לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Stalker Searching Dignity

עוד אחד שאיבד את היכולת לדבר על מה שבליבו בחיים האמיתיים, אז החליט לתת ניסיון לאלה האלטרנטיביים


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

6/2017


הזזתי את השולחן קצת אחורה תוך ניסיון לאלחש את רעש הגרירה, ונראה כי הוא לא שם לב; שביב דק של תקווה ניעור בי. לדאבוני הרב, הוא לא התנדנד אחורה בהישענו על שולחני כמו שעשה משך כל השיעור טרום נקיטת פעולת ההזזה שלי, והוא לא התרסק ושבר את המפרקת כמו ששמעתי שיכול לקרות אם מתנדנדים על כסא ונופלים. בהפסקה ישבתי לבד על ספסל ועישנתי סיגריות ברצף כמו שאני עושה בכל בהפסקות בשנה הזאת, ואז הוא עבר ליידי והלך לשתות מהקולר. הסתכלתי בו בעוינות זוויתית לשבריר שניה, כמו רוצה לשאול רטורית: "למה לא הצטרפת לטרנד של הטביעות בכנרת וסחפת איתך גם את שאר הכיתה? למה לא עשיתם יום כיף כיתתי בכנרת ועליתם על סירה ודיברתם סרה זה על זה והתפתחה תגרה ולפחות רובכם הושלכתם למים? למה עם כל הבעיות המדיניות שבמדינה אי אפשר שנהיה במלחמה עם ירדן ויפציצו סוף סוף את טבריה - המפגע האנושי, התעבורתי והאקלימי המחריד ביותר שנתקלתי בו מימיי? אתה יודע שבגללך אני קורא פוסטים של אמיר חצרוני ומהנהן? איך אמורים לגדל ילדים במציאות בה אתה ודומיך עלולים בטעות לקבל תואר אקדמי? חבל שהמישהו שמסיבה שאינה ברורה לבריות בא כל יום עם אקדח לכיתה נורא חביב ולא משתגע אף-פעם". שתקתי, כמובן, בזמן שהוא שתה מים ואז חזר להרהיב טמטום לכל עבר עם מבט זחוח על פניו שגורם לי לחשוב על איך חבל שהוא לא שותה רצפז או מיץ פז במקום להתקיים. אני מיעוט, מיעוט לרוב שותק. אני מאמין שאם מיעוט ידבר במחוז טבריה, הוא יעלה בכך את הסיכויים לחבלה בצמיגי רכבו. השנה הזאת גדשה אותי באיבה עבה. לתיכוניסטים שביניכם אמליץ להשקיע זמן ומאמץ בלימודים כדי שלא תגיעו בסוף למכללת כנרת. אך לעתים מכללת כנרת בסך הכל מנגנת כינור שני לסימפוניית הזוועות של עמק הירדן והסביבה. וכך, ממכללת כנרת נסעתי אל העבודה בטבריה. אני עובד עם אנשים עם פיגור שכלי, שגם אותם אני שונא. נדיר כיום להודות בשנאה כלפי אנשים בעלי צרכים מיוחדים, אך מתברר כי אפשרי הדבר אם יש לך בלוג. לאחר שמונה חודשים פה ועוד שנה וחצי בהוסטל הקודם של האוטיסטים, אין ספק שאין בכוונתי לעבוד יותר בעבודות כאלו. הלוואי שלהבא אמצא עבודה בישיבה, מול מחשב. חבל שלא פיתחתי כישורי טכנולוגיה למרות כל שעות המחשב שצברתי בחיי. אפילו בפיפ"א אני לא כזה מוצלח. אז אולי בתור טלפן, כי אם כבר לעבוד קונסיסטנטית מול בני אדם, מומלץ לצמצם אותם לחוויית חוש השמיעה בלבד. רק בלי אוטיסטים ובלי מפגרים בוגרים. אני מניח שבכל הוסטל באשר הוא, לפחות תשעים אחוז מהדיירים לא רוצים להתגורר, ולפחות תשעים אחוז מהעובדים לא רוצים לעבוד, מה שהופך לפחות תשעים אחוז מהמשמרות למלחמות שמזכירות ניסוי מפורסם שנערך פעם ודימה בית כלא ואז נעשה עליו סרט בכיכובו של אדריאן ברודי. תחביב נוסף שפיתחתי בין הסיגריות שבהפסקות שבמכללה, הוא לחרבן. אם הייתי מעצבן, הייתי מדמיין שאני מיטהר. אבל לא, אני רק עושה הרבה קקי כדי להעביר את הזמן בהפסקות. לפעמים כי אני צריך, לפעמים כי אני יכול. בכך אני יכול לגוון בפעילויות הפנאי שלי בהפסקות ולשנות את סדר הפעולות שאני עושה עם עצמי (להלן אופציות): אפשר סנדוויץ'-סיגריה-חירבון (הקלאסי - הסיגריה מהווה חוצץ בין כניסת האוכל מהפה לבין יציאתו מהישבן), אפשר חירבון-סיגריה-סנדוויץ' (אני קורא לזה "שישי הפוך" על שם לינדזי לוהן), אפשר סנדוויץ'-חירבון-סנדוויץ' ("סנדוויץ' קקי") ואפשר גם חירבון-סנדוויץ'-חירבון (מבוסס על סיפור שסבא שלי סיפר לי: כשהיה בקורס טיס בשנות החמישים זרקו אותם במדבר והביאו להם רק לחם לבן ולחם שחור, אז הם עשו סנדוויץ' של שתי פרוסות לחם לבן עם פרוסת לחם שחור באמצע). בכל מקרה מדובר על כשלוש-ארבע יציאות ביום לימודים סטנדרטי. וכמספר החירבונים ביום לימודים סטנדרטי, כך מספר הפעמים שיש לקרוא בשמי עד שאגיב, במידה ומישהו בכיתה רוצה ממני, משום מה, משהו. זה חודשים ארוכים אני מנסה לשדר שאיני מעוניין בשום קשר עין או מלל עם איש מהיושבים ומהיושבות (לעתים במכנסיים כה קצרים עד כי רואים להן את הפות) בכיתה. כמובן שזה לרוב עובד, אבל לצערי הענק, זה כנראה כי תופשים אותי בתור מישהו ביישן rather than מישהו שנאן. אף-פעם לא הבנתי אם אני ביישן או לא, אבל בכל אופן, לא הביישנות היא שהתכוונתי לשדר, כי אם התיעוב. אם כבר לשהות איתם באותו חלל שאון סואן, הייתי רוצה שהם יסתכלו בי מפעם לפעם - לא בשל סיבה מיוחדת, רק כי אני בטווח ראייתם - ויחשבו: "הבן-אדם הזר הזה שונא אותי רק כי אני מי שאני". לתוגתי, ברוב הזמן התחושה היא שהם שמחים/בורים מכדי לשנואני גם. עם זאת, לא הייתי רוצה שהם ישתנו; זה טוב שיש מגוון אנושי רחב בעולם. אבל כן היה נחמד אם היו מכתרים נגיד את טבריה והסביבה והאיזור התחום היה הופך לבית הגידול היחיד שלהם, שממנו אסור להם לצאת. אז אם הירדנים לא מתכננים לתקוף בקרוב מבחינתי אפשר לגדר כאן מתישהו באזור אוגוסט, מיד אחרי שאעבור למרכז ואגור עם MY LOVE, שהיא, כמובן, ההפך המוחלט של כל מה שמייצגת טבריה. מרוב שהן הפכים, היה הגיוני אם היו קוראים לה הירבט, אך "הירבט" נשמע כמו שם של בן, ואילו אהובתי יפה כמו בת שוויצרית (המדינה, לא התכונה) ברבורית.
נכתב על ידי stalker searching dignity , 21/6/2017 02:01  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




כל תאיי מייחלים לישון (עם תאייך ואיתך)

אך כל גופי כלוא בתא אוויר מסורג

שבתוך כאב כרוני ובר-חלוף שבתוך ראש שזועזע מעודף מריחואנה וחמסין

ומעודף ימים שזה ככה

ומעודף כבישים ומחוסר כבשים שלא אספור אם לא אישן עכשיו בעבודה 

לפעמים כשאני מדומם מנוע אני אומר בשקט תודה

על שהגעתי בתצורתי השלמה 

עכשיו כשיש מי שתחבק את כלל איבריי המחוברים זה לזה

וכשכל כתיבה מרגישה כמו צוואה

אולי כי רגע ספציפי מול מסך החין בי טראגיות

אולי כי באמת אפשר למות בקלות, החיים נוטים להרחיק את הרעיון ש: המוות הוא דבר מתקרב

אחרת למה עוד כתבים לעיני אגודת הזרים שאני לא מסמפט

ישרא-בלוג הוא ההכי מאובטח על מרשתת הקורים ובעוד מאות שנים העכבישון העזוב הזה שמעטים טימאו באצבעוניהם יהיה שמור כמו סלע יציב וברור 

ארכיאולוגים לא מעוניינים יידעו: כאן הורישו רשתות מאויתות 

ואז

ילכו לעשות אמבטיה באופן משוכלל

 

 

נכתב על ידי stalker searching dignity , 9/6/2017 01:27  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  stalker searching dignity

בן: 24




70,842
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , פילוסופיית חיים , סגידות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לstalker searching dignity אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על stalker searching dignity ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ