לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


בחוץ קר וסגרירי? עשו עוד היום מנוי לבלוג... כי צריך מדי פעם לתת לאצבעות לנוח מהפרו אבולושן, לא?

Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2010

אסטרטגיות ב(כאילו) סדר וניקיון


בישראל אומרים תמיד ש"זמן שווה כסף". אני בטוח שאומרים את זה בעוד מקומות בעולם, אבל אצלנו כשמשפט כזה תופס, יגידו אותו בכל הזדמנות אפשרית.
במידה ואתה תייר שבא (משום מה) לבקר בארץ, וברצונך לשמוע את המשפט הזה, כל שעליך לעשות זה להמתין בתור מסויים, נניח בסופרמרקט או בדואר, ואחרי שיסיימו לטפל בך - פשוט להמשיך לעמוד במקום בחוסר מעש. כל עוד לא תתחיל באותה הרגע רעידת אדמה, אזעקה או שריפה, מיד תוכל לשמוע את ההערה המקורית והשנונה "זמן שווה כסף אדוני!"
אז זמן שווה כסף, אבל כשאני מסדר את הסביבה שבה אני חי אני לא מרוויח כסף באופן מיידי, נכון? אז איך אתם באים להגיד לי שמשתלם לעשות סדר? אם אני לא עסוק בלעשות כסף, אני מעדיף להעביר את הזמן ב-2,579 צורות שונות, שאף אחת מהן לא כוללת בתוכה פעילות שקשורה לסדר.

עד שאוכל להעסיק עוזרת בית במשרה מלאה, אני נוקט בשיטת "זרוק את הזבל רק כשהוא מתחיל באמת להסריח". השיטה עובדת כך: לא מסדרים, עד שממש כבר אי אפשר לחיות יותר, ואז עוצרים הכל ודופקים סדר רציני, שאמור להחזיק חודש שלם. בפועל יוצא שצריך לעשות את זה בערך בפעם בשבוע, אבל היי, זה עדיין עדיף על לעשות סדר כל יום.

לאחרונה התחלתי להשקיע זמן רב באסטרטגיות חסכון בסדר, כלומר, בדרכים ליצירת סביבה כאילו-מסודרת, למרות שבתכלס היא מסודרת כמו תוכנית המתאר של רפיח. בדרך כלל כשאנשים מגיעים אלי, הם מרשים לעצמם לנשום בחופשיות. אבל מעניין איך הם היו נושמים, אם הם רק היו יודעים שמתחת לכורסא שלי מסתתרים בין השאר: שבעה ק"ג של אבק מובחר, שלוש עשרה זוגות גרביים בני שלוש עד חמש שנים לפחות, ארבעה סורקים משולבים פקס, חמישה זוגות של כפכפי אצבע ללא חוצץ-אצבע, חמש עשרה מקלות ארטיקים, שמונה-עשרה בקבוקים ריקים של נסטי אפרסק ואריזה ריקה אחת של במבה נוגט. נדמה לי שיש שם גם כמה בוקסרים ומצלמה דיגיטלית שהפסיקה לעבוד, אבל זה לא עצם העניין. העניין הוא שאי אפשר לדעת את כל זה עד שלא מתכופפים, או עד שיגיעו מרשות העתיקות לדרוש את הממצאים שמסתתרים שם.

מכאן זה ממשיך במדיניות אנטי-צבירתית. מכירים את האנשים האלה שאוספים דברים, אף פעם לא זורקים שום דבר, והכל נראה להם 'מגניב' או 'יפה לאללה'? אז באמריקה הם יכולים אחר כך להיפטר מכל הג'אנק שצברו ע"י פתרון פשוט שנקרא גאראג' סייל (מכירות חצר), שזה מעין יריד אישי שפותח צברן כפייתי שרוצה להיפטר משטויות, לפנות מקום לשטויות חדשות, ועל הדרך לעשות כמה דולרים. בישראל אין דבר כזה מכירות חצר, בגלל חוק ישראלי בלתי כתוב שנקרא 'חדלון שווי לאחר קנייה'. לדברי החוק "כל מוצר הנקנה בישראל, יהיה חסר ערך לחלוטין מהרגע שבו נרכש ע"י אדם מסויים". זהו חוק נוקשה, שהגיע מבית היוצר של אותו אדם שהמציא את החוק "אם הוא רוצה למכור את זה, סימן שזה כבר לא שווה". וזו, פחות או יותר, הסיבה למה אין בישראל מכירות חצר, או לפחות מכירות לובי.

בדיוק לשם כך הומצאה השיטה האנטי-צבירתית-כפייתית: זרוק חביבי, זרוק, למה מה שלא תזרוק, תצטרך לסדר/לנקות/להזיז אחר כך. כבר בגיל צעיר, בהיותי רק חצי עצלן ממה שאני עכשיו, השכלתי להבין שאין שום טעם להשאיר אצלי דברים שלא מנפקים תועלת או יוצרים סיפוק מיידי. "פחות אוגר - פחות לסדר" קראתי לאג'נדה הזו, והתחלתי לזרוק מכל הבא ליד. אז נכון, בהתחלה היו חסרים לי קצת בגדים או דברים לשבת עליהם, אבל עם השנים למדתי לאזן את האובססיה.

עכשיו לכל השכנים שלי יש מדפסות משולבות סורק, מכשירי וידאו שאשכרה עובדים, פטיפונים נטולי מחט, זוגות גרביים לכל החיים וממירי צבע לפלייסטיישן. לי, לעומת זאת, יש רק שלושה זוגות כפכפי אצבע, וסביבה כאילו מסודרת אחת. מי אמר שסחבק פראייר?


גאראג סייל
מכירת חצר בפאתי באר-שבע, צילום ארכיון

נכתב על ידי , 23/9/2010 18:24   בקטגוריות אופטימי, שחרור קיטור, פסימי  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , 20 פלוס , הומור וסאטירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעומר לוגסי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עומר לוגסי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ