לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

*


This new century keeps bringing you down

Avatarכינוי:  שין גימל

בת: 26





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2018    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2018

היר איי גו אגיין און מיי אוון


לא הצלחתי להכנס לבלוג כבר כמה חודשים מהמחשב, בכל פעם שנכנסתי הופיעה הודעת שגיאה ודרך הפלאפון לא הייתי יכולה לכתוב פוסטים.

מי האמין שהגאולה תהיה בדמותו של הדפדפן אקספלורר?

 

אבל לא באמת אאשים הכל על האינטרנט. כשראיתי שישראבלוג לא נסגר הייתה בי תחושה מעורבת של הקלה ומועקה. לכבוד האירוע הדפסתי את כל הבלוג ותייקתי אותו לתוך שנים.

לפני כמה זמן החלטתי לדפדף קצת בקלסר השמן למרות שאני נמנעת מלקרוא חומר ישן כי אני חוזרת לשם בדכ והעבר שלי לא משו

 

אני לא זוכרת הרבה מהשנים שכתבתי פה, כאילו משהו מחק לי את המוח ונשארו לי רק תמונות מהומהמות. אבל לא משנה מה התרחש בחיי, היה נראה שאני נשארת אותו דבר. המצב נשאר אותו דבר.

הושבתי את דודה שלי והבאתי לה את הקלסר. פתחתי לה בעמודים רנדומליים והתחלתי להקריא לה את הטקסט. בכל נקודה שעצרנו, החל מ2010 עד 2017, הכל היה על דיכאון, אובדן, כאב לב, ייאוש. ההבדל הוא השנה, הגיל.

 

ופתאום זה הרגיש לי כל כך אמיתי, פחדתי שאם אכתוב פה, אכתיב לעצמי את הסיפור בעתיד. אני מפחדת מהלעלות את הכאב לטקסט כי הוא מחזיק לנצח. מפחיד אותי לרשום על הכאב שלי, לקוות שבעתיד ארגיש יותר טוב, ובעוד 5 שנים לגלות שהמצב לא השתנה, פשוט עוד 5 שנים בוזבזו להן

 

אני מפחדת לרשום פה כי זה אמיתי. אני מפחדת שכל השנים, כל הטקסטים שלי אותו דבר

אני מפחדת שאין לי סוף טוב לרשום בו

 

לפני כמה דקות נתקלתי ביומן מגיל 15 כשרק "גיליתי" את זרי הפרעת האכילה, ובו ביום ההולדת שלי רשום שאני נלחצת מהאוכל שמחכה לי אז קניתי לקסדין בבית מרקחת(מה שהיום אי אפשר לקנות בלי מרשם)

לפעמים אני לא יודעת מה יותר גרוע, זיכרון רע או טוב.

 

פעם לרשום פה היה לי יצירתי, מאתגר, מעניין, היום אני מרגישה מעיקה, מיותרת. אני מרגישה כמו הסרטים האלה שאני רואה, שהם נראים כאילו יש בהם משהו אבל הם רק נגררים ושום דבר לא באמת מפתיע ובסוף הסרט אתה אומר כוסאומו איזה בזבוז זמן

 

אומרים שכל אחד בוחר לעצמו את הדרך. הבעיה שיש אנשים שהמוח שלהם בוחר בשבילם. וכשאני אומרת מוח אני לא מתכוונת למכלול הרגשות והאישיות שלי, אני מתכוונת כימית למה שמתחולל בו.

אני מרגישה כמו שבוייה של המוח שלי. אני מרגישה את הגוף שלי מוחזק בשוק חשמלי בלתי נראה לשכונה שלי

אני מרגישה שאני יכולה להגיע לעוצמה נמוכה מאוד של רגשות חיוביים ולהיות בכוננות גבוהה לא כי יש סיבה מיוחדת

אני סופרת את הימים עד מתי היומהולדת הבא, פעם זה היה עצוב אולי, היום זה פתטי

בגיל צעיר יותר היה יותר קל להכיל את החוסר תועלת הזה כי "עוד היה לי זמן"

 

אני שעות מול הטלויזיה רואה ליטרלי הכל. החל מערוץ ההסטוריה עד ערוץ E. אני מעשנת כמו חיה ואחרי על נשיפה עושה תנועות עם הלחיים כי מי יודע אולי זה יעזור לא לעשות קמטים

אני מסתכלת על החזה של 5 פעמים ביום לראות אם הוא לא נפול

אני מסתכלת על הפרצוף שלי אחר קמטים

ידוע לי שאני אקבל התקף לב בגיל 35, אבל לפחות למות אז למות יפה

 

 

בעצם לא כתוב פה כלום, ולא הייתה פואנטה

רציתי בגלל לרשום על משהו אחר.. אבל אני מניחה שאם עד עכשיו לרשום בלי לתכנן עבד לי אז למה שאני אהרוס? הוכחתי שההסטוריה חוזרת על עצמה

 

 

נכתב על ידי שין גימל , 19/3/2018 15:02  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



102,156
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , המתמודדים , ציורים ואיורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשין גימל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שין גימל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ