לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Stalker Searching Dignity

עוד אחד שאיבד את היכולת לדבר על מה שבליבו בחיים האמיתיים, אז החליט לתת ניסיון לאלה האלטרנטיביים


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

6/2019


כבר כתבתי לך מכתב שאני לא יודע אם ואיך תקראי והעולם כבר קרס עלייועוד לפני זה כעסת על זה שאני לא כותב יותר אז אולי עכשיו בפעם האחרונה. אהובה שלי. הרסתי לך את החיים. וגם לי ולמשפחה שלך. באופן האירוני שאת אוהבת, בן אדם אובייקטיבי שלא מכיר אותנו לא יבין איך אני בכלל יכול להסתכל לך בעיניים, אבל אני אסע מחר להיות איתך ולחפש את המבט שלך שוב. כולם מעשנים וויד, לא כולם מעשנים וויד כל הזמן וגם שותים ולוקחים תרופות נגד דיכאון ולא עובדים ולא יוצאים בכלל מהבית ויותר גרוע, יש להם בן זוג כמוני. את באשפוז כפוי בגהה עכשיו. לא ברור מתי ואיך תצאי משם, תצאי מזה. הלוואי שתצאי מזה ואני אמות מבפנים כשאנסה לחנוק כל רגש שפיתחתי כלפייך בשלוש שנים כדי שלא בטעות תטעי ותאהבי אותי שוב. עכשיו את במצב פסיכוטי ולרגעים חשבת שאני מישהו אחר. התירוץ העלוב שלי הוא שלא שמתי לב מה קרה לך בימים האחרונים, אבל האמת העצובה היא שאני כל כך מסטול כל הזמן שאני לא שם לב לכלום. רק בדיעבד אני מסוגל להבין דברים ולעבד אותם. היינו איתך באיכילוב כל הלילה עד שבבוקר הובהלנו לגהה באיטיות. לא הייתה לנו הרבה שינה ולך לא הייתה שינה בכלל. אבא שלך שונא אותי ומבהיר בפניי שהוא לא כועס, אמא שלך הייתה פה אחרי שהיינו איתך כל היום ודיברנו ובכינו והרגשנו אשמה ותפילה בכל צורותיהן. ברגעים כאלה מבינים שאתה לא באמת חשוב. שאתה אסופת תאים אקראיים בתוך העולם הענק ששום דבר בו לא בטוח ומובטח. דיברנו כל היום, רוב המשפטים שלך ערבבו דמויות וקונספירציות וזמנים שונים. ולחלק מהזמן לא היית את, לא ממש הבנת מי אני או יותר נכון מי אני בשבילך או בעצם מי הייתי בשבילך. ולרגעים היית עצובה ומבועתת מהמצב תוך שמירה על העדינות שלך, ומה שבהתחלה פירשתי כרצון שאציל אותך התפרש אחר כך כבושה איומה שהרגשת בגלל שאנחנו רואים אותך ככה. אני מרגיש מת ומאוהב בך עד טירוף ולא חושב שזה הגיוני בכלל. אני לא מפלצת, אני פשוט מטומטם. במלוא מובן המילה. אם היה היגיון לא את היית משלמת על הטמטום שלי. כואב לי בכל הקיום ואני אפילו לא יכול להגיד שאני חולק איתך בכאב שלך כי אני לא יכול לדמיין כמה כואב לך וכמה את מותשת. זה ממש מוזר שכולם נחמדים אליי וחושבים שאני מקסים במקום לתת לי אגרוף ולא לתת לי לראות אותך יותר. אלה פשוט יהיו ימים של נסיעות לגהה לחפש את המטמון בלי לדעת מהו. אני אמשיך לדבר איתך ואלייך כי אני לא זוכר מה זה לדבר עם אנשים אחרים. כי לפעמים המבט שלך מספר שאת מבינה. אבל למה לך בכלל להבין אותי. אני אידיוט, אני מותש, בדרך ללהיות בודד אני צריך לישון ולנשום אבל אני לא ממש רוצה לתת לעצמי מה שאני צריך. אני רוצה להתמוטט. אנחנו מדברים מסביבך על כמה שצריך להישאר חזקים ולא לשקוע אבל אני בתוך תהום שניזונה מהתהום העמוקה הרבה יותר שאת כלואה בה. אני מנסה להגיע לגדת הנהר ואת בכלל נזרקת למרכז האוקיינוס לחפש את החוף. ואני מבין פתאום כשאני יושב ליידך ומביט לך בעיניים שהאת שאני מכיר נכפית עכשיו לראות אותי דרך מכפלות של מחשבות ללא סוף וממקום רחוק יותר בתוך המוח. כאילו שיש לי תועלת. המוח הוא איבר עדין והנחתי לך להתייחס לשלך בגסות. בסדר, הכל דינאמי, שזה המשפט הכי מעפן שאני כל הזמן אומר. המצב ישתנה, לכאן לץולכאן.אני נשבע שניסיתי לשמור עלייך. אבל עכשיו אני נאלץ להבין שבזה שלא שמרתי על עצמי גם לא באמת יכולתי לשמור עלייך כמו שצריך. רק שמרתי שלא תתאבדי ועכשיו אני מתחנן בעולב שאת לא מעדיפה למות כי כואב לך מדי. אני כן חולק איתך בכאב. העיניים שלך לא יוצאות לי מהראש. ומפחד ומתאבל בטרם עת. מעולם לא הייתי באמת ראוי לך. אני פחדן ושרדן. מה שהכי כואב זה שאת יודעת את זה, ואיזה דברים נוראיים בטח חשבת על עצמך אם בכל זאת בחרת להיות איתי. אני עד כדי כך גרוע שהלוואי שתחזרי ותחזרי אליי ונמשיך מאיפה שהפסקנו עם התאמות לחיים שפויים ובריאים. שהאנוכיות גוברת על ההיגיון. עכשיו אני כותב לך את הווידוי הגרוע הזה רק למקרה ששכחת מה קרה. סליחה מעומק הלב השבור שלי. אני אוהב אותך מעבר להיגיון.
נכתב על ידי stalker searching dignity , 30/6/2019 01:02  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




מרגיש דיסאוריינטד אין סיבה לכתוב אין סיבה לא לכתוב יושב על ספסל בצורה שמביכה את עצמי אנשים עוברים ובוהים בי כמו שבמישהו מוזר אבל אני לא מאשש כי אין לי אומץ להסתכל הפרצופים אני רואה בעיקר נעליים ואז שוכח כי אין לי עניין מיוחד בפריטי לבוש אולי בעצם כולם מבוהלים ולא מישירים מבט כי אין סיבה אבל גם אין סיבה לא, אם אראה מישהו שמכיר אותי זה כנראה ירגיש הכי גרוע אבל בהתנהלות הנוכחית אראה רק נעליים שאני לא מכיר. בעיקר הייתי רוצה להישכב בסמטה ושיישפך עליי חול שמיימי בלי התראה מוקדמת ואיהפך מזון לייצורים ממין אחר, ההיתכנות אפסית לעת עתה, אחזור למעלה לראות נעליים של קו וורקרס ולרענן דפי אינטרנט בפלאפון
נכתב על ידי stalker searching dignity , 19/6/2019 12:00  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני יכול למשל ללכת לים עם ג'ינס אפור ארוך, כבר עשיתי את זה, נשארים דקה והמליחות מפרישה אותך על סגיף אי התאמה. גם להתאבד זו אופציה, אבל יש עוד כמה נפשות פועלות בגוף מלבד מחלף השרעפים בראש. בעיקר אין לי כח, תחושה כזאת של אין לי עתיד (מה זה זמן). גם ההווה הזז כביר בשגרתיותו, בעיקר בא לי למות במקום במקום לעשות צעד לכל כיוון שהוא. אין לי בכלל רעיונות בראש גם אם זה רעיון, סתם מילים מתנדפות זו אחר זו. בכל זאת אעדיף למות בתאונה לפני שסרטן או ייאוש ייקחו אותי. רק התחלתי וכבר יש פה בערך מאה מילים, סימן לאי אובדנות מובהק. אני גם מבוגר או צעיר מדי בשביל זה (מה זה זמן). אולי אקפוץ ממטוס מעל אוקיינוס ואכלכל עם עצמי שוכני אוקיינוס רעבים ואתחבר קצת לעולם. סתם המכשול הוא שהתאיינה המריחואנה ומסתבר שאני מלא בשנאה עצמית ועכשיו אני נאלץ להתוודע לזה בעוצמה פחות קהה. אפילו שאומרים שההתמכרות היא פסיכולוגית בעיקרה בעיקר חסרה לי התחושה הפיזית במוח. התמכרות מבודדת ולא הרסנית, לא אמות מזה אבל זה כן מבודד מעיקרי העולם המערבי כמו הצלחה קריירה חברותיות השפעה וכל שאר הגועל שיש כשפותחים עיניים. בכל אופן אני מניח שעוד כמה מיליונים עלי אדמות מצויים במצב דומה כרגע. וכל אחד מאיתנו מורכב מיותר מדי תאים ומייחס לעצמו יותר מדי עולם והיסטוריה וזהויות ואני חוזר לאותה נקודה כאן מתחת למזגן, מביט באסופת הצבעים על הציור שאני לא יכול לשיים ומעליה ביצי עין משויימות עד מאוד. אולי פתאום יחדול ליבי מלפעול ואתפעם אחרונית מהרגע לפני שחיידקי הספה יזהו בי דממה שאפשר לאכול. כנראה שלא הפעם, יש לי עוד כמה שנים להתבונן באפס תבונה במה שקורה פה. זה לא מונע ממני לדמיין איך מאבנים את צורתי בשפיכה עליה בטון, האוויר נגמר מהר ואז אני... ספסל. מחר עוד יום ואי אפשר שלא לדמיין אופק אדום של מלחמה אקולוגית או גרעינית שתמיט עלינו את הים התיכון בשלמותו הנזילה. לפני שנתפרק, נביט ונתחבק ונוצף געגועים ואני אבין כמה אנושי היה להיות בן אדם.
נכתב על ידי stalker searching dignity , 4/6/2019 11:51  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  stalker searching dignity

בן: 26




73,484
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , פילוסופיית חיים , סגידות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לstalker searching dignity אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על stalker searching dignity ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ