לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הייתה לי פינת חמד בצבא ותמיד רציתי להעביר אותה לאזרחות. קשה לי לתאר מה יש בה, אבל יש מוטיבים חוזרים של אמא ודתיים וטרמפיסטיות. אולי אני קצת מוזר, וקצת הרבה אגוצנטרי או אם להביא ציטוט: "הצפלון הזה סובל ומבקש לשתף", אבל אשמח אם תנסו. אז ודאי גם אתם תסבלו.

כינוי: 

בן: 29

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


10/2016

הקץ ל-Bro-מנטיקה


לאלו מכם המורגלים בעגה ההוליוודית, אלו שקורעים את איביזה, משתוללים באמריקה, עוצרים בוגאס, ותוהים "אחי, איפה האוטו?"; לחרמנים על הזמן, לטיפשים בלי הפסקה, לבחורים הרעים, ולממזרים חסרי כבוד שביניכם; לכל מי שיש לו חבר "ללא מחיר", או שמדברים עליו שהוא חלק מ"זוג מוזר"; עבורכם אין צורך שאציג את המושג Bro-מנטיקה. קשר בין שני גברים שהוא בין אהבה לאחווה. ובכלל, אם עושים מבטא רוסי כבד, אין ממש הבדל בין השניים.

אל מול ריכולי החבְרה, הזוג האמיץ מבלה יחד במרבית ערבי השבוע, מדבר בטלפון מדי יום, דורש בשלום בדאגה ומברך בחגיגה. יש שהשיחות ביניהם אורכות אל תוך הלילה, גולשות לעיסוק בחלומות, תקוות, ורחמנא לצלן רגשות. מרננים עליהם ש... אבל הם בטוחים בגבריותם. הרי הם מדברים ביניהם על ספורט, ועל האסתטיקה שבהתעמלות אמנותית, ועושים כושר יחד, אם מחשיבים מחול מודרני. כבאטמן ורובין, איש העטלף ואיש הכנף, הם ניגשים לזוג הבחורות על הבר, והפלירטוט נהרס רק כי במקום להזמין בירה, הם חולקים שוקו קר.

"בוחשים בשוקו", אתם ודאי מגחכים, אבל אם להודות את האמת, כלל הגברים הם על הקשת בין גורילות שעירות המכות על חזותיהן, לבין נחנחים שרק במשחקי קופסה נלחמים. ומכיוון שכולנו, הגברים, על אותה קשת מאצ'ואיסטית, לא יכולתי שלא למחות אל מול קביעותיה של דנה ספקטור בטורה הידיעותי לשמצה, כאילו טבעי הוא לגבר להתנתק מהחבורה עם בוא הבחורה. טענתה כאילו כל מטרתה של חבורת הגברים היא לארגן משלחות ציד אחר גברות, ועל-כן אין בה טעם של ממש, כאשר ה "בחורים בשחור" סופסוף "דופקים חתונה".

 

אם כי עליי להודות, שכבר הייתי לא פעם בסרט הזה של "לדפוק חתונה", ואכן אין לו פרק המשך. אחרי המברוקים, האחוקים כמעט תמיד יפרקו את השותפות. לרוב ללא תביעות הדדיות, אך לעיתים עם דרישה נואלת מצד זה שנשאר מאחור: 'אח שלי, בוא נשמור על קשר... נצא ככה, לזכר הימים הטובים.' ואח שלו, שלא נעים לו לסרב, משיב בחיוב, ודואג להתקשר פעם בשנתיים-שלוש, ולזכר היציאות הדגולות, ה-it was legendary הנוסטלגי, מזמין לברית או לבריתה, לבר או לבת מצווה, לחתונה או להלוויה; המשקאות עליו.

האם יש בכך לחזק את מה שדנה רושמת? האם כך הבריאה כולה חיה ונושמת? האם זו האישה שבקדירה בחשה? האם זה הגבר שכרה לעצמו קבר במו-האֵבֶר? זאת ועוד אחרי האתנחתא הקומית הבאה:

 


 

 

כשבוחנים דפוסים של ידידות גברית אל מול ידידות נשית, נדמה כי לשני גברים יש פחות מה שידביק אותם יחד. למעשה, אם הם לא ערסים או צרפתים, כלל לא ברור שיש טעם למרוח דבק. ובאנלוגיה לכך שהם נמנעים ממגע פיזי, גם השיחות ביניהם יטו רק לגרד את פני השטח, יעסקו בספורט, בפוליטיקה ובבחורות, בניסיון להסיט את הדיון מהפרט, שהוא לא-עניינו-של-אף-אחד, אל הכלל. במקום לנהל שיחות מלב אל לב, הם יארזו את התיקים ויצאו לטיול של ים אל ים. כי ככה גברים מתגבשים, באמצעות שתיקות ארוכות. הם יחושו שהם זקוקים האחד לשני, ממש-ממש זקוקים, כשיהיה חסר פרטנר לטניס, וזה בתכיפות של פעם בחודשיים-שישה. ובכלל, לרוב הם לא יזדקקו האחד לשני, אלא האחד לחבר'ה, להתכנסות של 'שלושת המוסקטרים', לצחוקים של ה 'חמישייה הקמארית', לפגישת מחזור של ה 'שביעייה הסודית', וכן הלאה בסדרה חשבונית...

 



 


החברויות הללו משייטות להן בים נוח עד גלי, ואין דרמות באופק. הן יציבות, ולו רק מפני שהגדרתן היא שברירית. המקבילה הנשית שלהן הייתה בהכרח מובילה לנתק, ללא חברות שאריתית או פגישה עיתית, ועם התנהגות שהיא לא תמיד ממלכתית. אולם, כששני בנים נפגשים פחות מבעבר, מדובר לעולם ב"התרחקות" ולא בפרידה. בתיאוריה כל אחד מהצדדים מודע לכך שהשני יהיה שם עבורו... כשיהיה חסר פרטנר לטניס.
ועדיין קורה שה Friend-dar משתבש ונוצרת רעוּת שהיא מֵעֵבֶר. בתחילת דרכה היא תשייט לה בבטחה באוקיינוס האטלנטי, לא מודעת למשולש ברמודה מעבר לפינה, ואז יגיע המשבר ששום חצי ליטר גולדסטאר לא יתקן, ולא משנה כמה "תגיד תודה על זה שאתה גבר". זה יקרה למשל, כשצד אחד יותר פולני, ורושם בפנקס הקטן בראשו מתי הייתה הפגישה האחרונה ומי התקשר למי; או כשעל אחד עוברת תקופה קשה והשני בכלל לא מבחין; או כשתכיפות היציאות פוחתת משלוש ביום לאחת בשבוע, ופתאום קצת קשה לעכל. במקרים אלו כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה.

 



 


כשבן לוקח בת, הריחוק משאר האדם הוא כמעט בלתי נמנע. הבחור מגלה בבת-אחת שחליפות דברים רבות שניהל (או ניהל בראשו) עם החברים – קל לו יותר לנהל אותן עמה. היא מאומנת יותר בשיחות נפש, והיא לא תחרותית כמותם, היא שם לצידו והיא "מומחית בדיבור" עם הספק מילים של יותר מפי שניים הגבר הממוצע. האיש לא ירגיש שהוא 'בוגד' בחבריו; הוא יקפיד לפקוד לפחות רבע מהמפגשים הקבוצתיים, ועדיין ישמור עבורם את ענייני הספורט, פוליטיקה ובחורות... את מה שעבר צנזורה בבית.

הוא יסתמך על-כך שידידים גברים לא נפרדים, וירשה לעצמו מעט להזניח. בעוד הם נשענים על שבועת דם מכיתה ג', המאפשרת להם לקלל את ה'בְּרוּחה' שהטילה כישוף על החבר. לא זה ולא אלו ייפגעו באמת, רק המרקם של החבורה ישתנה. יוצאים מן הכלל לעניין זה, יהיה ה-Bro-מנטיקאים. אלו שטיפחו פנטזיה שבה יוקו אונו מְדירה רגליה מאולפן ההקלטות, וחיפושיות הקצב ממשיכות לייצר להיטים. לא סתם היה זה פול, ה Brom-"אקס" הממורמר, ולא ג'ון, שבחר לנטוש את הצוללת.



לגברים, ואני מכליל כאן כפי שהכללתי טור שלם, יש יכולת ליהנות מהחיים הפשוטים – לשתות בירה, לצפות בספורט ולגרבץ, להשתתף בתחרות יריקות למרחק, למדוד למי יותר ארוך, או לשלב בין השתיים, ולהשוות לאן מגיעה הקשת של השתן. ובעוד שבמאדים אלו התנהגויות מקובלות, הרי שבנוגה גבר היה מושלך לבית כלא בידי אמזונות שריריות. אם כך, זה מן המצופה כי לזוג גברים תהיה יכולת לא מבוטלת להבין אחד את השני, אף ברובד שאינו נגיש למין השני.

אך במקום לנצל את הקרבה הזו, אנו מקלים בה ראש, מזלזלים בה, ולעיתים, שלא לצורך, נרתעים ממנה. לא מכבר, נכחתי בחתונה גאה, ובה חתן הבטיח לחתן לקחת אותו להיות לאישוֹ ולרעוֹ. התרגשתי מאד מנוסח הברכה. השניים מצאו נוסחה שבה מודגשות גם מעלות הזוגיות וגם היתרונות בחברות, גם האהבה וגם האחווה. במידה מסוימת, הם ברי מזל, על שאינם נאלצים לנווט בין בת-זוג והחבר-הכי-טוב. מנגד, הם שמים את כל הביצים בסל אחד, ובכלל לא פשוט לתמרן עם שני כובעונים.






מכל הסיבות לעיל, אני קורא להציל את מוסד ה-Bro-מנטיקה. עם קצת יותר מודעות, קצת פחות אטימות והרבה פחות דנה ספקטור, אולי נצליח להציל את בני ישראל שמתראים עם בנות-זוג חדשות, ומתנתקים מהחברים ומהמשפחה. אנצל את הבמה גם לקרוא לשׂרה מירי רגב, החברמנית הראשונה במעלה, לקבוע את ט"ז באב, היום בו טור זה התחיל להיכתב, כחג חברות הגברים - בטלוויזיה ישודרו מקבָּצים של ג'ואי וצ'נדלר, בקולנוע יככבו בן ומאט, ברדיו ישמיעו אריק ושלום, ובבית כנסת דוד ויהונתן לא יהיו out. כולנו נקרא את "משאלה אחת ימינה", נבכה כשצ'רצ'יל יגנוב ליובל את יערה, ונטביע את יגוננו בפאב בהזמנת שני ליטר בירה.


ובנימה רצינית יותר, אמנם התחלתי לכתוב את הטור בט"ז באב, אבל סיימתי אותו ביום כיפור, ולכן מן הראוי שהטור יעסוק ביחסים של בין אדם וחברו. ובעיסוק הזה שלי, קורה שיש אנשים שנפגעים שלא בכוונה, ומהם ארצה לבקש סליחה מיוחדת, ולהודיע להם שפייסבוקי פתוח לכל קובלנה.

נכתב על ידי , 12/10/2016 19:50   בקטגוריות אהבה ויחסים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , צבא , אקטואליה ופוליטיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקובי פרל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קובי פרל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ