לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מאידך



כינוי: 

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2016    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2016

תרגיל שאולי יהיה לו המשך.


זה היה כל כך קרוב לבית הראשון שהייתי מגיעה אליו בתל אביב, דירת שני חדרים ברחוב יבנאל, החברה הקטנה שלי ריקה והשותף המתופף שלה, והמתופף השני שגר מעבר לכביש הקטן ושבר לי את הלב. המקום שהגעתי אליו היה כמו ספינה קטנה, חדר מוארך ומלא פרטים, חפצים ישנים, מערכת סטריאו משנות התשעים או משהו. וילונות בד לבנים בריקמה עדינה. לוח עץ לכתיבה. קיר כחול. באתי לשעור והייתי היחידה. לא בדיוק יחידה, כי היתה שם אישה אחת שבאה לפני, אבל בעצם היא לא היתה במובהק היא, או משהו כזה. היא\הוא קיבלה את פני בתרועה שהבהילה אותי, "או, הנה!". היו לה פנים קטנות וקב הליכה והיה לה משהו כמו שפם דק וכובע בו מוטבע סמל אנרכיסטי או משהו דומה. אני, על כל פנים, הייתי מבוהלת מראש מעצם השיעור הצפוי, ולא הצלחתי לקלוט בכלל על מה דיברה בנאום הקולני והתקיף שהשמיעה עם כניסתי. בסופו של דבר הסתבר שהיא לא חשבה שתצטרך לשלם, ולכן הודיעה בצער שתאלץ לעזוב. נוצר מצב לא נוח, בו היא יושבת ושותה את הקפה שהכינה לעצמה, באיטיות משוועת, מצפה להזמנה להשאר למרות שבלי כסף, הזמנה שלא הגיעה כי המנחה, גם מעבר לכסף, לא רצתה אותה שם, הרגישה שהיא משתלטת על העניינים ושאין לה באמת אפשרות לתקשר עם הדיבור המוזר והרעיונות שהביאה לגבי הכתיבה, חלק שכנראה פיספסתי בשיחה המקדימה. נשארתי רק אני והמנחה, מה שמצד אחד גרם לי עונג רב ומצד שני חרדה גדולה בגלל שלא התכוננתי בכלל לחשיפה שבמצב אחד על אחד, ובמקור רציתי להיות רק בשולי הקבוצה.



את ריקה הכרתי שנה לפני שעברה לתל אביב. בפעם הראשונה שפגשתי אותה לא סבלתי אותה. היא דיברה כל כך הרבה, ונראתה לי טיפשית ומתחנחנת. היא דיברה על המחזור שלה בקולי קולות, ועל הבחור שגאל אותה מהבתולים שלה אבל שבעצם היא עוד בתולה, באיזשהו אופן שלא לגמרי הבנתי. על מה שעשתה לפני שעה סיפרה באופן שהאיר את הדבר היומיומי, שלא הייתי חושבת עליו בעצמי אפילו רגע נוסף, באור פנטסטי, ובדרמטיות
שיכולה היתה לשבות את הלב, אבל משום מה באותה פגישה נראתה לי גסה ומשעממת. 
ה"בנות" סיפרו לי שהיא קיבוצניקית, ושהיא עוברת לירושלים


ומתחילה לדגמן בבצלאל, והיא מחפשת לשכור דירה. היה שלג בירושלים באותו היום, והיינו כולנו חייבות להשאר ביחד עד שיפתחו הכבישים. הדירה של המארחת של כולנו היתה בשכונה המנותקת בית וגן, ומהמרפסת ראינו את השלג נאסף בואדי ועל גג בית החולים שערי צדק.



ריקה דיברה ודיברה וצחקה בהתפרצויות מתגלגלות שנראו לי גסות רוח. כשהזזתי את התיק שלה מהכסא כדי לשבת נזעקה "לא!" "מה את עושה"
וכך התוודעתי לאחד מהטקסים החוזרים שלה, אחד ממה שהסתבר כרבים: לשים את התיק על הריצפה זה מזל רע, להזיז אותו או לגעת בכלל- חייבים רשות. זה מעולם לא השתנה. בעצם הרבה דברים לא השתנו. אבל גם הרבה דברים כן.



בכל אופן, השלג נמס בסוף. אני יצאתי משם עם הבטחה לעזור לה לחפש דירה. ובאמת מצאנו, כמה ימים אחר כך, את דירת השותפים הירושלמית בנחלאות שבה נשארה עד לפני שעברה תלאביבה.



*



בדיוק חזרתי עם הצבעים כשהן עלו, הקטנה הזאת, רכה כזאת, די מושכת, אבל איזה פה, מפלרטטת, מלהגת, לא הפסיקה לדבר ולצחקק לרגע, והשניה שרק באה ללוות אותה, גבוהה וגדולה, מסתכלת מסביב בחרישיות. הן מצאו חן בעיני משום מה, שתיהן. חשבתי שאם הגדולה השקטה הזאת עם המבט הרציני היתה כזאת חברה של הקטנה כנראה אפשר להסתדר בדירה גם עם הקטנה הקופצנית-מתפתלת הזאת. הן הסתובבו קצת והסתכלו בחדרים, נכנסו לחדר שלי. הקטנה ישר הניחה את התיק על כסא אחד שנשאר עליו קצת מקום, והתישבה על המיטה, בקצה בקצה, ברגליים משולבות. אתה מנקה פה לפעמים? שאלה וציחקקה מתנודדת. 


אני הייתי נבוך, עכשיו ראיתי את כל הסמרטוטים והכתמים והניירות שלא חשבתי שצריך לסדר קצת לפני שמישהי באה. הגדולה עשתה מחווה לכיוון הכסא עם התיק של הקטנה כאילו מתכוונת לשבת ונמלכה בדעתה. שלחתי יד לתיק, כדי לפנות לה, אבל הקטנה זינקה עלי:  לא, אתה לא חושב לשים את זה על הריצפה!, רק זה חסר לי." מפה לשם דיברנו קצת והסתבר שהיא עומדת להיות מודליסטית בבצלאל. זה היה מצחיק, כי את השותפה השניה שלי בחדר השלישי, הגרמניה, שהייתי מאוהב בה קצת לפני שנהיינו שותפים, הכרתי בשנה הראשונה כשדיגמנה לנו בשעור רישום א' בבצלאל.



*



לפה, בדירה עם המתופף ביבנאל, שנה אחרי, הייתי מגיעה כל שבועיים בערך, מסתובבת איתה ועם התיק שלה בין חברות שלה, העבודה העכשווית שלה בחנות פרחים, בתי קפה, פאבים, וישנה ונשארת למחרת.

נכתב על ידי , 24/9/2016 11:14  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עגילים


יש לה חמישה חורים בכל אוזן. או יותר טוב לומר- חריצים. ובסוף כל חריץ לפחות שני עגילים שהיא עשתה. או מצאה וחידשה. או הרכיבה ממשהו. כל הכובד המכובד הזה נמשך בכח הכובד ומאריך את החריץ מטה מטה. זה לא שהיא כזה בקטע של נשיות בגוף הספורטיבי שלה, בגיל ששים וחמש. אבל היא מתה על לעשות דברים, וכן, גם קרמים וכל השיט. ובגדים- אבל רק שנוחים מאוד, מבדים מסויימים. לנעליים יש לה פטיש בפני עצמו, היא לא יכולה להפסיק עם זה. איפור תמיד היה, אי אפשר בלי. אבל כסף מהפנסיה הטובה של העבודה האיומה ששכחה ממנה כבר, תודה לאל, יש, וילדים ונכדים ממילא אין, רק של האחיינים, ובכל מקרה יש מספיק גם בשביל המשפחה עם הצרות שבגללנו הכובשים שהיא מטפלת בה, ולאחיינים, וזה הרי החשוב, אז זה לא העניין.

דברים לגוף יכולים להיות עניין כלכלי, יכולים גם להיות משהו אחר. זו ליטרת בשר שמסתובבת שם. אולי אפילו הרסנית, אם נחשיב את הסיגריות. והחריצים, מה?. ושפה אחרת בשביל לומר בה את זה - אין כל כך משהו מוגדר, אם כי כל חוגי הציור והקרמיקה והצורפות האלה, אפשר להחשיב אותם גם. בהחלט. אבל חור בגוף, אומרים שזה סמל לשעבוד, לכפיפות האישה לפטריארכיה, כמו שעשו לעבדים, נזם באף חזיר, טבעת על אצבע חשופה ונחנקת, כמה עלו לך עגילייך, כמה עלו לי עגיליי, אבל עשרה עגילים באוזן, וכאלו חריצים, אלוהים, זה כבר דבר אחר. כמו לקחת את החוזה ולצלם מליון פעם ולקשקש על כל אחד ואחד מהעמודים באופן אחר, ולסחוב אותם תמיד תמיד בתיק, כבד או לא. לשלוף אחד מדי פעם ולהתפעל מהייחוד שלו.

נכתב על ידי , 22/9/2016 19:32  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

6,700
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לורד ק. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ורד ק. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ