לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מאידך


כינוי:  ורד ק.

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2019    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2019

פלאפל


(מוקדש לאחותי, נורית)

-

כתבתי פעם סיפור לילדים שאני מתביישת בו נורא. היה בו תיאור סטראוטיפי מטופש של מוכר פלאפל כמזרחי חם רגש, גואל של נערה אשכנזיה בעליל, כזאת המכווצת מקור נפשי שמצטייר כתוצר לוואי של פוסט טראומה שואתית. מוכר הפלאפל המזרחי בצע בקלות, בעזרת הסכין שלו לפתיחת פיתות, את מגפי העור השחורים סטייל אס אס שהיו הדוקים מדי על רגלי הנערה, וחילץ אותה מתוכן.

 

עור הוא דבר רגיש, במיוחד אצל ילדים. במיוחד אצל אוהבות חתולים שכמותנו, מי שמחפשות תמיד, אין קץ, את המגע הרך, את החיכוך הזה שבעצם אין אותו הרבה בבית, לא בין האחים והאחיות ולא מאמא שלנו, עם מעצור שתי ידיה שנדמה אומרות: די. וחתולים - חתולים יש הרבה, קטנים ואבודים, וגדולים ונוהמים, ומתחככים, ורעבים, וממלאים את החצרות שאנחנו מתפלשות בהן, חצרות אפופות בחול ובמדשאות מצהיבות. אנחנו מוצאות אותם ישנים בין ערוגות שיחי השושנים שנשתלו בכניסה, או שרועים בעצלתיים באחוריים המוזנחים של בנייני האבן הירושלמית. כמעט כל יום אני ואת, אחותי הקטנה, מביאות להם שאריות, מתקדמות מבניין לבניין, ואחר כך יושבות ומלטפות אותם. והעור שוב ושוב נדבק, דבר רגיש שכמותו, ומגדל פטריות לבנות ומגרדות. ומתרבות. כמו רוצות לומר לנו סוד: אתן לא רק אתן, אתן גם אנחנו. והמחיצה ביניכן לבין הדברים, תדעו: היא לא תמיד שם.

בדרך כלל אמא היא שלוקחת אותנו לרופא העור. לפעמים אבא. אבל לבד, ככה, רק אני ואת - זה מעט. אולי הפעם השניה. את - שאני צריכה להחזיר מבית הספר, מחזיקה לך את היד במעבר בכביש, וביחד אנחנו חוצות ועולות מאחור דרך חדר האשפה. גם שם חתולים, אבל פתאום בחשכה חסרת החלונות הם יצורים אחרים לחלוטין, חטטניים, מפחידים: ברעשים פתאומיים, מזנקים כשדים מעל ראשינו מתוך הפחים, בורחים לפני שהספקנו להדליק את האור או לתפוש קצה זנב. אנחנו נמלטות דרך המסדרון החשוך של המחסנים בקומת הקרקע. שם יש קולות ממין אחר, נאקות מוזרות מסתננות מבעד לחריץ דלת הסטודיו של האמנית, גברת ויינר, אשתו של המתרגם, מהקומה שמתחתינו. צירי דלת מזמרים. טריקות. צללים אפלוליים של דמויות רוכסים בחופזה את הריצ'רץ' במכנסיים או להיפך. אנחנו לא יודעות. אנחנו שועטות דרך דלת הברזל אל חלל המבוא ומזמינות את המעלית של הבניין. עוד מעט, בצהריים, אני ואת צריכות לרדת שוב וליסוע לבד לרופא העור במרכז העיר, באוטובוס מספר תשע עשרה. יש לי כסף שאמא השאירה בשביל שנקנה לנו מנה פלאפל אחרי הרופא. נלך לקנות לעצמנו פלאפל, אולי בפעם הראשונה. אני עדיין קצת חוששת מזה שאצטרך להושיט לבד את השטר לידיים של המוכר, אחרי שיגיע התור שלנו, אחרי שהוא יתחב בשבילנו סלטים וכדורים ששלה מהשמן הרותח אל הפיתה החתוכה. יש פלאפל גם בשכונה, אבל זה לא כזה שווה כמו שברחוב המלך ג'ורג', ששמה כדאי מאוד ללכת אחרי רופא העור ולקנות את המאכל שנהיה כאילו לאומי, כמו פרס רק לי ולך. ולהביא הביתה מנה לאח הגדול לא צריך, כי רק לנו מגיע, הלוא הלכנו לרופא לבד.

 

פתאום איכשהו, לא זוכרת למה זה היה קשור, שאלת אותי אם אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה קניתי פלאפל לבד. מין שאלת היכרות כזו, כי בכל זאת, אנחנו בקושי מכירים באמת. ישבנו במסעדת הבשרים ההיא במנדלי-מו"ס שדווקא בה ביקשת שנאכל. אתה בדיאטת בשר, אמרת, ותולה בה תקוות שתציל אותך, או לפחות תקל, מהמחלה האוטואימונית שגומרת לך את כל הכוחות והחשקים. הסברת לי שממציא הדיאטה גורס שאנחנו צריכים להכיל לתוכנו את החומציות שמיוצרת למשל בקיבת הבקר ועוברת דרך הבשר, ולהכניס למערכת העיכול שלנו בעלי חיים כאלה שעיכלו בעצמם בחייהם עשבים וצמחים. אנחנו צריכים את המין פוסט-עיכול הזה, כדי להתאחד מחדש עם הטבע וכדי שהתאים יחזרו לתיקונם. אני דווקא הזמנתי המבורגר צמחוני, זה מה שהיה לי חשק אליו.

הסתכלתי בעיניים המודלקות שלך. העור שלך נראה לי חיוור ופחדתי שהגוף שלך יקרוס פתאום וישתחל דחוס מתוך עצמו כמו הבשר הטחון שאכלת, דרך החורים המעוצבים במושב הכסא.

שאלת אותי על הפלאפל וסיפרת על עצמך. היית "סוחב" כסף מהארנק של ההורים שלך בבית כדי ללכת לקנות לך מנה, לבד. דיברת על תחושת העצמאות שברכישה לעצמך בלי ידיעת ההורים, בערך בגיל שלוש עשרה, ארבע עשרה. הזדהיתי ודמיינתי לי את תחושת מגע המטבעות הנאספים בסתר בידיים המתבגרות והמבולבלות עדיין שלך. את הושטת היד למוכר בדוכן ואת הביס הראשון בפיתה התפוחה, הנימוך בפה ונוזל לך מהזויות. אני נזכרתי ביומן מכיתה ה' או ו' שם כתבתי על האירוע ההוא עם אחותי והפלאפל, אבל לא סיפרתי לך.

יומני היקר!

אני כותבת אלייך בעיניים דומעות. זה עתה חזרנו, אני ואחותי נעמי מרופא העור. הלכנו שתינו ביחד בשביל שהרופא יבדוק את הפטריות שיש לנו – לי על האמה והירך ולאחותי בשתי הירכיים. ובכן, כאשר יצאנו מרופא העור הלכנו לקנות פלאפל. נכנסנו לחנות ופתאום שמעתי ליד אוזני קול פיצוץ והחלון שלידי נשבר.

מיד הרחיקו את האנשים וגם אני ואחותי ברחנו, אלא שכל אחת ברחה לכיוון אחר, ופתאום לא מצאתי את נעמי. עשיתי עיקוף ועברתי את כל האנשים, אפילו דחפתי. פתאום שמעתי קול קורא: "אילת, אילת! " והסתכלתי וראיתי את נעמי פורצת חומת אנשים ומנסה לצאת מפתח חנות אחת. רצתי אליה ולקחתי אותה ביד מבעלת החנות שהחזיקה אותה כשלא הייתי שם, ושתינו בכינו אחת בזרועות השניה, והלכנו לתחנה של קו תשע-עשרה. לאחר מכן נרגעתי קצת וגם נעמי. כשהגענו הביתה רק אחי הגדול יואב היה בבית והוא לא הבין למה אנחנו בוכות. סיפרנו לו והוא אמר לנו שאיננו צריכות לבכות בגלל זה.

לאחר מכן באה אמא ושוב בכינו בזרועותיה והיא ראתה שיש לנו עוד זכוכיות בשיער שלנו והוציאה אותן. אחר היא הלכה לקנות לנו פלאפל, ואנחנו שיחקנו במשחק מקופסה עד שחזרה וחילקה לנו וגם ליואב ולחברה שלי רחלי שבאה אלינו. בדפים הבאים אדביק כתבות של העיתונים על מקרה זה.   

שלך בדמעות,

אילת

נכתב על ידי ורד ק. , 13/6/2019 10:12  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





8,230
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לורד ק. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ורד ק. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ