חזי

יה

חזי

יה

חזי

יההההההה

יההההההה

יההההההההההההההההההההההה

רונרול בייבי

שאני צריכה לבכות. ממש זקוקה לזה. מדמיינת סיטואציות אמיתיות או לא אמיתיות, מחשבות, שירים, סרטים, דמויות, וכלום לא עוזר. לפעמים יורדות לי כמה דמעות ואני מרגישה ש

כמעט

אבל זה לא מספיק. אני מרגישה שאם אני אבכה לגמרי, עם כל הקולות המכוערים האלה של הבכי שנשמעים כמו עצירות, אוכל להוציא את המועקה החוצה מימני ולנשום טוב יותר, חופשייה מדיכאון.

מתי בכלל בכיתי ככה? אני זוכרת בגן שכולם בכו ככה עם הקולות והבלגאן ורק אני לא, או שסתם לא הייתי מודעת לעצמי. אז אחר כך כשבכיתי מהגננת מסיבה שקרוב לוודאי הייתה מטופשת, בכיתי עד הסוף ושמתי לב שזה היה משחרר יותר אבל גם מביך. שמעתי ילד אחד צוחק וסברתי שעליי, אז הלכתי לבכות מאחורי הקיר ולהטיח בו את התסכול. מאז אני מתחבאת, בפנים, רחוק. לפעמים אני בוכה ודרמטית כשאין לי דבר להפסיד, אבל חוץ מזה

כלום.

הייתה לי יום הולדת וזה היה נחמד. עטפו אותי מעט דיכאון ובדידות ששינו לי את התכניות אז החלטנו שנדחה את יום ההולדת ליום אחר בשבוע ואהיה מאושרת כיאה לילדת יום הולדת. ביקשתי ברכה.

יש איזה שיר של יוני בלוך שממש מתאים לי להתמכר אליו ובא לי לראות ספרות זולה בפעם הראשונה מבלי לקרוא אפילו את הספר. אני אתקלח ואצא עם הפוני שלי ושמלה לספרייה העירונית בשביל להשלים בגרויות ואחר כך אשב בטיילת מול הים עם חברה. אולי מחר סופסוף היא תשלח לי את הטפסים בהם היא איבחנה אותי בתור כשירה או בלתי כשירה לשירות לאומי ואתחיל לחיות.

לשבת על הספה, על המיטה, על ערסל באמצע שום מקום, על הדשא בפארק או על חוף הים ולקרוא. אני רוצה לשבת ולקרוא כל החיים שלי ולא לכתוב לעולם עד שאתפוצץ ואעשן איזה משהו בבית החולים רק כדי לשרוד את התמוטטות העצבים.

לקרוא כל דבר שמישהו כתב אי פעם. כל פיסת דף שנכתבה למגירה בצד השני של העולם, כל צירוף של שתי מילים, כל "אני אוהב אותך" שכתבו אי פעם על מראה. בכל מקום, בכל שפה. לחוות הכל ומכולם, את כל מה שקיים או לא קיים, להרגיש משהו.