לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מאידך



כינוי: 

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2015    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2015

רישום בוקר ים


מתנת בוקר, ים משתבר בגלים על הגוף שהגיע אליו, סוף סוף, צולח את הקצף
והשבר וצוהל. החוף הכמעט ריק בשעה המוקדמת מלחך את הרחשים ותור ושני עורבים מגיעים
לברר איזה פרורים ישנם. כמה אנשים קשישים, לא יותר.



כמה שנים לא נכנסתי אליו, בקושי אל שפתו, ואני גרה במרחק נגיעה. מונעת
את המגע עוד יום ועוד יום. הדברים של וירג'יניה וולף ב"רישום מן העבר"
נפרשים כמו מפרש. לשוט בבהירות. אני חושבת שבנוסף לבעיה שהיא מעלה של כתיבת
זכרונות ללא ציור והוויית הדמות דרכה זוכרים, דמות הילדה, גם הדמות שמתוה תוך הזכרון
נחוצה לנגיעה תוך הבהובי ההתוויה. ורגע הכתיבה בהבדל מרגע ההיזכרות, ההבדלים גם
כאן משחקים בתנועה, כמו המפץ על הגוף שמתרחש בחלקיק שניה ואיננו. אבל הגוף מתכונן
לחדווה הבאה. משום שכל כך קל לעמוד מול הקצף הזה, ואפילו החול שניתך או גל שצריך לצלול
תחתיו, בן רגע, ונשכח עד לציפייה מחדש, כמה קלים הם כולם בתנועה מול משברי הסטטיות
של הדכדוך, האשמה, המחלה. אולי אבדן הנוכחות. ביקורת הנוכחות האינסופית. הערפל
שוולף מדברת עליו? -וכאן- גל וקצף וסיבוב הגוף, קפיצה, צלילה, הנה ממשות שאין לגעת
בה, והיא נוגעת בי כביכול, וכביכול אני יכולה לה. בזהירות, במוגבלות בחירת הפנייה,
הזמן. מה שמדגיש את ה"כביכול". וההבחנה בין המאמץ הקטן לצד מה שקורה מאליו בתגובתיות.



אתמול בבית חולים צילמתי את אבא ישן. משום מה התשוקה לרשום אותו באה
רק כשהוא ישן. לצלם- פחות מזה. הצילום נעשה כרעיון כדי לנסות לרשום דרכו בזמן אחר. היתה יותר מדי תנועה ועיניים סביב המיטות של החולים האחרים בחדר. שלשום רשמתי בזמן אמת- תחושה טובה בידיים, גילוי תוך כדי העייפות של העיניים כמה היד
מבקשת את דריכות העט והנעיצה. פעם כשאבחנו אותי על פי כף היד, הפסיכולוגית כתבה
שטוב בשבילי לעשות דברים עם הידיים. אם זה נכון, הרגע הזה ממחיש את זה. אתמול
בחזרה מבית החולים, בבית, רשמתי מהצילום. יש הבדל גדול. ועדיין תחושת חום הקו, גם אם פחות
פראי, פחות נואש לתפוס, פחות משתבר. אבל עוד נע. ועדיין תחושה טובה בידיים שרגילות רק
להקליד יום אחרי יום, מנועות. גם לצילום הרישום שבא אחרי יש תנועה, כמו תנועה אל העבר של הרגע, מזיזה
את הזווית שלו, רגעים של מאמץ ורגעים שבאים מעצמם.



זרות, עם החזרה אל ההקלדה אחרי כמה ימים של חזרה אל הפנקס. בכתיבה בפנקס הכתב נעשה לא
מוכר, קטן, בקושי עולה מגובה קו השורה, איטי ועם זאת עקבי ועקשן, והמילים
ערומות יותר, פחות מסתכלות על עצמן ויותר הולכות נכחה במקום אנה ואנה שבמחיקה
ההולכת ומתהווה שבהקלדה. ויחד עם זה בכתב יש שחרור לדברים המביישים כגון החזרות לעייפה על תואנות
ומחשבות שליליות שבמקלדת אבדה ההעזה להעלות. השרטוט שבכתב עצמו מבטא את הבושה
בהיותו בלתי ברור מלכתחילה, צנוף, מבקש את אדישות העולם כלפיו, כמו אותה ישישה
שראיתי בים: מתנהלת באיטיות, נשענת אל המקל שלה, צעד ועוד צעד, ללא עיניים, ללא קולות, היישר קדימה בדרכה
אל שפת המים.

נכתב על ידי , 20/6/2015 10:05   בקטגוריות וירג'יניה וולף, ים, כתב, זכרון  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

5,544
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לו.ק. (האישה שהוליכה) אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ו.ק. (האישה שהוליכה) ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ