לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הייתה לי פינת חמד בצבא ותמיד רציתי להעביר אותה לאזרחות. קשה לי לתאר מה יש בה, אבל יש מוטיבים חוזרים של אמא ודתיים וטרמפיסטיות. אולי אני קצת מוזר, וקצת הרבה אגוצנטרי או אם להביא ציטוט: "הצפלון הזה סובל ומבקש לשתף", אבל אשמח אם תנסו. אז ודאי גם אתם תסבלו.

כינוי: 

בן: 29

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


3/2018

על 'אויב הציבור' של הקאמרי, או סוף מלשן לתלייה


ח"כ דודי אמסלם היה אומר עליו שהוא אדם מתנשא, עם חיוך זחוח. יפיוף שלא יודע דבר על החיים האמתיים, פרט למה שלמד באיזו אוניברסיטה קקמייקה. מי שניצל את השתייכותו לאחת המשפחות הפוליטיות כדי לטפס דרכו מעלה בשקט ובחשאי, כמו נחש שעיניו צרות, גופו חלקלק ושיניו חלולות ומלאות ארס. מרגע שהגיע לעמדתו הבכירה, לא פסק מלחתור תחת המשטר הנוכחי והעומד בראשו. כשניתנה לו ההזדמנות להכיש, הזריק את הרעל למים הזורמים, טפטף אותו אט-אט לתוך מוחות האנשים, בשטף של ידיעות שקריות ופרסומי הבל. השטינקר!


זהו רק ניחוש, שכן כפי שהגברת רגב אינה קוראת את צ'כוב, אני בספק אם האדון אמסלם צופה במחזות של איבְּסֵן. והרי רק אם היה רואה את דן שפירא משחק את ד"ר תומס שטוקמן ב'אויב הציבור', היה מעז להתנסח בחריפות כזו, שאין לה מקום בפוליטיקה של ארצנו. וודאי הבחנתם בהתייחסות האקטואלית שביצעתי. אם זו מצאה חן בעיניכם, נכון לכם פינוק בהצגה עצמה. בה ניתן לדמיין את הענק ארגוס, בעל מאה העיניים, עומד בצד הבמה, וכל שורת מחץ, קורץ עם מספר עיניים במקביל. אחת בעבור אולמרט, ואחת בשביל הירשזון, אחת לגנות דכנר, ואחת לזכות זקן, כמה עשרות לראשי מועצות, ועוד אחת קטנטנה, המפלבלת ללא הרף, לכבוד ראש ממשלת ישראל. אך אותו נעזוב לעת עתה, בכל זאת עומדת לו חזקת החפות – ואם זה לא יעזור, גם ציבור משולהב ושעירים לעזאזל בצמרת המשטרה ובמסדרונות העיתונות.

 

 

איבסן:

 

איבסן: "הרוב טועה תמיד; המיעוט עוד צודק פה ושם."


נחזור לענייננו. 1882, עיתון המגיד מפרסם ש'העלייה הראשונה פורצת', היהודים שמגיעים ארצה נתקלים באבי השחיתות הישראלית – הבקשיש העות'מאני, אבל את איבסן, מחזאי נורווגי, זה לא מעניין כהוא זה. שם, בצפון הרחוק, עוד סערות הרוחות סביב מחזהו הקודם "רוחות". העיתונות המובילה, מונחית ערכים וויקטוריאניים, מגנה את היצירה ומוקיעה את הכותב כמי שמשחית את דעת הצופים. איבסן מזדעזע מהאופן בו הציבור מאמץ דעות שאינן מתיישבות עם המציאות, אלא עם האמת החלופית שמספקת התקשורת, 'פייק ניוז' בעברית צחה. הוא כותב תשובה ארוכה, מנומקת, מצחיקה לפרקים, מטרידה ברובה. פרי עטו מפורסם בשם "אויב הציבור", מעין "אני מאשים" – גרסת המחזה. אלא שפה איבסן עשה צעד אחד מעבר לקריאה 'עלבון עצום לאמת ולצדק', וטען שהצדק והאמת הם, במידה מסוימת, נזילים.


אם מים מסמנים חיים, הרי שדווקא בעיירה שבה חי ד"ר שטוקמן, הם מזוהמים במידה שמחייבת את הסגירה של הספא החדש שזה עתה נחנך בליבו של היישוב. כך לדבריו. אך האם זו האמת? כלומר, האם הרופא לא בדה זאת מליבו כדי לחבל בתכניותיו של אחיו, ראש העיר, אליו הוא נוטר טינה מינקות? הרי הוא כלל לא התבקש לשלוח דגימות למעבדה בשווייץ... ומי ערב לכך שהן נאספו ממי המעיינות או לאמינות התוצאות? ומילא האמת. אבל הצדק – היכן הוא? נניח שהדוקטור דובר אמת. האם הצפי של התחלואה והתמותה בהפעלת הספא, בכלל מתקרב למספר הנפגעים מהאסון הכלכלי שיפקוד את העיירה לו ייסגר? הרי זו עיירה הנסמכת בעיקר על תיירות, וללא ספא, לא יהיו מבקרים, ולא כסף שנכנס, ולא הכנסות ממיסים, ובהמשך, יחסר מימון לשירותי בריאות לטיפול בצבא המובטלים והמדוכאים.


כבן למשפחה פולנייה, שאיימו עליו כילד עם שוטר אם לא יסיים את האוכל, והוסיפו שאם ייעצר לא יספיק ללמוד למבחן בחשבון של המורה שושנה, לא יתקבל לאוניברסיטה, לא יצליח לפרנס את משפחתו, יחיה ברחוב וימכור סמים – אני מזהה את הלוֹקש. לצערי, לא כולם הואכלו בלוֹקְשן כמוני, ויודעים להבדיל אלו כשרים לפסח ואלו חמץ. בכך איבסן בא לעזרתנו. הוא קובע שישנה אמת וקיים צדק. הוא מגלה לנו, הקהל, את אחורי הקלעים. אנו רואים את פניו של מר שטוקמן נופלים בקבלת המכתב משווייץ; אנחנו מודעים לתחמנות האח שפועל למען תורמיו הגדולים, ומוכן לשם כך לנפח מספרים אחדים ולכווץ אחרים.


ועם זאת, כאשר השחקנים בעיבוד העכשווי של הקאמרי מפתיעים את יושבי האולם בפנייה ישירה, שואלים עלמה סמוקה או אדון חמור סבר, מי לדעתם צודק בדיון הציבורי סביב הספא, נשמעים היסוסים. במופע בו נכחתי, הראשונים להישאל נטוּ אחר הרופא, מסבירים כי עיקר מעייניהם בבטיחות המעיינות. על-כך השיב ראש העיר ש'לא יהיה כלום כי אין כלום'... אחרת בכלל בחרה בראש העיר 'כי הוא חתיך', ובקריאה זו סחפה אחריה את הקהל. רק בודדים, אולי כאלו שמעדיפים את המראה החיצוני של דן שפירא (הרופא) על פני ערן מור (ראש העיר), סירבו להשתתף בהמולה. השיתוף האינטראקטיבי של הקהל משעשע וממריץ, ובעיקר מאולתר. כאילו כדי להפנות את הזרקור לשבריריות המציאות והמוסר, גם בעיני הצופים יודעי (כמעט ה)כל, ולא רק בקרב אנשי העיירה שנחשפים לנרטיב העיתונות בלבד.

 

 

איבסן:

 

איבסן: "לעולם אל תלבש את מכנסיך הטובים ביותר כשאתה יוצא להילחם עבור חופש ואמת."

(Never wear your best trousers when you go out to fight for freedom and truth)


הניסיון להילחם בכוחות הכלכליים נדמה כאבוד מראש. בבחינת אם אינך יכול להביס אותם, הצטרף אליהם, ואם אינך מוכן להצטרף אליהם, זב"שך. כדי להגחיך עוד יותר את שטוקמן שנלחם בתחנות רוח (ובצינורות מים), אשתו מרצה באקדמיה על מעלותיו המוסריות של הקפיטליזם, טוענת כי יצרים אנוכיים הם בעלי השפעה חיובית ביצירת סדר חברתי מועיל. היא מדבררת את אובמה סביב קביעתו שאנחנו חיים בתקופה השלווה ביותר מאז שחר האנושות, וזאת כשבפתח ביתה 'עומדים' דחפורי היזמים במטרה להרסו ולהקים ספא מרגוע. מאחורי הקתדרה היא מוכיחה כי השיטה מובילה לשלום עולמי, וזאת כשמחוץ לכותלי האוניברסיטה, כוחות השוק מערערים את שלום הבית שוב ושוב, מביאים את ד"ר (MD) שטוקמן ואשתו ד"ר (PhD) שטוקמן לכדי ריב. היא, שאביה נמנה על האצולה הישנה של העיירה, זו שהפסידה בקרב על אמון הציבור לראש העיר הנוכחי וחבר מרעיו, מבינה טוב מבעלה את המחיר שחשיפת הפרשה יגבה מהם ומבנם. את התפקיד ממלאת מירב פלדמן במרץ רב ובמורכבות מסקרנת. היא ניצבת פעם אחת לצדו של הד"ר ופעם אחת כעזר כנגדו, ומשמשת לשון מאזניים לצדקנותו הבלתי מתפשרת.


המרצָה משמשת דמות תומכת בקרב בין הטוב, הרע והמכוער. כשהטוב הוא ד"ר שטוקמן, הרע – ראש העיר, והמכוער – האבא והמאכער. כאן המקום לשבח את השחקן הוותיק שלום כורם. אם בתו היא הסדק בקיר הלבנים, אז הוא תוספת הבנייה הבלתי חוקית על הגג, המערערת את יסודות הבניין. הוא לא מתיימר לפעול למען רווחת הציבור כמו צמד האחים, אלא פועל בסתר, מושך בחוטים מתוך כוונה לעשות לביתו. חוסר האמינות של כורם אמין; אפילו לי, עם חושיי הפולנים המחודדים, הצליח המאכער, המכוער, למכור לוקשים. עם ראש עיר שמתנכל ל'שריף', העיירה מזכירה מערבון המתרחש הרחק מהישג ידו של החוק, בו רכבת עמוסה מטילי זהב נוסעת אל יעדה והשודדים עומדים בהיכון. בתרחיש שכזה, אני אחוז אימה, מכריח את עצמי להסתכל מבעד לחריצים בין האצבעות, מבין שאין מנוס מהאירוע המצער או מהסוף המר הצפוי לגיבור. רק נותר לתהות – האם יחוסל בירייה או יבחר להצטרף אל הרעים?

 

 

איבסן:

 

איבסן: "אלף מילים לא ישאירו רושם כה עמוק כמו מעשה בודד."

(A thousand words will not leave so deep an impression as one deed)


המחזה הבועט מעמת את הצופה עם פוליטיקה מסואבת, שורה של ניסיונות שוחד, הטיות שיטתיות של התקשורת ופעולותיו של מאכער אחד שמנסה לעשות קופה מכל הסיפור; או בתמצות, הקהל נחשף לגרסה ריאליסטית של המציאות הפוליטית בישראל; מצטלב ביראת קודש אל מול שילוש ההון-עיתון-שלטון, שעוטף אינטרסים באידיאלים. כמו דת, הצביעות מפיצה את עצמה ביעילות וברעילות, מחזירה בתשובה דמות אחר דמות, מתחילה מראש הפירמידה, עוברת דרך שכבת הביניים של כלי התקשורת, ויורדת אל העם והקהל, וכל זאת בקצב הזריז שבו מתפשטת ידיעה בימינו. בהתאם לכך, העלילה מתקדמת במהירות רבה, תנועת השחקנים על הבמה אנרגטית, וההפקה שזורה באלמנטים דינמיים שיוצרים עניין מתמשך. אלו כוללים קטעי וידאו של כתבות מפוברקות, ביצועי שירה מתורגמת הנושאים מסרים של משמעות החופש אל מול כניעה ללחצים, וכמו כן, עימות ציבורי מוטה בהשתתפות הקהל, שאלוביץ׳ ומוזס היו מתגאים בו. בכלל, כישורי המשחק הנפלאים של שפירא ומור, וכן של מנחה העימות (בגילום דיויד בילנקה), מובאים לשיא באותה יכולת להשרות אווירה של כינוס פוליטי בהיכל האינטימי של 'הקאמרי 3', ובהתמודדותם היוצאת מן הכלל עם האלתור.


חבר שראה עמי את ההצגה ביקש להפיק לקחים, ובעיקר שאל את עצמו כיצד הרופא היה יכול להימנע כליל מהיקלעות לניגוד העניינים. האם היה צריך לשלול מעצמו את התפקיד שאחיו סידר לו כאחראי הבריאות בספא? (לטובת משכורת זעומה בבית חולים קטן); או לוותר על החתונה עם בת העסקן? (יפהפייה בלונדינית שטווה קש לזהב). ככלל, אני לא מצפה מאף-אחד להיות צדיק יותר מאפיפיור, די לי שיהיה צדיק מהרב הראשי לישראל; לטעמי, גם איבסן לא כיוון לכך. ד"ר שטוקמן הוא לא אדם יוצא דופן, הוא גילה את המפגע במקריות, ודיווח עליו מתוקף תפקידו. גם העיירה בה הוא חי אינה ייחודית באופן ניהולה או באופי תושביה, והדבר משתקף בבחירתו של איבסן לא לתת לה שם ומיקום. המסר שעולה בנוגע לחשיפת שחיתות, אמירת האמת הכואבת, ההליכה נגד הזרם הנגוע במניעים אישיים – המסר ברור – הקרב חשוב, ובו בזמן הקרב אבוד. ד"ר שטוקמן מתפקד כנביא מקראי המתריע בשער, וכל מכריו, אלו שגדלו לצדו בעיירה הקטנה, מפנים לו עורף. אפילו על בני משפחתו הוא אינו יכול לסמוך. כפי שאמר איבסן: אין דבר בודד יותר מלהיות האדם החזק בעולם (The strongest man in the world is he who stands most alone).

 

שורה תחתונה:

היה מצחיק, היה מרתק, היה נושך, היה מפחיד, אני עדיין מפחד! לכו לראות!

נכתב על ידי , 31/3/2018 09:47   בקטגוריות ביקורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , צבא , אקטואליה ופוליטיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקובי פרל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קובי פרל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ