לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


“Be who you are and say what you feel because those who mind don't matter and those who matter don't mind.” Dr. Seuss

Avatarכינוי:  Shipwreck

מין: נקבה

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2011

Heart in a Coma


כרגע הדבר היחיד שבאמת גורם לי להתרגשות זה נהיגה. היום נהגתי בפעם הראשונה עם סבא. זו חוויה מרגשת ומפחידה בו זמנית! אני מודעת לעובדה שכעת אני היא היחידה שאחראית למכונית ואני צריכה להיות זהירה ומרוכזת פי שמונים ממה שהייתי בשיעורי נהיגה. אין אף אחד שיציל אותי אם אני אעשה טעות... מצד שני, אני כל כך נהנית מהשליטה שיש לי! אני יכולה לנסוע לאן שבא לי(או לאן שהמלווה שלי ירצה, בינתיים!) פתאום אני מרגישה כל כך טוב למרות שכל האיברים הפנימיים מתהפכים בתוכי מהתרגשות. זה טוב שיש משהו בחיים שלי שגורם לי להתרגש. יש לי חיוך מטופש על הפרצוף כשאומרים לי שאני יכולה "להחנות את המכונית" או "לנסוע עד הפינה". כאילו מי ישמע... אבל נהיגה עושה לי את היום.

 

העניינים עם הדייט המדובר הגיעו לקיצם. הדרך שבה הקשר שלנו הסתיים גרמה לי לפעור את פי. הוא התקשר אליי אינספור פעמים בשעות מאד מאוחרות, בליווי סמסים עם המילה הבודדה "ערה?". בימים האחרונים הוא התחיל לקלוט שמשהו לא בסדר כי אני לא עונה לטלפון ולא חוזרת אליו והיום אמרתי לו שזה לא יילך בינינו. כשהוא שאל למה הסברתי את עניין הסמסים והשיחות, שזה לא מכובד להתקשר לבחורה כל כך מאוחר... הייתי בהלם כשהדבר היחיד שהוא אמר, במקום סליחה היה "בהצלחה בחיפוש אחר מישהו שיתאים לך יותר". הוא אפילו לא רצה לדון בזה, לא רצה להתאמץ כדי לשנות את ההתנהגות שלו. והרי למה להתאמץ אם אפשר לוותר? הרגשתי כל כך לא שווה באותו רגע. כאילו אני בסך הכל פיסה של גרוטאה שאפשר בקלות למצוא לה תחליף.

 

נפגשתי בראשון עם האקס. הוא ליווה אותי הביתה מהבית שלו עד הבית שלי. הליכה של רבע שעה התארכה לכדי ארבע שעות של דיבורים. פשוט לא יכולתי להתנתק ממנו וגם הוא לא הצליח. כמובן שהדבר הראשון ששמתי לב כמה הוא גבוה, כמה הוא חתיך (מוציא לשון) וכמה יש בו דברים שלנצח אבדו והשתנו מאז שהיינו ביחד. הוא נראה שונה יותר, פחות פתוח לפגיעות ויותר אדיש אפילו. הפנים שלו הן מסיכה של אדישות ורק העיניים, רק את העיניים תפסתי מספר פעמים נעוצות בי כמו פעם, כאילו שד ישן שנמנם התעורר. הוא שאל אותי ישירות אם יש לי חבר ואמרתי לו שאני יוצאת עם מישהו. הוא ניסה לברר יותר פרטים עליו ואני סיפרתי לו בקצרה בלי לפרט. היה קור כלבים בחוץ והוא לבש את המעיל שלי, המעיל שקניתי לו ממש לפני שנפרדנו, אז לפני שלוש שנים...

 

היה כל כך מוזר ללכת איתו ולא להחזיק ביד שלו. אפילו אחרי כל כך הרבה זמן שעבר, היה לי צורך כמעט בלתי נשלט להיות יותר קרובה אליו. להחזיק בו. להיבלע בתוך החיבוק שלו. המרחק בינינו ממש צרם לי. זה היה כמו ללכת עם זרוע שמקובעת לא נכון למקומה. אין שום דבר שיחזיר אותה למקום. החור הזה שנפער מהחסרון שלו... אני מרגישה בו אפילו עכשיו.

 

הוא לא התבייש לספר לי על כל הקשרים שלו, על כל החברות שהיו לו וכמה הן פחותות ממני וכמה הן לא מה שהוא רצה שיהיו. שאלתי אותו למה הוא מספר לי והוא אמר שהוא מרגיש כל כך בנוח איתי, כי אנחנו מכירים ממזמן וכי מה שהיה בינינו כבר עבר. זה העציב אותי, לשמוע שמה שהיה בינינו אפילו יכול להיות חסר משמעות עבורו. הוא רוצה שנהיה ידידים, אבל איך אני אוכל להיות ידידה שלו כשהלב שלי נשבר בכל פעם מחדש כשהוא הולך?

 

לפני שהגענו אליי, עשינו עוד הארכה בדרך ונכנסנו לפארק. התיישבנו שנינו בגלגל מגומי והתנדנדו כמו ילדים קטנים. לרגע אפשר היה לטעות ולחשוב שאנחנו עוד ביחד... כששנינו מביטים בכוכבים למעלה, קופאים מקור ומדברים. ובזמן שאני בוהה למעלה אני מרגישה את העיניים שלו נחות בבטחה על הפנים שלי... כמו פעם. במבט כמעט מאוהב. במבט כמעט...

 

הוא אמר שהוא מרגיש שאני יותר משוחררת, יותר קלילה, יותר פתוחה... מה שנכון. פעם הייתי הרבה יותר סגורה מהיום, הייתי מפחדת משינויים, מהפתעות והרפתקאות כשהיום זה הדבר שאני הכי צמאה לו כדי לצאת מהקפאון הזה... אחר כך הוא שוב שאל אותי על החבר, הדייט שבעצם כבר לא נחשב וניסה לשכנע אותי שהוא בעצם לא חבר שלי אלא רק בחור שאני יוצאת איתו. זה אפילו הצחיק אותי, שהוא מנסה בכוח לגרום לי להיות לבד כשהוא עצמו יצא (ושכב) עם מיליון בנות.

 

אחר כך הגענו לבית שלי. ביקשתי ממנו לא ללוות אותי עד הכניסה, כדי לא להעלות זיכרונות ישנים והוא ליווה אותי בכל מקרה. כשעמדנו על המדרגות כל הזיכרונות והגעגועים צפו החוצה. הסתובבתי ממנו כדי ללכת אבל לא יכולתי לתת לו. הוא אמר "בואי לפה" וחיבק אותי. לחיבוק הזה חיכיתי במשך כל כך הרבה זמן... לטבוע בזרועותיו. זה היה כל כך מנחם אבל כל כך כואב. החיבוק הזה פער בחזרה את כל התפרים שתפרתי על הלב השבור שלי, הלב הסדוק שלי. החיבוק הזה גרם לי לשקוע בייאוש. אמרתי לו שיפסיק אז הוא אמר שדווקא טוב לו קרוב אליי והמשכנו להתחבק. אחר כך שוב דיברנו קצת, מאריכים עוד ועוד את הרגע שבו זה ייגמר, הלילה הזה, ושוב הוא חיבק אותי ושוב...

 

כשהלכתי הרגשתי את כל העולם שלי מתרסק. כשעמדתי ליד הדלת והסתכלתי למטה למדרגות הוא כבר לא היה שם. נעלם כאילו היה רק אשלייה. אבל הכאב לב שהיה לי הוביל אותי להעלות את כל מה שניסיתי להדחיק. מיהרתי לסמס לחברה שלי עשרות סמסים סוערים. בקושי יכולתי לנשום בלי שזה ייכאב לי. אמרתי לו שאני והוא פספסנו את ההזדמנות שלנו... אז הוא אמר שיכול להיות שלא פספסנו דבר... הרמז הדל הזה הוא זה שגורם לי להתרגש ולפחד בו זמנית. אני לא יכולה לצפות ממנו לדבר אך מצד שני הלב שלי קם לתחייה רק ממנו. הלב שלי נפעם מהר יותר כשאני שומעת אותו. הלב שלי מתפוצץ כשהוא מחבק אותי.

 

הקשר שלנו נגמר לפני שלוש שנים, ובעצם מי סופר כמה זמן, אך עדיין אני מרגישה שהייתי ואני יכולה לחזור אליו רק משום שהרגשות אליו כל כך חזקים. אם להעיר את המפלצת הישנה, את כל האושר והדמעות של פעם, אני יכולה שוב ליפול ברשתו. אני יודעת שאולי זו טעות, אולי זו טעות לחזור לעבר, בתקווה שמשהו השתנה עם הזמן, בשנינו, שאולי הפעם זה יצליח. אולי זו טעות לקוות שהוא ירצה לחזור כשהוא בעצם לא אמר זאת ולא הראה סימנים ברורים שזה העניין.

 

הלב שלי בסכנה... כעת עליי לבחור, מה עדיף, להסתכן בכאב או להישאר בתרדמת לנצח...

נכתב על ידי Shipwreck , 17/3/2011 22:19  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

395
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לShipwreck אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Shipwreck ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ