעלייך,

שיש לפאר את החיצוניות ולקדש אותה .

האם אנחנו לא טועים?

כמה עוד לפאר את החיצוניות הבגדים והכל,

אז מה יקרה אם אני לא אתלבש יפה ליציאה, היציאה לא תהיה "כיפית"?

או מה יקרה אם לא אזמין בבית קפה מנה ב40-50 שקל ואוכל איתכם?

אהרוס את ה"כיף"?, לא "אהנה"?

לא, לא מפריע לי להסתכל עליכם אוכלים.

כי בזה ההנאה נימצאת? בלבוש, בבזבזנות ?

אני יכול להבין שיש הנאה מסוימת לאכול ביחד במסעדה.

אבל יש אנשים שמתייחסים לזה כאילו זה הנאה מוחלטת.

כאילו אי אפשר לשבת בלי לאכול, וסתם לדבר.

כי מה שחשוב זה להיות אחד עם השני.

שוב אותם אנשים עם הצחוק המתנשא,

מדברים לחברים המתנשאים שלהם גם כן בחוסר כבוד ובפחיתות.

כאילו דברים שאומרים לא משמעותיים ,

כאילו הם טיפשים .

שוב הצחוק הזה שמחייב את ההנאה בכוח.

שמסתיר את כל הבעיות הקיימות ומחייב לשמוח ולהנות,

כי זה יום הגאווה.