לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


בלוג הביקורת העצמית של חדשות 10 - כלי נוסף לעשיית עיתונות מדויקת, הוגנת, מאוזנת ורצוי גם בטעם טוב. זוהי דרך נוספת שלנו לשקיפות, מעין הזמנה לצופים: היכנסו למטבח שלנו, ראו אם הוא נקי

Avatarכינוי: 

מין: זכר



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


8/2013

על תקינות פוליטית



"גבר ממוצא מרוקאי נעצר אמש בתל-אביב בחשד  שניסה לפרוץ לדירה בשכונת רמת אביב".


לא ממש קשה לדמיין את מהומת האלוהים שהייתה פורצת לו  כותרת כזאת הייתה משודרת או מודפסת.  אמנון לוי היה שדון חביב נטול שיניים בהשוואה.

הסיבה שאין סיכוי שזה יקרה היא פשוטה: זה לא רלוונטי וזה מנוגד לכללי התקינות הפוליטית.

 


ב-23.7.13 עסקה התוכנית "5 עם רפי רשף" ברצח עורך דין ובתו על יד מאבטח. באותו שלב עדיין לא ניתן היה לפרסם את שמו של החשוד. הכתב בירושלים עומרי מניב דיווח לתוכנית ממקום האירוע – דיווח חדשותי וענייני.  החשוד הוצג על ידי הכתב כ"מאבטח ממצוא אתיופי".  מניב חזר על הדברים מאוחר יותר במהדורה המרכזית – כך  שהדברים לא נאמרו בטעות. והוא גם לא טוען זאת, להפך:

 

"אכן שאלה שהתחבטתי בה רבות והחלטתי שלמרות כללי הפוליטיקלי קורקט [התקינות הפוליטית. ז.ח.], יש באמירת המוצא במקרה זה תוספת בעלת משמעות. עם זאת... אין לי תשובה חד משמעית האם זה נכון לציין את המוצא במקרה זה או לאו".


בהמשך התייחסותו המנומקת מציג מניב את הדילמה על רקע מצבם הספציפי של שתי האוכלוסיות הישראליות הפגיעות ביותר – יהודים ממוצא אתיופי וערבים (בעיקר בדואים).  לגבי המקרה עצמו הוא טוען:


"במקרה הזה הנאשם ברצח היה מוכר לשירותי הרווחה, התקשה להתערות בישראל והיה במצב כלכלי קשה. יותר מכך, הוא אינו דובר עברית. בבית המשפט מתורגמן תרגם לו את הנאמר. מבט בקורות חייו יכול ללמד על תסמינים רבים המאפיינים מי שהתקשה להתערות בחברה מסיבות תרבותיות. סטטיסטית, יש קשר בין נסיבות חייו לבין המעשה שביצע. אני מניח שהצופה יהיה מעט יותר סלחן לעומת מקרה בו היה זה "בן טובים" כמו שאנחנו אוהבים לומר, שביצע את המעשה".


הטענה אם כן היא שבמקרה הזה יש חשיבות לרקע החברתי של החשוד ובכלל – חשיפת רקע מוחלש הוא למעשה "לטובת" החשוד כי כך יזכה להבנה ולחמלה.

לעניות דעתי, קביעה זו אינה תשובה הולמת לטענה המרכזית לפיה אין זה ראוי לפרסם את מוצאו העדתי/לאומי/דתי של אדם אלא אם כן מדובר בקשר ישיר של ממש בין המוצא למעשה.  במקרה של פיגוע, נכון להבהיר אם המבצע הוא פלסטיני או יהודי – שהרי זה קריטי להבנת הרקע למעשה.

במקרה של החשוד ברצח עורך הדין ובתו, המוצא אינו רלוונטי.  לכל מעשה יש סיבה, גם אם לא תמיד היא ברורה.  אם סטטיסטית יש מתאם הולך וגדל בין קבוצה באוכלוסייה לבין עבירה פלילית או כל תופעה אחרת, אפשר לחקור ולטפל בזה. לגיטימי. אבל לתרום, גם אם ללא כוונה, לתפיסות סטריאוטיפיות על קבוצה שלימה בגלל מעשה של בודד – לא.

בתגובתו של מניב ישנה התייחסות נוספת,  שאינה קשורה ישירות לנושא אבל בהחלט מעוררת עניין כי מקורה בכתב שטח:


"אגב, כשאנחנו שומעים כתב מדווח מוצא של אדם כולנו קופצים, אולי כי הוא מציף את איסורי הפוליטיקלי קורקט מעלה. בפועל, האפליה האמתית נמצאת מאחורי הקלעים, במה כן מסקרים ומה לא. כאשר מדובר בבן העדה האתיופית, הסיפור יזכה לסיקור דל יותר מ"צבר", כשמדובר בערבים הרבה פחות מיהודים. כך, תאונת דרכים בה מעורבים ערבים תקבל פי כמה פחות סיקור מתאונת דרכים של יהודים. הכתב לא יגיד כלום, אבל המשפט שלא נאמר הוא "מאחר והבנו שההרוגים הם ערבים, זה לא מעניין אותנו ולכן לא נסקר את הסיפור או נסקר במינון נמוך". 

 

 

כוורת חוזרת, חוזרת וחוזרת


המהדורה המרכזית ב-8.8.13 עסקה בין השאר בהופעת האיחוד של להקת כוורת. עסקה? הקדימון למהדורה, אחת הכותרות הראשיות, קדימון נוסף ביציאה לפרסומות וכמובן המנה העיקרית – שידור ישיר ממקום ההופעה.  

אני מבין שאני מסתכן כאן בפגיעה באייקון של נוסטלגיה קונצנזואלית, אשר הגיח לסיבוב נוסף (...אחרי 1984, 1990, 1998, 2000 במופע למען יצחק קלפטר,),  אז רק אלחש את זה: לא סביר לעסוק באופן כה מוגזם בהופעה מסחרית של להקה, תהיה  חביבה ככל שתהיה. חשוב להדגיש:  גם המהדורות של ה-19.6 וה-20.6 דיווחו על ההופעות כך שאין מדובר אפילו בדיווח הראשון על חזרתה של הלהקה. לא מדובר גם במופע התרמה למען מטרה. פשוט מופע מסחרי.


עורך המהדורה יותם ירקוני הגיב:


א. מדובר היה במה שהוגדר "ההופעה האחרונה בהחלט". גם אם הכותרות האלה לא הוכיחו את עצמן בעבר במקרה של כוורת, הפעם יש סיבה להאמין שכך יהיה. ודי במבט אחד לעברו של קלפטר. הלהקה היא אייקון תרבות, כך שלא רק שזה מעניין - זה אפילו טיפ טיפה חשוב 

ב. הופעה המונית של 50 אלף איש בפארק הירקון היא כמעט תמיד אירוע מספיק גדול בשביל לשדר ממנו. זה נכון גם כשזה מופע עם אמנים רוסיים, גם כשמדובר ברד הוט צ'ילי פפרז וגם כשהאירוע הוא הפילהרמונית בפארק.  

ג. בעיני הטיפול בהופעה היה יחסית ענייני. הכתבת חן ליברמן הביאה מידע חדש ומעניין, היו לנו חומרים מרגשים מלפני העלייה שלהם לבמה


אגב, חדשות 10 לא היה לבד במסע יחסי הציבור למען "כוורת", רוב התקשורת נסחפה, כפי שקורה לנו הרבה.  לעיתים זו להקה חביבה, לעיתים זה על פרשת רצח.  אנחנו אוהבים להרגיש כמו כולם, ושכולם ירגישו כמונו.  אבל זה כבר מסיפור אחר.


 


סיפור אישי


כלל ברזל של העיתונות המסחרית לסוגיה הוא להאניש את הסיפור. מכאן תמונות המקרר הריק במקרה של דו"ח העוני, של ילדה עצובה בביתה על שנמנע ממנה ללכת לבית הספר בגלל חיסון הפוליו או משפחה שנותרה ללא קורת גג כי לא עמדה בהחזר המשכנתא.  זה מעשה יעיל ולגיטימי, המקרב את הסיפור לצופה/קורא - אם הוא נעשה בטעם טוב ובדיוק המשרת את הנושא עצמו.

בשני מקרים של כתבות במהדורה המרכזית עולה השאלה אם אכן אלה המקרים הראויים.


הכתבה הראשונה שודרה ב-6.8.20312, על מבצע החיסון נגד הפוליו. היה זה בימים הראשונים של המבצע, טרם הוחלט להרחיבו לכלל הארץ. הוויכוח האם לחסן או לא – כבר החל.  כתבת הבריאות מירי מיכאלי הציגה שני מקרים של בוגרים שקיבלו את החיסון בשנות החמישים והשמונים ונפגעו ממנו. למרות ההבהרות בכתבה עצמה על כך שהחיסון ההוא שונה מהנוכחי,  המסר בפועל היה: היזהרו. גם אם לא זאת הייתה הכוונה, המיקום של הכתבה (בבלוק החדשותי ולא המגזיני) העביר מסר מאד בעייתי.


מירי מיכאלי:

לכתבה לא היה ״מסר״. היא הציגה את המציאות- יש בעד ויש נגד. שתי הדעות הללו השתקפו במקרה הזה בדעותיהם של השניים שחלו. יסמין אמרה שלמרות שחלתה בעקבות חיסון שקיבלה (וכמו שאמרת, הבהרנו כמה פעמים שלא מדובר באותו החיסון) היא חושבת שההורים חייבים לחסן את הילדים כדי שאף אחד לא יסבול כמוה. שמעון, לעומת זאת טען שאסור שההורים ילכו שבי אחר מה שמשרד הבריאות מורה. הוא מזהיר מפני מחדל, כמו זה שגרם לו ולרבים אחרים לחלות. שתי דעות שונות שמשקפות את הלך הרוחות. 

יתר על כן, אני חושבת שיש ערך בכלל לראות איך נראה מי שחלה בפוליו בימים שהנגיף בכותרות.  

ויש לי גם אמירה קצת יותר כללית, לאו דווקא על הכתבה הזאת- לפעמים, גם בסיפור גדול כמו הפוליו אולי אנחנו צריכים לשקול אם ״חייבים״ כתבה בנושא. אני חושבת שהנטייה (בכל כלי התקשורת) לעסוק בנושא בלי הפסקה גם אם אין משהו לחדש שווה הסתכלות מחודשת. 


 

 

 

ועוד סיפור


ב-8.8.13 שודרה במהדורה המרכזית כתבה של מאיה איידן שהורכבה למעשה משני סיפורים: 1) פקיד הסעד המושחת המקדיש את עיקר זמנו לעסקיו הפרטיים, 2) חוסה לשעבר במוסד, בעל פיגור קל אשר לא הובחן נכון ונאלץ לבלות שנים רבות במקום לא ראוי לו. 

בהצבת  שני הסיפורים יחד הייתה אמירה ברורה: יש קשר סיבתי. בגלל שפקיד הסעד מחלטר, החוסה לא אובחן נכון. אבל בחומר עצמו כפי שהוצג לצופה לא הייתה כל הוכחה לסיבתיות כזאת.


אבי עמית, העומד בראש דסק התחקירים וההרחבות של חדשות 10 הגיב:


"הסוגיה שאתה מעלה נידונה בהרחבה בטרם שידור התחקיר.   בל ניתן למילה "פקיד" להטעות אותנו: האיש אוחז כבר כמעט שני עשורים בתפקיד בכיר מאד  במשרד הרווחה - פקיד הסעד הראשי של האגף לטיפול באדם עם מוגבלות שכלית. מתוקף תפקידו זה הוא אחראי ישירות - לאבחונם  כל שלוש שנים של כ-6000 חוסים.  אבנר שועה, שהמקרה שלו הוצג בכתבה, אושפז בהוסטל למפגרים במשך 21 שנים מבלי שנערך לו אבחון כנדרש ע"י  וועדות מקצועיות של האגף שבראשו עומד שוורץ. שוורץ אחראי לכך שהוועדות האלה יתכנסו, שוורץ אחראי לכך שהטיפול בחוסים יהיה כנדרש, שוורץ אחראי שאוכלוסייה שקופה זו תקבל את הטיפול המיטבי.

 "אפשר להתייחס לחיבור בין שני הסיפורים כאל מלאכותי, כזה שנועד להרטיב את הסלט, טריק עיתונאי זול.  אני חושב בדיוק ההיפך: אם לא היינו עושים זאת, היינו מועלים בחובתנו . אנשים מסוגו של שוורץ, שעומד בפני שימוע לפני הדחה בימים אלה, אינם ראויים לתפקידם. אם היינו מסתפקים בתחקיר שנותר רק ברובד המנהלי-  דהיינו עבירות על נהלי שירות המדינה- היינו מפספסים בגדול. רופאים, מורים, עו"סים (וגם עיתונאיים...) אינם פקידים, ואל לנו להתייחס לאחריות הכבדה הנמצאת תחת ידיהם- כאל דבר של מה בכך."


תשובה משכנעת למדי ובכל זאת שתי הסתייגויות.  הראשונה היא שהדברים האלה (ונוספים שהושמטו לטובת הקיצור) לא הוצגו בצורה ברורה בכתבה. ההערה השנייה היא שגם כך לא הוכח קשר ישיר בין עסקיו הפרטיים של האיש ובין המחדל האירגוני לכאורה. לכן, לטעמי, עידף היה עדיין לספר שני סיפורים, כאשר כל אחד מהם נותר מעניין וראוי לעצמו.


חג רחוק

 

המהדורה המרכזית ציינה את סיום חודש הרמדאן בידיעה קצרה. התמונות שליוו את הידעה היו של חגיגות עיד אל פיטר בבנגלדש...

מילוני המוסלמים שחגגו כאן, בין הים לירדן היו ראויים לתשומת לב כלשהי. 

 

 

 

 

 

לקראת המלחמה הבאה

 

כתבנו הצבאי אור הלר דיווח במהדורה המרכזית 28.8.2013 על הלחץ הגדול על תחחנות החלוקה של ערכות אב"כ. התמונות שידרו לחץ גדול של האנשים. הכתב העיר על כך בכתבה:  "לא תמונות שהישראלים היפים גאים בהן". 


 למרות הנסיון הממשלתי שלא ליצור פאניקה ולחץ (אמצעי הכוננות עליהם פורסם הם מינימליים), אנחנו - התקשורת - מפחידים את הציבור - שאכן נלחץ.  אנחנו משדרים שוב ושוב תמונות ארכיון של שיגורי טילים, ומדווחים ללא סוף על לחץ על התחנות.  בתחילת השבוע שידרנו - כמו כולם - ידיעה על כך שהביקוש למסיכות בסניפי הדואר גדל פי ארבעה. שאלתי: כמה זה במספרים מוחלטים? לא היתה תשובה. ביררנו בדואר - במקום כ-100 פניות בימים רגילים נרשמו 400. אכן פי ארבעה...

אה וישנו גם העניין הפעוט שלמעשה אין במחסנים מספיק מסיכות כי נגמר התקציב. אז כל הקודם זוכה.   פלא שהציבור נלחץ.

 

אור הלר: "מודה ועוזב ירוחם". 


 

נכתב על ידי , 29/8/2013 14:48  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-13/8/2014 13:26
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , תקשורת ומדיה , טלוויזיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למבקר המערכת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מבקר המערכת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ