לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

the other one



כינוי:  another story writer

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

6/2011


אוקיי, חשוב לי לבקש: נכון, זה סיפור קצר, אבל אם במקרה עברתם ואתם כבר פה- תקראו עד הסוף ותביעו דעה. זה חשוב לי ואודה לכם :) תודה מראש,

הכותבת.

 

מחשבות

  

עכשיו אני מסוגלת. מסוגלת לשבת מתחת עץ בשמש החמימה של כמעט קיץ, לזרוק כמה פירורים לציפורים ההן שאז כה שנאתי על זה שהן חופשיות, לחייך לילד הקטן שברוב השנה שעברה חשב שאני משוגעת. מסוגלת לרקוד ברחבי הכפר הקטן. להסתובב בחופשיות בבית המשותף לשעבר שלי ושל.. של אחותי. נראה שהפשרתי.

הקור שהיה כש... עזב.

זה הדבר שאני בקושי יכולה לחשוב עליו.

כשלוק עזב.

הוא אהב אותי. תמיד ידעתי את זה. הוא מעולם לא הודה... אבל הוא אהב אותי. מהרגע הראשון שראה אותי כשאחותי ניסתה לדחוק אותי לצד בחתונה והביט לתוך עיני...

למרות שהוא היה נשוי לאחותי תמיד ראיתי את המבט בעיניו שהרוב יכלו לפרש כרתיעה אבל ידעתי שזאת אהבה. ידעתי את זה. תמיד רציתי את מה ששלה.. הגזרה, העיניים, הצעצועים, הבגדים... אבל עכשיו זה היה שונה.

ידעתי שהוא חולם עליי כמו שאני חולמת עליו. שהוא עוקב אחרי כל צעד שלי, שכולם חושבים שזה בגלל שאני משוגעת ושהוא מפחד ממני. לא שזה היה נכון. תמיד היה בזה משהו אחר. אני יודעת את זה. תמיד ידעתי וייחלתי שמשהו יקרה. ישתנה.

ואז, כשאחותי... מתה ממכת חום או משהו, הוא היה חופשי. גם אני. אני מהעול שלה והוא לאהוב אותי. לא מיד כמובן. הוא היה צריך לתת להם זמן לחשוב שהוא מתאבל על האחות שלי, האחות שמעולם לא אהבתי וידעתי שלעולם לא אוהב לא משנה אם העולם יתהפך והנחתי שגם הוא.

נתתי לו חודש, חודשיים... לבסוף החורף הגיע. תחילה של פתיתי שלג צנחו על לחיי, ריסיי, הקיפו אותי במחרוזת מסחררת של אהבה לאדם ה... מושלם הזה שסירב לצאת מהאבל. אז הייתי מסתגרת בבית. אבל לחשוב על זה קר מידי. צובט אותי במלקחיים קפואות.

עכשיו פורחים פרחים. עכשיו אני מאושרת.

אז... לפני כמה חודשים, רציתי לעשות משהו. כל דבר. לשנות את זה. אותו. הלכתי אחריו מידי פעם. שידע שאני שם. בשבילו, איתו, מה זה משנה? אני שם, זה העיקר. הוא שם לב, נדמה לי על פי המבט החטוף, באחת הפעמים, אבל המשיך כרגיל. הוא מיהר.

ואז הוא התחיל להסתגר בבית שלו. לא פרט חשוב במיוחד, לכולם יש את הסיבות שלהם. אז לא חיטטתי והתיישבתי מחוץ לבית שלו כל יום.... מביטה מעלה בריסים קפואים, מקווה שיפתח את החלון ויבוא אליי. כבר דמיינתי את הרגע הזה, שבו השיער השחור שלי מתערבב עם השיער החום שלו.

ואז, באחד מימי הכפור הגדולים, כשישבתי מחוץ לבית שלו, הוא יצא ונישק אותי. סוף סוף. קר, מרוחק מעט, אבל זה קרה. הוא פשוט עצר את עצמו מסיבה כלשהי... בטח האנשים שכל הזמן הסתובבו וחיטטו, ככה זה בכפר.

זה מה שרצית? אני זוכרת שהוא אמר.

כן, עניתי.

זה היה ברור, לא? אותו הדבר הוא. ודאי. הבטתי בעיניו הכחולות, מנסה להכניס את כל רגשותיי למבטי, אבל הוא ברח, הסתובב וטרק את הדלת. משאיר אותי לבד בשלג הלבן, המסתחרר, ללא מקום לחזור אליו. פינה קפואה בלב.

הזיכרון ההוא צורב לי. כבר לא חורף, כבר לא קר. ועדיין....

אני זוכרת שהלכתי אליו לברר את האמת, וכשנכנסתי..

הוא היה מת. נדמה לי שזה היה חודש אחר כך. סכין בלב, עיניים קפואות מביטות אליי... הוא היה בידיים שלי והן היו מלאות בדם שלו. נדמה לי ששאלתי את עצמי מה עשיתי באותו הזמן.. נדמה לי. לא זוכרת.

אני לא זוכרת. לא רוצה לזכור. הלב שלי הפשיר...

עכשיו אביב.

 

 

הקטע הוא הגשה לתחרות הזאת: 745162

נכתב על ידי another story writer , 21/6/2011 21:30  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , יצירתיות , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לanother story writer אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על another story writer ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ