"...................
...... אני חושבת שכדאי שניפגש, אבל אני לא יודעת איך זה יועיל. אני כותבת לך את המכתב הזה כי אני יודעת טוב מאוד שלא הייתי אומרת את זה במילים, כמו שלא אמרתי בזמן שהיינו נפגשות. ואולי זמן לוידוי קטן, החלטתי להפסיק עם הפגישות לא כי חשבתי שזה הזמן המתאים והכל סבבה, אלא כי ידעתי שיש לי בעיה ואני לא מסוגלת להגיד את כל האמת החלקה לאנשים, ועל כן מה זה יועיל לי למשוך עוד ועוד. עד שאני לא אדע איך להיפתח אני לא יכולה להיות מטופלת, ובנתיים אני רק הולכת וסוגרת את הפה. אני חושבת שאני הורסת לעצמי."

היא בחו"ל, נדבר כשהיא תחזור. אני במבוי שסתמתי בעצמי. אני לא רואה אותה עוזרת לי לשחרר אותו. אני לא רואה את עצמי פותרת את מה שלא פתרתי בעצמי לאורך הארבע וחצי שנים האחרונות, הנושא החצי מדובר הזה, של הפתיחות וחוסר המגננות, משהו שקיים בי מאז שנולדתי. מה שהוביל אותי לבעיות אחרות. לפחות הייתי לגמרי חשופה במייל הזה... 

*
עריכה, 16.5, 22:33
חשבתי על זה שאתה "מבין אותי, באמת, אבל לא יכול לבקש סליחה" כי אתה לא מרגיש מצטער באמת. אז תעשה פשרה, אני חושבת. במערכת יחסים צריך להתפשר. אז תגיד שאתה מצטער גם אם לא... היי- אני באמת רוצה שהוא יבקש סליחה בשביל להתפשר, או שיבקש סליחה אמיתית, כמו שהוא רוצה? מה עדיף, לספק סיפוק שקרי את האחר, או להיות כן ורגיש מתוך אהבה? אני הייתי זאת שבחרה בפשרה, אני חושבת. זה באמת לזלזל באהוב, כמו שהוא קורה לזה, או תורם ל"שלום בית"? מה היה קורה אם לא הייתי מבקשת סליחה, אומרת שאני מתחרטת? כנראה שלא היינו ביחד עכשיו שוב. 
לא אכפת לי מהן, כעסתי על מימוש הצרכים שלו, שנראה בעיניי כחוסר עמוד שדרה ואפילו ניצול. 15.5, קצת לפני שש וחצי בערב, הגעתי להבנה העמוקה- אתה בסך הכל בן. בן אדם, אבל זכר, ככל הזכרים, רגיש ומיוחד ככל שתהיה.

לא הפסקתי לחשוב על זה. שלושה ימים של ריחוק. שלושה ימים בטבע, עם חברים, עם עצמי, עם אלפי אנשים שאני לא מכירה. כבר בנסיעה הסתובבו סמים, אותם אלה שאסור לי לגעת בהם. מסתבר שהחבר מכיר אחד מהחבורה הזאת. אחד שעבר טראנספורמצית אישיויות רחבה. (הוא עצמו יודע מי הוא, בעצם?)
האוטובוס עזב את הכביש ונכנס לתוך היער. עמוק. נוסע ונוסע המון, עצים ירוקים חולפים מולי, עץ אחד שנגדע מהשורשים. אנחנו עוצרים ויורדים, נכנסים עמוק יותר ומתמקמים בין חלקת ה"אינדיאנים" לבין "אנשי הזאב". הלכנו לחקור, מתרגשת כמו ילדה קטנה.
אין לתאר את הקסם שהתפזר וניצנץ בכל עבר ומכל עבר. ספרים נתלו באוויר, תמונות נתלו על העצים, ורשתות סרוגות שעליהן אנשים תלו הייקורים (שירים קצרים לפי שיטה יפנית), בקשות, הצעות... המון דוכנים של אוכל, אני כמעט ולא אוכלת (שניצלונים ביום הראשון, שניצלונים וצ'יפס ביום השני והשלישי. ובכל שאר הזמן תירס) ["אני אוכלת כמעט שום דבר, וזה מעולה בעיניי. ידעתי שמספיק לי שבוע כדי להוריד את השני קילו האלו"] . הכל חשוך ומואר במידה המדויקת. מדהים איך הטבע עיצב את הכל בשלמות, שבה כולם (כולנו) השתמשו לטובתם.
המשחקייה לילדים, ה tree hugs, הפיראטים שבאונייה והפסל הנע של מריה הקדושה כולם היו מחומרים ממוחזרים. מישהו היה יכול לאהוב את הטבע יותר מאשר כרגע?
בצהריים בירה בארמגדון, צוחקים ומצטלמים. סקס אוהב באוהל. בערב טייני פינגרס הופיעו כפסקול ללהקת מחול. החוזק והייחוד שבו אותי. אני שותה ושותה ושותה. מפסיקה לבהות בבמה, עוצמת עיניים. אני מרוכזת בעצמי. הגוף זז מעצמו. אם היה לי מקום בין כולם, זאת אפילו הייתה יכולה להיות אימפרוביזציה. ["מדהים כמה אני מחוברת לעצמי כשאני לא שמה לב לסביבה, וכמה אני מועדת לצדדים כשאני פוקחת עיניים"]. אנחנו רצים ועוברים וחודרים בין כולם ואנחנו כולם. מתישהו איבדתי אותם, אז התישבתי על הארץ, נרדמתי. הלכתי לישון בארמגדון, מישהי העירה אותי והביאה לי מים "את בסדר? את נראית כאילו את צריכה את המים האלה" ["אני מניחה שנראתי לה כזאת שיכורה מתה מסכנה שהיא הלכה לבקש מים בשבילי. זה מעציב אותי נורא"]. רציתי לבכות. שתיתי המון מים. הלכתי משם אל האוהל, מתה, מחכה שמישהו יבוא. ואז הקאתי את נשמתי. מקיאה מקיאה מלא ונרגעת.
קמנו לבוקר חם כמו גיהינום, התכוונו לצאת למקלחת כשפתאום שמענו מוזיקה מדהימה שלא הכרנו. ["היינו בדרך ל'מקלחת' כשפתאום שמענו מוזיקה מעולה {תתרן}. יצאנו ליער בבגד ים"]. חזרנו אל מקלחת השדה שהייתה בוצית וקרה למדי, פתוחה וגלויה לעיניי כל. לא יכולתי לבקש מקלחת יותר טובה מזו ["מתקלחת עם סבון של מלון קראון טאוור מאוסטרליה מתחת לדוש שבאמצע שום מקום, על אדמה רטובה. מים קפואים, מרעננים את הנשמה"]. אחר כך בדקתי את הבקבוק והבנתי ששתיתי 400 מ"ל וודקה תוך שעתיים. אני באמת לא יודעת איך זה קרה.
כל היער מלא במשפחות גדולות, ילדים מטונפים שלובשים חולצה כתומה ומכנסיים ירוקים ונועלים מגפי רדבק, ממש כמו אבא (שלהם, לא שלי). הילדים בהו בנו וחייכו, ואנחנו בהינו בהם וחייכנו. ליטפנו כל כלב שנקרה בדרכנו. שישי בערב היה אחד מהשיאים. אנחנו לבד, רוקדים לצלילי ההיפהופ המצוין של הדג נחש, האפריקאי של יוסי פיין והראפ האלטרנטיבי של קולולוש וחווים אהבה בפשטותה ["יוסי פיין מעיף לי את המוח, ופתאום הכל נעצר. אתה מחבק אותי ואנחנו חווים רגע של טוהר, קירבה נקייה מכל זיק שליליות. הלבבות שלנו מתחברים. החיבוק הזה מדויק"].
זה רק שנינו כמעט כל הזמן וזה מושלם ומחובר ואני כמעט שלא לבד. אנחנו מצלמים הכל ויש לי פילם גמור ועוד חצי פילם, ועוד סרטים במצלמת וידאו. כל הפוסט הזה מתגמד אל מול החוויה, אבל רציתי לכתוב נקודות עיקריות כסיפור מתמשך כדי לא לשכוח. נהנתי מאוד. 

עריכה, 20:09:
הוא אמר לי, ממש עכשיו. לא באמת אכפת לי, אבל השתדלתי להיות נוקבת ונפגעת, כי זה היה מרגיש הזוי אם לא. למה זה לא מפריע לי, תכלס?