לא מזמן כתבתי שאני מייחל לשינוי,
שאני צריך לשנות את הדרכים שבהם אני הולך.
שוואלה כבר מאסתי, תכף התפוררתי לאור הייאוש שאני תקוע באותו המקום,
רוחנית וגשמית כאחד.
וכואב לי הרבה בלב, כואב לי הרבה בנשמה.
וחשבתי הרבה בשכל כשחיפשתי לי תשובה,

איך לעזאזל אני יוצא מכל המצב הזה?

אבל זה כבר לא כאב, כי הראש הוא לא מרגיש שום דבר,
אלא רק בנוי לעבוד על קווי מחשבה ישרים והגיוניים.
וזה מה שלעיתים חסר לי במלאי,
את ההגיון שיוביל אותי מעבר למה שהלב שלי מרגיש.
הגיון שיוביל אותי למקומות שאליהם אני חפץ ב-א-מ-ת להגיע.
את השליטה העצמית, לתת לראש רגעים להוביל ולנצח את הלב.

וחשבתי בעבר ואני עוד חושב לעתיד ללא הרף,

"איך אני אציב לעצמי ייעדים? ואיך אני אגשים אותם?",

כאלה רוחניים וגשמיים כאחד.
ואיך אני אעשה זאת מבלי להשתגע או לזנוח את העולם הזה?

איך אני נמנע מירייה מטאפורית שתשבור את הכל?
כי המרה כהרגלה שחורה מחכה לי כל הזמן מעבר לפינה,

מפזרת מלכודות שיתפסו אותי בכל המקומות שאני חלש בהם.
והמלכודות האלו הם תאוות העולם הזה, הם הנסיון הכושל מראש לחיות חיים כפולים.

אי אפשר לחיות בשני אמונות שונות, בעולמות שסותרים אחד את השני.

ואני מסוג האנשים שרוצים לאכול את החיים ולהשאיר אותם שלמים,
ואני לא מחפש עוגות, רק חיים שארגיש איתם שלם.

ולצערי אני לא מוצא את העולם שבו נוח לי.

והמתכון הזה של לערבב שני עולמות לא עובד,
כי בין ימין לשמאל בסופו של יום צריך לבחור.
ואי אפשר לברוח מהבחירה ולקיחת האחריות על החיים. 

וזה הנשק הלא סודי של המרה, ככה היא מצליחה לייאש אותי כל פעם.
כי אני לא מוצא את הדלק והכוח באמת לקום ולהלחם בה,

להראות לה שבפעם הזאת אני לא אוותר.

ואני נכנע תחתיה בסופו של יום,

מתי שהכי אסור לי להכנע, אני נכנע.

ואני עדיין מתפלל ברגעים הכי קשים ובעיניים הכי לחות שיש.
מבקש, מתחנן, נחנק מדמעות קטנות אך בעלות נפח,

מתרגש מזרמי רגש משתקים שמזכירים לי שוב ושוב לאן אני חפץ להגיע.
עובר סערות ורוחות עזות שמאיימות לעקור אותי ממקומי ולקחת ממני את כל מה שעליו עמלתי.
והן זורעות הרס קשה מנשוא...

ולשמחתי תמיד יש בי את החלק הזה שחושב מחוץ לקופסא :
"שזה אמנם הרס, אבל אם אדע לקחת אותו לכיוון הנכון,
הוא רק אפשרות לבנות משהו חדש, אחד טוב יותר, מועיל יותר, שמח יותר.
לתכנן הכל מהתחלה, בצורה טובה יותר, במחשבה נבונה יותר,
ובסימן שינוי גדול יותר."

ואלה הרגעים שבהם אני קם, אחרי הנפילה.

עם חצי חיוך, ותקווה לעתיד.