לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

*


This little girl had too much exposure

Avatarכינוי:  שין גימל

בת: 24





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2017    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2017

אהבה לקראת הסוף


אני שולחת להוא הודעה ולהוא הודעה ותמיד אצלי זה או הכל או כלום ועכשיו פשוט כלום ואני מחכה כמו כלב נטוש לתשובה כי זה הדבר היחיד שמסיח את דעתי מהכלום והשום דבר שבפנים
 מוזר איך יש לי מאגר כוחות נפרד לחלק הרומנטי, קצר ולא הדדי שיהיה ולדברים אחרים פשוט כלום. 
אני לא יודעת איך קורה לי המצבים האלה עם הבחורים. האחרונים שהיו רציניים היו ההפך הגמור ממניאקים, להפך, היה טוב מידי אז שללו את התיאוריה של בנות שנמשכות לדושים

שמתי לב שהרבה אנשים שאני מעריכה לא נמצאים בזוגיות, או לא חוו אהבה רצינית שנים ואם אני מעריכה אותם כנראה שיש סיבה כי אני מילימטר ממיזוגניה והבעיה לא בהם, אולי פשוט לא מצאו מישהו שמתאים לרמת המורכבות ולאו דווקא בקטע הרע. לפעמים אני חושבת שתכונות מסויימות שהן חיוביות כמו חוש הומור ופתיחות שלא כולם יכולים להתמודד איתה, ואם לא הייתי חווה שברון גדול השנה הייתי אומרת בביטחון שלאנשים מורכבים כן יש מישהו שמתאים להם אבל לפעמים הדרך ארוכה עם סדקים בדרך. אני עדיין בידיעה!  שאני לא מתאימה לאהבה

ולמרות שאני עושה לזה רציונליזציה שזה הכל כימי ושיט זה עדיין מזיז לי. לפעמים אני מרגישה שהרגש הנורמאלי היחיד בי הוא אהבה. לצערי היא לא מתממשת לי, ואם כן אז היא עוזבת ומצאת מישהי יותר יפה מוכשרת וכנראה טובה יותר בהכל

אני עדיין מחכה לכלשהי תשובה... אני יודעת שאין טעם לנסות להכיר כי לא יצא כלום, גם יש לי פריחה רצינית כתגובה לתרופה לפחות לחודש. זה חוסם כוס רציני
נכתב על ידי שין גימל , 30/12/2017 15:47  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הבלוג הראשון שלי


מגיל 13 עד גיל 15 בערך
שנתיים לפני הנוכחי
נכנסתי אליו פעם ראשונה עכשיו מאז.. לא מתכוונת לקרוא או לשמור. ממה שזכור לי הרבה מהפוסטים נכתבו בצורת הדיבור וההתנהגות שלי כשאני לא על מייצבים (לפני שאבחנו אפילו דיכאון) 
אין לי את המייל או את הססמא, מעניין כמה קוראים היו לי אז... 

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=292487
נכתב על ידי שין גימל , 27/12/2017 11:01  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אווטוטוטוט


אני כל הזמן חושבת על זה שאני חייבת להספיק כמה שיותר לפני שנגמר

החלטתי לא לעבור למקום אחר ולכבות את השאלטר גם עליי. חשבתי שגם אם יום אחד ארצה לכתוב בלוג במקום אחר,  עדיף יהיה לי התחלה חדשה בלי כל ההסטוריה מאחוריי ובלי כל הסיפורים שמעציבים אותי מאוד

לצערי אין לי מה לחדש לקראת הסוף... ולעצמי גם בחודשים הבאים
קיבלתי פריחה מוירוס שנמשכת חודשיים ואני מרגישה כמו מצורעת למרות שזה לא מדבק אין מצב שאני אנסה להכיר מישהו חדש גם אם הייתי רוצה
אני אולי ממש בדיכאון גם ככה אבל יותר טוב לי ההתנתקויות האלה מהאתר הכרויות. כמה שפחות להיות בפלאפון גורם לפחות חרדות
מחקתי את כל האפליקציות שאפשר לתקשר דרכן עם העולם חוץ מוואטספ כי עדיין, אין ברירה..

לגבי המסיבת סיום,
למרות שאני בקושי כתבתי בשנתיים האחרונות, ישראבלוג תאם לסטייט אוף מיינד שלי בכך שהיה נטוש ונתן לי מקום מנחם (עד שלא) לכל חרדת הפרטיות והרשתות החברתיות. מפחדת מרשתות חברתיות ופרסום דברים אישיים בפני אנשים שאני לא אוהבת, גם אם אלה דברים קטנים
והמסיבה הזאת מחזירה אותי לישרא של פעם שפחות תואם את המצב שלי כרגע

אני גם לא מחבבת את המארגן של האירוע, כבר מלפני שנים לפני ש"התפרסם" לא אהבתי את הבלוג שלו. ובכלל התקופה הזוהרת של ישרא לא ככ זוהרת אם הבלוגרים המובילים שלה הפכו את הפלז'ר לביזנס

אנסה לכתוב כל יום עד הסוף
הלוואי
נכתב על ידי שין גימל , 25/12/2017 19:40  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כמעט סוף סוף של מה אבל


יש משהו&nbsp; אחד שעידנתי בבלוג הזה עם השנים וזאת הפרעת האכילה
אני מרגישה שהמון מהדברים שעוברים לי בראש יכולים להזיק למישהי או מישהו , למרות שאני לא מאמינה בתפיסה שאני משליכה על עצמי
אני מפחדת לרשום שאני מתביישת לצאת מהבית כי עליתי קילו 200, כי בתוך תוכי אני יודעת שזה שטויות אבל כל 200 גרם הופכים דבר שמובן מאליו כמו ללכת, לפעולה לא נעימה שבה אני מודעת לכל תנועה קטנה של הגוף והיריכיים, מרגישה מגושמת ומבויישת, למרות שאם אני משליכה על מישהי מבחוץ, זה יראה לי כדבר שהוא לגמרי תפיסה מוטעית ואולי בעיה

אולי יש עוד דבר אחד שאולי לא הזכרתי שזה הPTSD שאני התביישתי לרשום כי זה כנראה אירוע מגיל 5 ואני לא זוכרת, אבל הפגנתי תסמינים חולים מנטלית כמו לדמיין אנשים מזדיינים בשביל לנסות להרדם בגיל 6, לא יכולה שנוגעים בי, כל גבר מהווה איום אלא אם אני מעוניינת בו רומנטית, גם את הגברים שמשפחה לא מסוגלת לחבק. אני לא ישנה מכיתה א' ויש לי חושים של חתול שזה קשה לתפקד ככה
היום אצל הפסיכיטר הציע לי ללכת למקום של נפגעות תקיפה מינית אבל אני אמרתי, ומה אני אגיד? לכולן יש סיפור ומה אגיד? שלא זוכרת. שלא חלילה יתפרש כזלזול מצידן. וכמו הרבה כמוני לפעמים בכלל חושבת שכל הבעיות שלי מומצאות

הוא גם הציע לי אשפוז יום (הייתי בעבר) והתנגדתי נחרצות שאל אותי למה. שאלתי אותו- היית פעם מאושפז? הוא אמר לי לא
אמרתי לו שאני לא מאחלת לו
ושלא יאחל לי מה שאני לא מאחלת לו

לא מעט דיברתי איתו על זה שבשוויץ יש המתת חסד לדיכאון ומתוסכלת שיש פיתרון אבל הוא לא פה
שאלתי אותו, אם זה היה חוקי בישראל והייתי באה אליך זמן ארוך ולא היה שינוי, היית מאשר לי? הוא אמר שאולי
אמרתי לו שאני מעבר לדיכאון. אני כבר לא פה

בדרך חזור היה עיקול ממש מסוכן בכביש ודימיינתי איך אני מסובבת את ההגה ומתנגשת בגדר וגומרת הכל. ואז התחלתי לבכות כי לכמה רגעים אני שקלתי זאת ברצינות ואז דימיינתי את המשפחה

אני כבר חצי רגל בחוץ כבר שנים. הילדות ביליתי בודדה בחדר מפוחדת מקיאה מחרדות ובוכה מדיכאון
תקראו את הפוסט הראשון של הבלוג הזה ותבינו


לקחתי קסנקס לפני כתיבת הפוסט כי היה לי קשה לגשת לזה למרות שרציתי אז אני מקווה שלא הזקתי במילותיי

עוד מעט הסוף של הבלוג הזה
מה יהיה הסוף


נכתב על ידי שין גימל , 18/12/2017 20:33   בקטגוריות אקריליק, דיכאון, עזרה, קטעים, שחרור קיטור, פסימי  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




הדד ליין מתקרב וזה מלחיץ אותי כי עכשיו ה13 ויש לי עד ה31.
וכמו כל דבר שאני מרגישה שאני רוצה או צריכה לעשות, דוחה עד הרגע האחרון אבל אני ככ מנסה לשנות את סוף הסיפור שלי פה אז אעדכן בכל דבר קטן. אולי אפרסם ציורים בפעם האחרונה

ניסיתי לצאת לשתי פגישות שבוע שעבר כי זה ישמע דבילי אבל רציתי סיום מתוק לבלוג מריר.
בגלל שאני לא סומכת ככ על טכנולוגיה הדפסתי את כל הבלוג. יצא לי לקרוא קטעים מלפני 7 שנים שאין לי איך לתאר כמה זה כואב במיוחד כשזה ככ מזכיר את ההווה. אני חושבת שאם בגיל 18 הייתי מקבלת הצצה לבלוג בעתיד הייתי מנסה משהו

אבל שתי הפגישות לא צלחו.
אניכבר קצת עצובה מאוד והם לא ככ מעניינים אבל בא לי ביטחון ולחבק ולהיות מחובקת ולאני אוהב אותך ונשיקות עם עיניים פקוחות וביטחון ביטחון ביטחון שמעולם לא היה
ודי להגיד לי שאני צעירה. חוויתי רגשות ביסודי שאנשים לא חווים עד גיל מאוחר אם בכלל.. את שאר התיכון ביליתי באשפוז ועבודה. גרה לבד מגיל 18 ועזבו שאני מתפקדת בקושי. זה יהיה בכל גיל.

אני מנסה לפתוח משהו עצמאי של הדפסת הציורים שלי על חולצות ולמכור באינטרנט. אני חייבת עזרה ומתקשרת למקומות שאמורים להיות עמותות שמממנות יעוץ עסקי לנכים ולא מקבלת מענה. כבר עשיתי מיני קולקציה וזה ביניים מעלה אבק.

חצי שנה רוצה להרשם לפילאטיס. כל יום יותר קשה להרים את הטלפון לקבוע. כל יום זאת הפתעה חדשה. מה תהיה רמת התפקוד היום

נכתב על ידי שין גימל , 13/12/2017 13:10  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




כשאנשים פותחים בלוג חדש במקום אחר יום אחרי הודעת הסגירה זה צובט לי בחזה כי זה מזכיר את זה שמצא מישהי חדשה אחרי שבועיים
נכתב על ידי שין גימל , 9/12/2017 21:30  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אל תמחוק אותי


אני כבר שלושה ימים בלי הכדורים המייצבים אז אני לא יודעת אם הבום הפתאומי הזה שהרגשתי הוא רגש אותנטי או חריגה כימיקלית
הפוסט הקודם שלי היה על כך שהאהבה היא לא בשבילי. אני כותבת את הבלוג הזה מגיל 17, 2010. אתמול נודע לי שהיום בגיל 24 אחרי 7 שנים, לא יהיה בלוג יותר. מבחינתי זה מרגיש כ... זהו? אין? זה הסוף? 7 שנים שרפתי בלזיין את המוח כמה אני מתה ושבורה ואין אפילו איזו אנחת רווחה בסוף? זה מרגיש לי יותר גרוע מלבזבז שעתיים על סרט שלא מתקדם לשום מקום רק שזה החיים שלי ובסוף אני לא מתבאסת וממשיכה הלאה, אני עושה חישוב מסלול מחדש. האם החיים האלה שלא שווים צפייה של שעתיים בסרט, שווים עשרות שנים של חיים?

אני כבר בקושי בישרא וכבר לצערי לא ממש קוראת ואם פעם הייתי ממש "בקיעה" פה היום זה נאדה. מידי פעם אני נתקלת בבלוג של מישהו או מישהי שהייתי מדברת או אפילו נפגשתי איתם וזה ממש נעים לקרוא, כאילו כלום לא השתנה עם הרשתות החברתיות, סגנון הכתיבה של הכותבים נשאר זהה לסגנון שלהם וגם אני במעט פוסטים שאני רושמת מרגישה שכשכן אני כותבת זה זורם לי.

רוב הזמן אני סובלת ממה שיש לי כבר יותר משנה שזאת חרדת כתיבה, זה קורה לי גם בפייסבוק. אני לא כותבת סטטוסים זה גורם לי לחרדה. לפעמים אני מתה מתה לכתוב פה וכבר נכתבים לי פוסטים בראש אבל כשזה בא לשלב ההוצאה לפועל אני נתקעת. הפוסט הקודם נלקח כשהייתי תחת השפעת קסנקס שאז אני ממש זן ואוהב את כולם

אבל תמיד בראש מאחורה יש את ישרא בלוג. החברים הראשונים שלי היו מפה, חנן ועלמה. החבר הראשון שלי בגיל 14. החבר השני בגיל 17-18, הקבוצה של החמניות שהקמתי, האנשים שפגשתי לאורך הדרך... 
זה לא כמו שאם אני הייתי סוגרת מיוזמתי, המקום עדיין היה נשאר והיה איזה בסיס איתן בשורשים לחזור אליו.
זה כמו לשרוף ספריה. ועם כמה ששומם פה, אני לפעמים מעדיפה שזה לא מסחרי כמו שחלק מהבלוגרים שהצליחו עסקית מפה עשו, הייתה תקופה לפני 10 שנים שזה היה רשת חברתית לכל דבר. היום זה שריד אריכאולוגי שהולכים להשמיד, אבל חלקנו שעדיין פה כאן מסיבה מסויימת. אני מודעת כמעט לכל סיבה של מעשה שאני עושה חוץ מהכתיבה. כמובן שלקבל תגובות כמו בפוסט הקודם זה ממלא שאין מילים אבל בפועל לא כל פוסט אצלי ככה
הייתה תקופה לא זוכרת מתי שהיו גם שמועות על סגירה אז הדפסתי את כל הבלוג. אני צריכה לראות מאיפה הפסקתי ולהמשיך. למרות שהמסקנה הברורה היא שזה סיפור שלא שווה לקרוא


נכתב על ידי שין גימל , 7/12/2017 08:56   בקטגוריות קטעים  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





100,700
הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , המתמודדים , ציורים ואיורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשין גימל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שין גימל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ