לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


מי הזיז את הפצירה שלי?! בלוג איפור

Avatarכינוי: 

בת: 26



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


9/2014

טיפוח כחול לבן


היי חמודות :)

הפסקתי לכתוב בגלל שלא מצאתי את הזמן ואת הסבלנות, והמשכתי לא לכתוב בגלל שלא מצאתי מצב רוח. אבל דווקא בתוך המלחמה מצאתי קצת השראה. ומפה לשם עברו עוד כמה שבועות עד שהצלחתי לגבש את הפוסט הזה.

 

יש בחו"ל מגוון כל כך רחב של חברות ומוצרים, ובהשוואה אליהם המבחר בארץ כל כך מצומצם, ולא תמיד האיכות מצדיקה את המחיר.

דווקא בתחום הטיפוח שמתי לב שאני מעדיפה מותגים ישראליים- המבחר הגדול והאיכות מצוינת. אין לי אפשרות לסקור בפוסט אחד את כל המוצרים הישראליים שאני אוהבת, אז אספתי לפוסט הזה ארבעה- בכולם אני משתמשת כרגע, וכולם מיוצרים בארץ.

 

 

Lavido- מי פנים מסדרת רימונים הדרים לעור שמן

מחיר: 90 ש"ח ל-100 מ"ל באתר החברה, בו תוכלו גם למצוא את רשימת החנויות.

* לא נוסה על בעלי חיים, ללא פראבנים ו-SLS.

 

אני מאוהבת בעיצוב של לבידו- נקי, אלגנטי ומושלם. הבקבוק כבד ויפה וכיף לראות אותו על המדף. והוא מגיע עם משאבה, שהיא למעשה אחד החסרונות הגדולים בגלל שהיא לא נוחה. היא משפריצה את מי הפנים לכל כיוון בערך ומבזבזת המון חומר. בשלב מסוים נמאס לי והעברתי את הנוזל לבקבוק של מי פנים אחרים שבדיוק סיימתי.

הנוזל בצבע צהוב-כתום עכור ומפתיע, ויש לו ריח ארומטי חריף שהזכיר לי חליטה של תפוז וציפורן. אני מכורה לריח הזה וממש נהנית ממנו, אבל כדאי שתבדקו את העניין לפני הרכישה כי לא לכל אחת זה יתאים.

רשימת המרכיבים כוללת הרבה תמציות של צמחים כמו לבנדר, תפוז, רימון, קמומיל, עץ התה ועוד.

מי הפנים מנקים את העור מצוין אבל לא מייבשים אותו, ואין בעיה לנקות איתו גם את העפעפיים [אבל הוא לא מוצלח כמסיר איפור]. אני מאוהבת במוצר הזה, לדעתי הניקוי הרבה יותר טוב ממוצרים אחרים שניסיתי, כולל הביודרמה המהוללת.

מי הפנים איכותיים מאוד, אבל מעט יקרים מאחר ומדובר רק ב-100 מ"ל שהספיקו לי בערך לחודשיים. לא הכי נוח לכיס של סטודנטית, אבל סיכוי טוב שאני אקנה אותו שוב.

 

 

ד"ר אינס ורנר- Soft & Clean, קצף ניקוי מסדרת DermInnovation

מחיר: 145 ש"ח ל-200 מ"ל, ניתן לרכוש באתר או ישירות במרפאה בקניון קרית אונו

* התקבל לסקירה

* ללא SLS

 

למעשה זה סבון פנים עדין שיוצא מהמשאבה כקצף נעים. הוא מיועד לכל סוגי העור ולעור עדין במיוחד, וגם הוא מכיל תמציות שונות של צמחים כמו עץ הקוקוס, שמן זית וגומא הפפירוס.

יש משהו כייפי בקצף הזה בגלל שהוא מאוד נעים על העור, הוא מנקה טוב ולא אגרסיבי בכלל, ומתמודד מצוין עם מייקאפ. אפשר לסבן איתו גם את העפעפיים בעדינות, כדי להסיר חלק מהאיפור, למרות שהסבון לא מתמודד טוב עם איפור עמיד. יש לו ריח מתוק וחזק, שנשאר גם אחרי המקלחת. אני אישית דווקא פחות התחברתי לריח הזה.

בסך הכול מדובר בסבון מצוין, הוא עדין ולא מגרה את העור ומנקה כמו שצריך, אבל לדעתי אין הצדקה למחיר הגבוה וכרגע החלטתי שלא לרכוש את הסבון בעצמי.

 

 

אנה לוטן- non-oily protective Day Cream מסדרת Barbados

מחיר: בין 80 ל-100 ש"ח, תלוי איפה רוכשים

* לא נוסה על בעלי חיים

 

יש לי עור שומני, ובקיץ רוב הקרמים מרגישים לי כבדים מדי והעור שלי פשוט מזיע את הכול. חיפשתי קרם חדש שיעשה את העבודה וקיבלתי המלצות על אנה לוטן. באופן עקרוני זו חברה שנמכרת רק דרך קוסמטיקאיות מקצועיות כדי שאלה יתאימו לנו את המוצרים, אבל כשפניתי לשירות הלקוחות של החברה כדי לקבל מידע נציגה מקסימה הציעה לשלוח לי כמה דוגמיות להתנסות. ובאמת אחרי שניסיתי גיליתי שאני אוהבת מאוד את הקרם הזה- הוא קליל, מכיל SPF 25 ולמרות זאת לא שומני בכלל ונספג מהר, והוא אחלה בסיס למייקאפ. אני לא מזיעה אותו בכלל, גם לא בימים הכי חמים כשהעור שלי מאבד את זה לחלוטין.

יש לו כמה חסרונות קטנים- המרקם לא הכי נעים למריחה, ובגלל מקדם ההגנה נשארים קצת כתמים לבנים על הפנים ולוקח להם זמן להיספג. זה לא deal-breaker מבחינתי וכבסיס למייקאפ זו לא בעיה בכלל, רק משהו שצריך לקחת בחשבון.

בניגוד לחברות קוסמטיקה מקצועיות אחרות כמו הולילנד [שאני אוהבת מאוד, אגב] המוצרים של אנה לוטן לא כ"כ יקרים. המחירים דומים מאוד למוצרי דראגסטור לפני מבצעים, ואין בכלל מה להשוות מבחינת האיכות.

וכמובן שאני חייבת מילה טובה על שירות הלקוחות. באנה לוטן מבינים שאי אפשר לקנות קוסמטיקה בלי להתנסות קודם. אני רק אבקש מכן לא לנצל את זה ולא לבקש סתם דוגמיות כדי לא "לדפוק" את החברה.

אגב, את הקרמים שלי הזמנתי מאתר בשם ליאל, מהשוואת המחירים שעשיתי הוא היה הכי זול, והשירות שקיבלתי היה מצוין גם כן.

 

 

ללין- קרם קצפת, Whipped Body Cream

 

אופס... קרתה לי תקלה קטנה. צילמתי את התמונות לפוסט והתחלתי לכתוב אותו כבר לפני כמה שבועות. ופתאום אתמול גיליתי שללין שינו את העיצוב, הריחות והפורמולה של רוב המוצרים :/

אני לא יודעת אם גם הפורמולה של קרם הקצפת השתנתה או לא... ולכן אני מעדיפה שלא להמליץ על מוצר שאהבתי מאוד, בידיעה שאולי הוא לא רלוונטי יותר.

אבל כל כך אהבתי את התמונות שלא יכולתי לוותר עליו לגמרי ;) אז אני רק יכולה להמליץ לכן לגשת לאחד הסניפים של ללין ולבדוק. לזכותה של הרשת יאמר שלכל מוצר יש טסטר מסודר ואין בעיה לנסות את המוצרים בחנות.

 

 

אני מקווה שנהניתן מהפוסט, ואני ממש רוצה לשמוע איזה מוצרי טיפוח ישראליים אתן הכי אוהבות

נכתב על ידי , 13/9/2014 23:22   בקטגוריות טיפוח  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אלטר-אגו ב-15/9/2014 13:45
 



Fuck this shit


נעים מאוד, זו 46, המידה החדשה שלי. אינספור קלוריות נדרשו כדי להגיע אליה, ועכשיו אני גאה להגיד שהגעתי למשקל הכי גבוה שלי במשך 26 שנותי.

 

האמת היא שאני לא גאה. אני בלופ אינסופי של כעס ותסכול וצורך להתנצל, להסביר, לתרץ.

 

 

נתחיל עם כמה עובדות.

עודף משקל באופן עקרוני הוא לא מצב בריא. הוא מעלה את הסיכון לחלות בסכרת מסוג 2, למחלות לב והתקפי לב, שינויים הורמונליים וגם יכול להקשות על נשים להיכנס להריון ועוד פינוקים שכאלה. כמובן שזה תלוי בהרבה גורמים נוספים, לא כל אדם שמן הוא אוטומטית חולה קשה שסופר את ימיו האחרונים.

היום מתייחסים להשמנת יתר כמגיפה. המשקל הממוצע באוכלוסיה רק הולך ועולה, ואנחנו שומעים על תופעות כמו "האדם הכי שמן בעולם", ששקל בשיאו למעלה מ-500 קילו.

למרות כל הכספים שמושקעים במחקר, המנגנונים הפיזיולוגים והפסיכולוגים שקשורים לעודף משקל לא ממש ברורים. זאת אומרת, הבסיס ברור לכולנו- אם נצרוך יותר קלוריות ממה שנשרוף נעלה במשקל. אם נשרוף יותר קלוריות ממה שנכניס- נרד במשקל.

אבל העובדות הן שלמעלה מ-90% מהאנשים שעשו דיאטה לא הצליחו לשמור על משקל היעד שלהם יותר משנתיים. כלומר הרוב המוחץ של אנשים שעשו דיאטה, עלו במשקל אחרי שנתיים ואפילו פחות. הרבה אפילו השמינו הרבה יותר ממה שהיו לפני שהתחילו דיאטה [קליק לכתבה]. מתסכל להגיד את זה, אבל לא ממש ברור למה זה ככה. לא ברור למה כל כך קל לנו לצבור משקל עודף וכל כך קשה לנו להוריד אותו. כרגע הטיפולים עם שיעורי ההצלחה הכי גבוהים הם הטיפולים הקיצוניים- כלומר ניתוחים למיניהם [כמו ניתוח לקיצור קיבה]. אבל ההליכים האלה פולשניים, מסוכנים וההשלכות שלהם כבדות. וגם כאן, שיעורי ההצלחה רחוקים מ-100%.

 

אוכל ומראה חיצוני הפכו להיות מרכיב מאוד חשוב בחברה שלנו.

אוכל הוא כבר לא רק דבר שמזין אותנו ומאפשר לנו לקיים חיים. אנחנו חוגגים סביב אוכל, משתמשים בו כפינוק, פיצוי, תחביב [ע"ע עשרות תוכניות הריאלטי-אוכל שמציפות אותנו]. ולגבי חשיבות המראה החיצוני... נראה לי שאני לא צריכה להרחיב.

בצד אחד של הסקאלה אנחנו רואים אנשים עם עודף משקל קיצוני. בצד השני של הסקאלה נשים וגברים שחולים באנורקסיה ובולימיה. ובין שני הקצוות הקיצוניים האלה נמצאים כל האנשים "הרגילים", שמעסיקים את עצמם במשקל, בתזונה, בדיאטות. בבהייה עגמומית במראה.

 

זה לא סוד שאני לא בחורה רזה. אני לא יודעת אם להגדיר את עצמי בתור שמנה, סתם מלאה, מלאה במקומות הנכונים וגם באלה שלא. האמת היא שלא ממש אכפת לי איך מגדירים אותי [כל עוד לא תקראו לי שמנמודה].

ברור לי שעודף המשקל שלי הוא לא בדיוק סגולה לבריאות ואריכות ימים, וברור לי שאם אני אמשיך לעלות במשקל אני אגרור אחרי עוד ועוד בעיות רפואיות. לצד כל זה אני גם מתמודדת עם מחלת האנדומטריוזיס [ואולי יום אחד יהיה לי אומץ לכתוב על זה יותר, אבל כרגע זה מקסימום החשיפה שאני מסוגלת אליה].

בגלל עודף המשקל ובגלל המחלה אני מקפידה מאוד על מעקב רפואי, ולפני שנה בערך הגעתי לייעוץ אצל תזונאית. שמעתי ממנה את מה שידעתי בעצמי, אין פתרון אחר מלבד שינוי באורח החיים שלי. שינוי משמעותי, לא שינוי קוסמטי כמו להחליף סוכר לבן בסוכר חום. אלא ללמוד לתכנן נכון את הארוחות שלי, להיות יותר קשובה לגוף שלי. להשתדל להימנע מג'אנק פוד, ממתקים ואוכל תעשייתי ועתיר קלוריות. ובמקום זה לבחור באוכל בריא יותר- ירקות, פירות, דגנים מלאים, קטניות וכו' וכו' וכו'.

כמובן שצריך להכניס למשוואה הזו גם פעילות גופנית. לא רק בשביל שריפת הקלוריות, אלא בעיקר בשביל הבריאות.

 

מלכתחילה נכנסתי לתהליך הזה עם מטרה אחת ברורה- להיות קודם כל בריאה יותר, ועל הדרך גם להוריד חלק מעודף המשקל שלי. כבר דיי ברור לי שאני לא אהיה דקיקת גזרה, והאמת? אני גם לא שואפת לזה. בעיניי דווקא במידה 40 הגוף שלי נראה הכי טוב.

אחרי הייעוץ התזונתי הלכתי לעשות בדיקות דם וגיליתי שרוב המדדים שלי תקינים לחלוטין, פרט לכמה סטיות קטנות ולא משמעותיות [שרובן כתוצאה מהמחלה שלי].

ועכשיו מגיע הרגע הכי קשה, הרגע שבו צריך לשנות. הרגע שבו אני מגלה עד כמה קשה לשנות הרגלים ישנים.

נרשמתי לסטודיו סי, ובהתחלה היה לי כל כך קשה להכריח את עצמי ללכת. הרגשתי חוסר ביטחון ותסכול, ורק אחרי כמה חודשים למדתי באמת להנות מזה. למדתי שדווקא כשהיה לי יום מסריח ואני כל כך עייפה, דווקא אז אני צריכה לחרוק שיניים ולהגיע לשיעור, כי אני יוצאת משם עם הרגשה מדהימה.

אז יש לנו וי על פעילות גופנית.

ועוד וי על המון שינויים קטנים בתזונה.

ויש לנו וי ענק על חצי שנה כמעט, מהלחוצות ביותר שחוויתי בחיים שלי. חצי שנה של חיים לפי גישת העולם המערבי: לישון מעט, לחתור להישגים, לסבול מחרדות, וכתוצאה מזה לא להתאמן מספיק ופעם אחר פעם ליפול לאכילה גרועה. כי למי יש זמן וכוח ב-9 בערב להשקיע שעה בבישולים של ארוחה הגיונית? אז חוטפים משהו על הדרך. ואז חוטפים עוד משהו על הדרך. ואז יש מלחמה ובכלל רמות החרדה הרקיעו שחקים.

אבסורדי משהו, שדווקא כשאני עושה את המאמץ הכי גדול לשנות את אורח החיים שלי ולרדת במשקל, אני רק עולה במשקל.

ומה שכיף בכל התהליך הזה, זה השלב של רגשות האשם. השלב שבו אני מפחדת לחזור לתזונאית ולהישקל, ולקבל נזיפה על זה שלמרות כל ההסברים והתפריטים אני בכל זאת עולה במשקל. ואתן יודעות מה? אני בכלל לא יודעת אם זה מה שיקרה. סביר להניח שהתזונאית תחייך אלי בהבנה וסובלנות, ותעודד אותי להתמיד עד שאני אצליח.

אבל בראש שלי העלייה הזו במשקל היא איזה כישלון נוראי. כי הנה, אני כבר לא "קצת מלאה", אני בדרך המלך ל"שמנה" ואז ל"ממש ממש שמנה".

ופתאום אני מוצאת את עצמי מסבירה, מתרצת, מתנצלת. ומכניסה את עצמי למעגל קסמים. אני כועסת על עצמי בגלל שאני אוכלת הרבה, ואז אני מרגישה רע, ואז אני אוכלת עוד יותר כדי לנסות ולפצות את עצמי על ההרגשה הרעה.

וזה מעגל אכזרי ומטומטם.

 

פתאום אחרי אימון בסטודיו סי הבנתי שנמאס לי להתנצל על המשקל שלי. אני עובדת בשתי עבודות, הצטרפתי לפרויקט מחקר באוניברסיטה, אני עדיין צריכה להתמודד עם מועדי ג'. אני מתזזת ממקום למקום, מנסה לתחזק גם קצת חיי חברה ולחזור לכתוב בבלוג, מנסה ללמוד פוטושופ על הדרך. אני ממשיכה להתאמן באופן קבוע כל הזמן. ואפילו הצלחתי לעשות כמה שינויים משמעותיים בתזונה שלי.

אבל אני לא מצליחה להסתכל על חצי הכוס המלאה. במקום זה אני רואה את השורה התחתונה, את עודף המשקל שלי.

כאילו שהחמישה [או אלוהים יודע כמה] קילו הנוספים האלה שצברתי בחודשים האחרונים הם איזה פשע נוראי.

כן, אני במידה 46. אז מה? אני פחות חכמה? פחות נחמדה? פחות טובה בעבודה שלי, או פחות נהנית מהלימודים?

אני מקסימום פחות יפה [ואני מניחה שגם זה נתון לוויכוח], ואני בעיקר מתקשה יותר למצוא בגדים.

אז למה לעזאזל אני מרגישה כל כך רע עם זה? למה לעזאזל אני מרגישה צורך להתנצל כל הזמן, לתרץ ולהסביר?

זה לא שיצאתי מהבית בלי דיאודורנט, זה לא שנהגתי שיכורה. זה לא ששיקרתי, רימיתי וגנבתי. יש חטאים גדולים יותר, ועדיין אני מרגישה חרא כי המראה החיצוני תופס כזה נפח עצום בחיים שלנו.

אני לא יכולה לסיים את הפוסט הזה בהצהרה החד משמעית שאני מפסיקה להתנצל ומפסיקה להרגיש רע, כי אני יודעת שזה לא ריאלי. אני יודעת שהרגלים רעים קשה לשנות. אני יודעת שיקח לי הרבה זמן להפסיק להתנצל, כמו שיקח לי הרבה זמן להפוך את החיים שלי למשהו בריא ומאוזן יותר.

אני כן אסיים את הפוסט הזה בהחלטה לא להתייאש ולא לוותר לעצמי. ואני אנסה לזכור שהחיים הם לא קו ליניארי וזה בסדר שיש ימים פחות טובים, כי אחרים יהיו ימים מוצלחים יותר.

ויותר מהכול, שמראה חיצוני הוא לא סגולה לאושר, לביטחון עצמי או להצלחה.

נכתב על ידי , 6/9/2014 20:11  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אלטר-אגו ב-10/9/2014 10:24
 





91,383
הבלוג משוייך לקטגוריות: נשיות , בלוגי בנות , אופנה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאלטר-אגו אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אלטר-אגו ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ