הבעיה המרכזית כרגע היא קיטשית למדי, ועיקרה פשוט - היה הייתה אהבה, והיא הלכה ביי ביי ועשתה לי חור בלב.

בדיוק מהסיבה הזו יש את כל הבלגן לאחרונה. יש לי בבטן חור ענקי בצורת גל ואני מנסה למלא אותו בכל דרך אפשרית.

[זה די מפתיע שההבנה הזו באה ככה פתאום, אבל זה בסך הכל מסתדר, כי זה הולם את האני-שלפני-הכמיקלים-במוח. בחיים אני לא אקח כדורים פסיכיאטריים יותר.]

עכשיו כשאני בלי הכדורים פתאום אני מרגישה את זה בשיא העוצמה, כי הם מילאו את החור בחלקו, ברמה שזה הרגיש סביר ולא נתן לי לקלוט מאיפה הכאב הזה בא. כשהייתי על כדורים לא באמת אהבתי אף אחד. זה היה מוזר, כי ידעתי שאני אוהבת אנשים, אבל כשניסיתי להרגיש את זה לא כל כך הצלחתי. ולכן המשכתי להתקשר אליהם או לשלוח להם אימיילים ארוכים או להתעקש שאני צריכה לראות אותם מתישהו, אבל לא באמת הרגשתי שום דבר. עכשיו הכל חוזר אליי בטורנדו רציני, ואני בעיקר די בהלם, ולא מבינה איך פעם חייתי עם כל כך הרבה רגשות בפנים ואיפה היה להם מקום, סך הכל אני לא כזו גדולה. עוד יותר אני לא מבינה איך אני אמורה להתמודד עם זה עכשיו לכל הרוחות.

זה מרגיש כאילו כשאני נושמת אין מקום לאוויר. המקום הזה מלא ברשימה ענקית של שמות של אנשים שאני אוהבת יותר משאני יכולה לתאר.

הבעיה התחילה בזה שפשוט התרגלתי לכל האהבה הזו והאכפתיות הזו ועוד מילים מסרטים מצוירים בערוץ הופ. היא דרשה המון מקום והמון צומי [אחרת היא הייתה נעלבת ומתחילה להסתבך עם עצמה], אז נתתי לה מקום על ידי דחיסת שאר הדברים הצידה. זה התחיל כשעוד הייתי בלי הכדורים, והמשיך כשהייתי עם הכדורים מהסוג המעפן שלא עשו כלום חוץ מפלסבו. אחרי זה כשהיא הלכה פתאום, כבר הייתי עם הכדורים המוצלחים יותר ולכן לא בדיוק קלטתי מה קרה. ידעתי שהמצב לא טוב ושאיבדתי משהו רציני, אבל לא ראיתי מה בדיוק, וכנראה גם לא ממש ניסיתי.

לאחרונה אני רק מנסה למלא את החור הזה בחזרה. אני לא יודעת מה באמת יעזור לי למלא אותו, אבל יש לי כמה דוגמאות טובות למה ממש לא עוזר:

~ להתחיל לדבר עם יעל שוב אחרי איזה שנתיים שלא דיברנו מיוזמתי - לא עוזר. 
~ להתנפל על גילי בפרץ רגשות שהיא לא יודעת מאיפה לכל הרוחות זה נפל עליה ולנסות לשכנע אותה שדברים מסוימים הם לא רעיון כזה גרוע - לא עוזר.

~ לישון מחובקת עם יונתן ולהעמיד פנים שאני מתעצבנת בכל פעם שהוא לוקח לי את השמיכה - עוזר, אבל רק בהתחלה, אחרי זה החור נהיה עוד יותר גרוע.

~ כשפלג אומר שבזכותי הוא פחות ממורמר ושהוא רוצה שאני אבוא למפגש שכבה ["נכון? כן"] - עוזר באופן כל כך מזערי שזה לא ממש נחשב.

~ להקשיב לפלג ולבוא למפגש שכבה - לא עוזר.

~ לדבר עם מתן שעה בטלפון - לא עוזר.

~ לעשות מבחן קשה, במהלכו לשכוח מה זה שרת DNS [ממש התביישתי בעצמי, בחיי], לעבור אותו בכל זאת ולקלוט "היי, אני כנראה לא כל כך גרועה בכל הקטע הזה של ניהול רשתות כמו שחשבתי" - לא עוזר.

~ למחוץ את אחותי הקטנה ולהגיד לה "אוי-את-כל-כך-חמודה" עד שהיא קולטת שזה חולני ואומרת "אני אגיד אותך לאמא" - לא עוזר.

~ לרוץ לחבק את אורחן ולשמוע אותה אומרת שהיא אוהבת אותי [למרות שפעם הייתי צריכה (לפחות) למכור את נשמתי בשביל דבר כזה] - עוזר קצת [ואז בא אריק/טל, וזה כבר לא כל כך עוזר].

~ לאכול שוקולד עם סוכריות קופצות - לא עוזר.

ואני לא יודעת מה כן יעזור, ונראה לי שכבר ניסיתי הכל.

אז עכשיו אני פשוט ככה. יש לי חור ענק בצורת גל בבטן. גל לא יכול לעשות עם זה כלום כי לגל יש חור משלו. כל מה שאני מנסה לעשות עם העניין הזה רק דופק אותי או אותנו עוד יותר.

אני עדיין מקווה שלא,

אבל נראה לי שזה אבוד.