לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מאידך


כינוי:  ורד ק.

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2019    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2019

רעשי בית


פעם, בשנות
התשעים, היה לי ווקמן שאליו הכנסתי קסטות ריקות (כמו שקראנו להן אז), בעזרתן הקלטנו
אילתורים וסקיצות של שירים שניגנו, אני ולהקת הבנות שלי, במרתף הבית של הורי. אני
לא זוכרת מתי ובאיזה רגע של היסח דעת, כתבתי על אחת מהן, זו היחידה שהסליל שלה לא
נקרע לי מתישהו במהלך הזמן מתקופת ההקלטות הזאת: "רעשי בית". בכל אופן,
מזמן אין לי איך לשמוע קסטות סלילים מהסוג הזה. ובכל זאת, לא נתן לי הלב לזרוק
אותן. פשוט דחפתי אותן לבר היינות הריק המקובע לקיר כשעברתי לדירה.




אני אף פעם לא
פותחת את הבר. אבל אתמול כשחזרתי הביתה, היתה שם השממית הקטנטנה הזאת, זעירה כל
כך, הזנב ומפרקי האצבעות המובלטים שלה הציצו מחור המנעול מחוסר המפתח שעל דלת העץ
הכהה שלו. שקופה ולכודה, כנראה נתקעה או קפאה על מקומה מאימה כשחשה בי. רציתי לשחרר
אותה, אז שלחתי בזהירות יד ופתחתי את דלת הבר במשיכה, אבל היא קפצה פנימה, רצה במהירות
על פני קופסאות הקסטות, כשהצללית שלה נעה ומוכפלת על המראות המקובעות בצדדים. פתאום
עצרה. התמקמה על קופסה של אחת מהן. עצרתי נשימתי ושלפתי אותן יחד, בעדינות, מצליחה
להוביל אותה החוצה דרך החלון. ואז הסתכלתי בקלטת שנשארה ביד שלי. זו היתה בדיוק
זאת: "רעשי בית". פתאום תקף אותי חשק עז לשמוע מה יש בה. אז דחפתי אותה
לתיק, בכוונה לקחת איתי למחרת לבית של אחי שנסע עם אשתו. קבענו שאסע לשם להיות עם
הילדים כמה ימים. אולי אמצע שם איזה טייפ ישן ואצליח לשמוע, חשבתי.




הגעתי בערב,
יום לפני ערב כיפור. אין להם פעמון. צלצלתי בפלאפון. הקטן פתח לי את השער. גבוה
ודק, עמד ולימד אותי איך לשלוח יד בין החרכים ולהגיע לידית מבפנים. רוכן אליה, הוא
נראה כמו שרוך שמשתחל אל חורי הנעל. הראה לי: השער לא באמת נעול. אני לא זכרתי שזה
כך אצלם. דברים שדומה שקשה לפתוח, אפשר לפתוח בצורה מסוימת. הלכנו בשביל הקצר והאפל,
ונכנסנו הביתה דרך דלת העץ הכבדה. גם היא ממאנת, נפתחת בקושי, מתרצה רק אחרי הדיפה
מאומצת.




תאמרו, למה אני
מתעכבת על פתיחות כאלה ואחרות. הרי זה בית רגיל, אפילו מבוסס מהרגיל, אם היו רוצים
יכלו להחליף דלת, לשנות שער. מה יש בכניסה אליו שאני משהה אותנו בזוטות, באופי
הכניסה. אלא שהדברים האלה עברו לי בראש כשנכנסתי אליו. דברים שבראש יש לשים לב
אליהם, שאולי הם חלק ממשהו שיש בו או תהיה בו נחיצות.


כשאנחנו נכנסים,
הקטן משתרע, שותק, בסלון, על הספה הצמודה לאורך הקיר, במאוזן לטלויזיה. - איפה
טליה? - אני שואלת, מקרבת ומסיטה לצידו כורסא שעומדת שם ומתישבת על המסעד שלה. - עושה
הליכה - הוא עונה קצרות. - אה, יופי,-  אני
אומרת, מעודדת מהידיעה שמצאה כוחות לעשות את זה, ויחד עם זה דאוגה מעט: הרי חושך
בחוץ. ואם יטפל מישהו לילדה... - כמה זמן היא הולכת בדרך כלל? - לא יודע, בטח
תחזור תוך חצי שעה. - הוא עונה לי ומסתכל במסך.




- מה רואה? -
שאלתי. - איזה סידרה, ענה. - למה בלי ווליום? - שאלתי. - ככה אתה רואה תמיד? -  משך בכתפיים: - לא שמתי לב. -  ומגביר קצת, כמו לרצות אותי. - אני עולה לשים את
הדברים – אני אומרת.


אני לא מגיעה
לפה הרבה, ואם כן, לא להרבה זמן. למרות שלפני כמה וכמה שנים בכל זאת שמרתי עליהם
כאן ביום כיפור אחד, לכמה ימים, באחת מהנסיעות הרבות של אחי ואישתו. כל אחד
מאיתנו, האחים, חי בעיר או מושב מרוחק אחר, שאבא עודד ותמך בנו שנקנה בו בית. ילדי
שמנת מהבחינה הזאת. אז אנחנו נפגשים בעיקר אצל ההורים.




כל חדרי השינה
בבית של אחי הם בקומה השניה. החדר של ההורים מיועד לי: בקצה, עם דלת ותריס אל מרפסת
שמעולם לא שמתי לב שקיימת קודם. הכל סגור, ומחניק שם. אני פותחת את החלונות כדי
שיכנס אויר, זורקת את התיק והמזוודה ליד המיטה. בחוץ שקט, לא רואים נפש חיה. לא
כמו המולת פרישמן, צפירות המכוניות וקולות העוברים ושבים שאצלי בדירה בתל אביב.
בצד הזה של הבית הרחוב קטן וחסר מוצא. מהצד השני משתרעת הגינה הגדולה, שבימים
שאינם כיפור היא ממש רועשת, בגלל הכביש המהיר הבינעירוני שמאחוריה. לא תכננו את זה
טוב. אבל פה בחדר שקט. לרגע שקלתי להתחיל להוציא את הדברים מהמזודה, אבל פחדתי
שתיכף טליה תגיע ותחמוק ממני לחדרה, אז אני מזדרזת לרדת למטה שוב.




הקטן כיבה את
הטלויזיה. אני אומרת: זוכר שהייתי פה איתכם ביום כיפור? היית קטן. - כן, הוא אומר.
אני זוכר שנסענו באופניים. - הם תמיד נוסעים לחו"ל בתקופה הזאת של יום כיפור.
-  הוא מוסיף. - אני זוכר כי מיד אחרי
כיפור יש לי יומולדת. פעם נסעתי איתם גם.  - מתי היומולדת שלך? אני שואלת. - ביום שני. הוא
עונה. בן כמה תהיה? - שש עשרה, הוא מחייך אלי חיוך עצור.




    "מים שקטים חודרים
עמוק", אני נזכרת במה שאחותי הגדולה אומרת עליהם. הילדים שלה מפטפטים חופשי, כמו
אבא שלהם, מקפצים בקול ותמיד יש סביבם מהומה חביבה, אבל היא מחשיבה דווקא את הילדים
של אחי כגאונים במיוחד, אולי כמו שהחשבנו אותו בבית כשהיינו קטנים. כאן החרישיות
שולטת. אם הם מדברים זה עם זה, זה קורה כמעט בלחש. משחקים איזה משחק קופסה - גם זה
רק עם רגעים קצובים של קריאות שמחה קלות, כשמישהו מצליח להשיג משהו. נהמת אכזבה קלה
ורחשי שמחה לאיד, כשמישהו מפסיד משהו. הם נהנים מהתחרות והחברותא שבה המשחק מתנהל ומנהל
אותם לפי החוקים, באופן חרישי. אני מהרהרת איך זה היה אצלנו. אולי משחקים אחרים.
הרבה שקשוקי חמש אבנים. אולי קולות אחרים. כמה שקטים היינו? אולי יותר כמו כאן
מאשר כמו אצל אחותי הגדולה, היחידה שמדברת קצת יותר בנחישות מביננו. אבל בעצם זה לא
זה ולא זה. כנראה, וזה המובן מאליו שאנחנו לא תמיד שמים לב אליו, יש ואריאציות בלתי
נדלות של הדבר הזה.




ההורים שלנו,
האחים, דווקא מדברים בקול רם ומוחצן. הם תמיד מפנים את הדברים החוצה, בהסבר,
בציווי נחרץ, הדברים שלהם מלווים בנימה של ביקורת או תשבוחות רמות. תמיד יודעים.
רק אנחנו מפתחים תנועת דיבור הפוכה, כזאת שהולכת פנימה. ההברות של אחי נבלעות לו
בפה, מהומהמות. אני ואחותי הקטנה לוחשות ברכות תהייתית בלתי נסבלת משהו שזז בין
הפה לאף. שנים עבדתי על פיתוח קול, על מודעות ותמיכה עם הסרעפת, וזריקת הקול שלי
לחלל. התרגיל האהוב עלי: הטלת היד הרחק קדימה כמו בזריקת כדור, תוך קריאה: "א—ב—א!".
ועדיין הקול נעלם ברגעים לא רצויים, מתקפל אל עצמו. השרינקולוגית היקית הזקנה שלי
היתה שולפת בהתרסה את מכשירי השמיעה שלה מהאוזניים ומכריזה: "עכשיו תדברי ככה
שאשמע כל מילה!".




מישהו מנסה
לדחוף את הדלת. אני קופצת לכניסה ועוזרת, מושכת חזק בידית שמתנודדת ומטיילת מעט על
מקומה. טליה בבגדי הספורט, מהנהנת לעומתי הי קצר, ונכנסת. -הי, - אני אומרת. -הדלת
שלכם בעייתית-. - כן -, היא אומרת.  -עשית
הליכה?- אני שואלת כאילו שאני לא יודעת, כי מה שאני לא יודעת זה איך לפתוח שיחה בצורה
אחרת, אחרי כל הזמן הזה.
כל כך הרבה זמן לא נתנה לי, כל כך הרבה זמן לא ניסיתי. -
כן - היא לא
עוזרת לי. - איזה יופי שאת עושה הליכות – אני אומרת. היא מחיכת אלי בנימוס בפרצוף
החיוך המרנין שלה ומתישבת על הכורסא ליד אחיה. הם בוהים יחד בטלויזיה. לפחות אחד
ליד השני, אני מרוצה. זה בגלל שהזזתי לשם קודם את הכורסא. בדרך כלל הרהיטים כאן מרוחקים
כל כך זה מזה. הייתי יושבת איתם, אבל היום אני עייפה מאוד. היום זה לא יקרה. מניחה
הכל למחר. מניחה להם לנפשם עם הטלויזיה החרישית ועולה להסתגר ולישון.




***




בלילה אני חולמת שאני מגיעה לבית ענק. כל אחי ואחיותי נמצאים בו, כולל
תינוק מורדם שעליו הם אומרים לי - אל תדאגי לו, אנחנו מטפלים בו, הוא רק ישן. -  קל לטפל בתינוק ישן, הוא לא בוכה. - הם אומרים.
אני הולכת לישון ומתעוררת כשבמקום קיר מול מיטתי פרוסה גדר רשת ובה חור הפונה אל חוף
וים. שמחה, אני מסיטה את הרשת ויוצאת דרך הפירצה, רצה על החול. פתאום אני חושבת
שכדאי ללכת לספר להם על הים, לקרוא להם לבוא איתי להיכנס למים. הם רועשים, זו
בריזה של הבוקר, ממש מחרישת אזניים. אני רצה מהר מסביב אל בית, מנסה להיכנס, אבל
שלושת הכניסות השונות שלו סגורות, שקט בפנים ואף אחד לא עונה לקריאות שלי ולא
פותח.




***




בבוקר אני מתעוררת ראשונה. כשאני מושכת ברצועה של התריס למרפסת הוא עולה
בכבדות מבין עננות קורי עכביש, כאילו לא הרימו אותו שנים. המרפסת עצמה כולה אפופת
אבק ולכלוך שחור. אני מביאה דלי ומים וחומרים ושופכת, מנקה הכל. זו מרפסת נחמדה,
ובשעה הזאת כל כך שקט כאן, נעים לשבת לקרוא. חבל שחלקים בבית הזה מבוזבזים כך.




בחדר הזה יש גם מין חדר ארונות שהוא קצת מחסן. אני מחטטת במעמקי המדף
התחתון באיזו שידה שדחוסה שם בפינה. יש לי מזל: מאחורי שתי שקיות עם כבלים שונים
שוכב לו רדיו-טייפ. זכרתי שהיה כזה לאח שלי. לא שהוא היה שומע מוזיקה, רק מקשיב
לתוכניות של דיבורים בחדר שלו וצועק עלי שאנגן יותר חלש בפסנתר או שאפסיק כי אני
מפריעה לו לשמוע. אבל חוץ מרדיו יש בטייפ גם פתח לקסטה. עכשיו נשאר לי רק לקוות
שהוא לא מקולקל ו"יבלע" את הקסטה שלי. אני מניחה אותו כדי לנסות אחר כך,
ליד המיטה.




עכשיו נהיה כבר תשע, ואני תוהה אם להעיר אותה כבר. אמא שלה אמרה לתת לה עד
תשע. דלת החדר שלה מעט פתוחה ואני מסתכלת, עצורת נשימה: היא כל כך יפה ונינוחה
בשנתה. הייתי יכולה להמשיך ולהביט שעות. אולי ככה מרגישים הורים. האמת שאין לי לב
להעיר אותה, אז אני יורדת קודם להביא כוס מים ואז אני עולה ודופקת בעדינות על הדלת
ונכנסת ומושיטה לה את הכוס. - טליונת, זמן לקחת את התרופה. אחר כך את יכולה לחזור
לישון. אני אומרת לה, מבוישת. היא מרימה ראש ולוקחת את המים בשתיקה, ואני יוצאת. אני
רוצה להיות כל כך בטוחה בה. אני רוצה שלא להשאר להסתכל איך היא בולעת.


אחר כך היא יורדת ובעצמה מכינה לה סלט. אני נותנת לה לאכול בשקט, ורק בסוף
מעיזה לשאול: "אז התרופה הזאת עוזרת לך?". - "מה בעצם התחושה שהיא
עושה, מה מרגישים?" - " קשה להסביר את זה," היא אומרת.  - " אבל זה כאילו יש לי פתאום כח
לקום".




***




היא אומרת שהחליטו לצום, היא והקטן. זה מוזר לי, כי אני לא צמה בכלל, אף
פעם, וככה רוב המשפחה שלנו. אבל נראה שבשבילם יש לזה איזו משמעות, אז אני משלימה
עם זה ומחזקת. למרות שכבר דימיינתי מסיבות הוללות וסעודות, דמיינתי איך נראה
נטפליקס ביחד ואולי גם נשמע את הקסטה שלי. איך נעשה חברים. אבל מסתבר שאצטרך להיות
זהירה ושקטה. הם ירצו לישון רוב הזמן כדי להעביר את הצום. זה לא יהיה כמו בפעם
ההיא שדודה שלי שמרה עלינו ביום כיפור כשהייתי בת 16, כשההורים שלנו נסעו. אז
כשהבאתי את הבחור הראשון שלי הביתה, כשהכנו ביחד איתה ארוחות שחיתות של דווקא, מתריסים
את ה"לא צום" שלנו בהפגנתיות.




אני מבטיחה להם לא לגרות אותם ולא לקלקל להם. אני רק דואגת, אם זה טוב לה
הדבר הזה, ואיך לעזאזל תיקח את התרופה ככה בלי לשתות ולאכול. היא מבטיחה לי שתיקח,
ואפילו עם קצת מים.




עד לארוחה המפסקת שלהם לפנות ערב, הקטן משוטט עם חברים והיא בכל זאת יושבת
איתי וקצת אנחנו מדברות. אני מספרת לה על שורת הפסיכולוגים שאצלם הייתי, רבים
מספור. מתארת לה את הראשון, הגרוע מביניהם, איך הייתי יושבת וסופרת כתמים על
מרצפות החדר עד שתסתיים השעה איתו, לא מסתכלת עליו, לא אומרת מילה. - ככה זה בדיוק
אצלי, - היא אומרת, ואני יודעת שעכשיו אנחנו קצת אחת של השניה.




***




למחרת הם באמת ישנים רוב היום, או קוראים חרש במיטה. לשעה קלה הם נעלמים לי
ולבסוף אני מוצאת אותם יושבים בגינה, שסוף סוף לכבוד כיפור היא שקטה כמותם, לא
משאירה קולות כמו פסים של גלגלים על האזניים. אחר כך אני עולה ורואה נטפליקס בלחש
בטלויזיה שבחדר "שלי", עם דלת סגורה. כשעה לקראת סוף הצום הם דופקים לי
על הדלת.  אני מכבה את הסדרה המטופשת שאני
רואה ואומרת : כן. הם מחפשים איזה משחק שנמצא לדעתם בחדר הארונות, רוצים להעביר כך
את הסוף. הם צמאים. אני אומרת: בואו נשחק פה. זה מין משחק סולמות וחבלים כזה,
ואנחנו משחקים בו ישובים על המיטה, אני נשענת על הקיר והם יושבים באי נוחות, כל
אחד מצד אחר של המיטה. היא מפסידה ראשונה ומסובבת ראש. - מה הטייפ הזה עושה פה?-
היא שואלת.


- אוי, כמעט שכחתי - אני אומרת ופונה אליו בתנועה חדה, פוגעת בטעות בדרך בלוח
המשחק, והחיילים המוצבים עליו בין חבלים או סולמות מתפזרים לכל עבר.
"סליחה" אני אומרת, מתרגשת פתאום, ומספרת להם על הקסטה. הם מקשיבים
ובעיניהם מבט סקפטי כזה: נו טוב. אני מבקשת מהם: אולי בא לכם שנשמע ביחד?




הקטן אומר: אני מעדיף כבר לרדת להתחיל להכין את האוכל. טוב, אני אומרת,
מבליגה על העלבון. הוא יוצא, אבל טליה משתרעת לידי על המיטה. אני לא יודעת למה
בדיוק היא נשארת איתי, אבל שוב אני נורא מתרגשת. אני לוחצת על כפתור הפתיחה של דלת
הקסטה, משחילה אותה פנימה, ומפעילה. הסליל מתחיל להסתובב, חורק מעט, לפני שעולים
הצלילים הראשונים.




אני זוכרת איך שמנו את המיקרופון מתחת לחולצה, תפוס בין השדיים, ראשו נשען
אל הסנטר שלנו, כי לא היו לנו סטנדים. אילתרנו את זה. נועה עשתה הרבה רחשים
ואפקטים מפתיעים בגיטרה. גילי מתחה אקורדים משונים על הקלידים של אורגן הצעצוע
שהיה לנו. ואז זו מין נעימה כרומטית מתפתלת, צונחת נמוך יותר ויותר, קצת כמו חריקת
דלת. אחרי כמה זמן עולה הקול שלי. נשמע מעובה, מעורפל משהו. אני שרה ברווחים, כמו
מתוך חלום, אבל איכשהו מצטרפת מזה מלודיה ברורה:




"כשהצמח - הפתלתל - צמח פתאום,


מבין הבהונות, לא התפלאתי כלל


כשהוא צמח עלה עטף גופי, נכנס מכל החדרים-


הוא מכסה אותי-".



נכתב על ידי ורד ק. , 5/11/2019 04:00  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




8,422
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לורד ק. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ורד ק. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ