לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Stalker Searching Dignity

עוד אחד שאיבד את היכולת לדבר על מה שבליבו בחיים האמיתיים, אז החליט לתת ניסיון לאלה האלטרנטיביים


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

11/2018


יש המון פלטפורמות להתבכיין בהן במקום לעשות דברים שהסבירות שיביאו למישהו תועלת גבוהה יותר. אני מבין את זה כשנהזית בי לפתע המחשבה: יש לי מחסום כתיבה. איזו מחשבה מודרנית ומלאת חשיבות עצמית לחשוב, מחסום כתיבה הוא אולי פריווילגיה ששייכת למעטים שלכתיבתם יש ביקוש. מיליונים מנצלים את המצאת הקרוא וכתוב אבל רק לאחוז זעום מביניהם ישלמו כדי לקרוא מה עבר לו בראש.כשאני משוטט באינטרנט כמובן שיש דברים שבאופן טבעי מושכים אותי יותר, אבל בעצם לא כל כך אכפת לי אם דברים שאני נוהג לקרוא לא ייכתבו פתאום. זה יותר האופציה הזאת שיש להסיח את הדעת ולדחוף את כמה שיותר פיסות מידע לתוך המסך הקטן שלי, לא ממש קריטי מה ייכנס ומה לא. אני מניח שההסתכלות המהירה ותנועת האגודל המדפדף יותר ממכרים מהתוכן. וזו גם הפעילות הגופנית העיקרית שלי. הייתי שמח להיות עד לאיזו מתקפה כזאת שתפיל את האינטרנט ואפילו את החשמל בקנה מידה עולמי. לחזור מאות שנים אחורה ולהישאר כרונולוגית באותו הזמן. זה כנראה ייחשב כבעיה בעיני קבוצות גדולות של אנשים שכבר טעמו את הקידמה, ואז יהיו מאמצי שחזור שיחזירו את כולם לשם. ואז סתם ייצא מזה שמחיקת האנושות מכדור הארץ תתעכב עוד קצת, נקרא את אותו עמוד פעמיים. זו פנטזיה שמעטים יישמו מבחירה. היידע שלי על הישרדות כלומי. אני יודע בעיקר לחפש דברים באינטרנט, בכל יציאה מהבית אני מתנהל כאחד הרובוטים שאין להם באמת מושג איך ליצור שום אינסטורמנט שקיים בעולם, סתם הולך בתלם שכבר נבנה ועוצב בשבילי ובשביל כל דומיי התלותיים האבודים. אני נוטה להימנע מלצאת. באופן פרדוקסלי או שלא, החיים בתל אביב מתאימים לא רק למי שאוהב לבלות בחוץ, הרבה שליחים דופקים בדלת. מתישהו החלטתי לא לדבר מיוזמתי עם אנשים שהם חובה בחיים הממוצעים - סטטיסטים של עבודה ולימודים וכו', וקבוצת החברים מהתיכון התפרשה על נקודות שונות במפה, אז כבר אין לי חיי שיגרה חברתיים ואני גם לא מייצר חברויות חדשות שמשולות לרוב לפעילויות מחוץ לבית. גיליתי שהבידוד הלא ממש מיוחד הזה די מפריע להתקדמות במובני החיים הסטנדרטיים. לפני שזנחתי את הלימודים היה מאתגר ללמוד בגישה הזאת, לא שאלתי שום שאלה בכיתה ולא הצטרפתי לקבוצות וואטסאפ ולקבוצות למידה והעדפתי לא להבין מאשר לשאול, לא לדעת את השמות שלהם והם לא ידעו את שלי. בעיקר העדפתי לא להרגיש חלק מהחוויה הסטודנטיאלית שהגעילה והכשילה אותי, אז פרשתי. מהישיבה בכיתה אני בעיקר זוכר שפיטות שלי בתוך ראשי את סובביי. קיוויתי שיקרו להם דברים פיזיים רעים ושלא יקשרו אותי לכיתה שהפכה לזירת פשע. אחרי שנה בעבודה הפשטנית שלי כבר אין הרבה דברים פורמליים ללמוד אבל בכל זאת הבידוד גורם לכל מילה שמישהו זולתי אומר להיתפש כרעש ואני מרגיש כאילו צועקים לי באוזניים למרות שבפועל כמעט ולא פונים אליי. כמובן שגם המנטליות הישראלית הרועשת שתקפה בעבודה ובלימודים ובכל מקום שיש בו יותר ממספר מסוים של אנשים באותו מקום, על אף שלפעמים מנסה למשוך אליה ולעזור ל"חלש" - בפועל רק מעודדת אותי לסלוד עוד. אין משהו קל יותר מלתחום את הכל למושגים ואת האנשים לקבוצות מוכללות, ולהשתעבד לתפישה הזאת. אין ספק שהגישה החברתית שאני נוקט לא מביאה להצלחה במובן הרווח שלה. למשל כסף או אהדה. בכל אופן, למרות הבידול אני מעדיף את המצב הזה על המצב הכללי הקודם - שבו היו לי יותר קשרים שטוחים עם יותר אנשים, יותר יציאות מהבית ליותר מקומות, ויותר מחשבות שווא על הגשמה עצמית. אני מניח שבהכללה לא אהבתי את זה ושבעיקר הייתי חרמן ובודד ושאלה היו המניעים הרעבתניים שלי לפעול בעולם. כשהחתול שבע ואחרי ששיחק קצת ועשה את צרכיו, הוא בדרך כלל הולך לישון. בערך כמוני, אני מרגיש שבע כמו חתול ברוב הזמן, אבל במונחים אנושיים זה כנראה מתקשר לזיקנה ולשעמום, מה שגורם לכך שאין לי ממש מה לספר במעט האינטראקציות שיש לי. דברים שצפיתי בהם בטלוויזיה ודברים שאכלתי. גם פחות מעניין אותי מה אחרים עשו, העולם מלא אטרקציות ואפשרויות, זה לא מפליא ומרתק אותי כשמישהו עושה או מרגיש משהו. אם היה מתאפשר, הייתי מצמצם את האינטראקציות האלו עוד, עד שאולי יום אחד אהיה כמעט ורק צופה במשחק האנושי, וכמעט ולא כלי משחק, קטן ככל שיהיה. פעם הלקיתי את עצמי יותר על כך ולא נמשכתי לרעיון של להיות מעין רוח רפאים. זה נראה לי כמו דרגה נמוכה ומובסת של האדם. ברגעים בהם אני זוכר או מבין שמדובר במשחק תאים ביולוגיים בו המתאים שורד - ואני לא ממש המתאים אבל איכשהו בכל זאת אני שורד כי כרתו את היער וייבשו את הביצה ומצאו לי בתוך זה תפקיד בר תחלופה - אני נהנה מהתפיסה הזאת. מהרצינות שבה אנשים לוקחים את עצמם, ולפעמים גם אני. מהחרדות הקיומיות האלו בכל תחומי החיים שיש להם ולפעמים גם לי. כשהאתה שבקהל עוצר בבוז את את הנאום של האתה שעל הבמה וצוחק ממנו. על הזהות על ההמשגה ועל כל מה שנלווה לזה. חושב על המניע שמניע לדבר במקום להיתקע על אינטונציה ודיקציה ועל המשמעות רבת ועטויית הפנים של כל מילה. ברגע כזה הבניינים נופלים ואפשר לראות את מה שהיה פה לפניהם.

 

נכתב על ידי stalker searching dignity , 26/11/2018 00:50  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




כינוי:  stalker searching dignity

בן: 26




73,077
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , פילוסופיית חיים , סגידות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לstalker searching dignity אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על stalker searching dignity ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ