לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בן: 18

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2014

3-6


עד שהוא נכנס לחדר, ולמרות שהחלון היה פתוח ורק סנטימטרים משמאל לראשה, היא בכלל לא שמה לב שיורד גשם. עד שהוא הניח את כף ידו הגדולה על כתפה, הפיל עליה את כל כובד אחיזתו, הכריח אותה להסתובב, כאילו בפעם הראשונה, אל עבר דמותו הגבוהה, המעונבת, חסרת הריח והבעת הפנים, היא לא חשבה אפילו להציץ החוצה. לא, עד שלא הושיט לה את ידו המטאפורית, עד שלא הסכימה, לא במודע, להצעתו האילמת לרקוד, לעזוב את הכל ולבוא איתו, עד שלא פקחה את עיניה המוארות לרווחה ממולו כמו ילד קטן מול מסך הקולנוע - אפילו לא שמה לב שיורד גשם. וזה גם לא מפתיע - לפני שהוא בא, גם לא באמת הייתה לה סיבה להביט לצדדים.

ואז, ברגע קטן של הלם, ברגע קטן של חולשה, הושיטה לו את ידה והחלה ללכת לצידו.

 

זמן רב לאחר מכן, כשכבר הספיקו להתרחק קילומטרים רבים, אזרה את האומץ לשאול אותו לאן הם הולכים. בכל הזמן הזה הגשם ירד, נראה שאחיזתו רק הלכה והתחזקה, וככל שהיא הלכה והתעייפה כך גברה התחושה שהוא יותר גורר אותה מאשר הולך לצידה. בטון אדיש הוא ענה שתחכה ותראה, ושבכל מקרה זה לא משנה, כי הוא פה איתה. מיוזעת, מתנשפת ורטובה מגשם, כשוקלת את תשובתו, היא הביטה למעלה, היססה מספר רגעים והחזירה את מבטה אל הדרך.

"זה בסדר," חשבה. "כמה כבר אפשר ללכת?"

 


-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-

נכתב על ידי , 18/2/2014 03:35  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , החנונים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאקדםיה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אקדםיה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ