לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מאידך


כינוי:  ורד ק.

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2019    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2019

רעשי בית


 

פעם, בשנות התשעים, היה לי ווקמן שאליו הכנסתי קסטות ריקות (כמו שקראנו להן אז), בעזרתן הקלטנו אילתורים וסקיצות של שירים שניגנו, אני ולהקת הבנות שלי, במרתף הבית של הורי. אני לא זוכרת מתי ובאיזה רגע של היסח דעת, כתבתי על אחת מהן, זו היחידה שהסליל שלה לא נקרע לי מתישהו במהלך הזמן מתקופת ההקלטות הזאת, "רעשי בית". מכל מקום, מזמן אין לי איך לשמוע קסטות סלילים מהסוג הזה. ובכל זאת, לא נתן לי הלב לזרוק אותן. פשוט דחפתי אותן לבר היינות הריק המקובע לקיר כשעברתי לדירה. אני אף פעם לא פותחת את הבר. אבל אתמול כשחזרתי הביתה, היתה שם השממית הקטנטנה הזאת, זעירה כל כך, זנבה ומפרקי אצבעותיה המובלטים מציצים מחור המנעול מחוסר המפתח שעל דלת העץ הכהה שלו. שקופה ולכודה, כנראה קפאה על מקומה מאימה כשחשה בי. רציתי לשחרר אותה, אז שלחתי אליה יד ופתחתי את דלת הבר במשיכה. אבל אז היא קפצה פנימה, מטיילת על הקסטות, משתקפת במראות המקובעות בצדדים. פתאום התמקמה על קופסה של אחת מהן, ואני מיהרתי לשלוף אותן ביחד. בזריזות הצלחתי להוביל אותה החוצה מהחלון. נפרדתי מהשממית וביד שלי נשארה הקסטה, בדיוק זאת, "רעשי בית". פתאום תקף אותי חשק עז לשמוע מה יש בה. אז דחפתי אותה לתיק, לקחת איתי למחרת לבית של אחי שנסע עם אשתו. קבענו שאסע לשם להיות עם הילדים כמה ימים. אולי אמצע שם איזה טייפ ישן ואצליח לשמוע, חשבתי.

הגעתי בערב, יום לפני ערב כיפור. אין להם פעמון. צלצלתי בפלאפון. הקטן פתח לי את השער. גבוה ודק, עמד ולימד אותי איך לשלוח יד בין החרכים ולהגיע לידית מבפנים. רוכן אליה, הוא נראה כמו שרוך שמשתחל אל חורי הנעל. דברים שדומה שקשה לפתוח, אפשר לפתוח בצורה מסוימת. הראה לי: השער לא באמת נעול. אני לא זכרתי. הלכנו בשביל הקצר בחושך, ונכנסנו דרך דלת העץ הכבדה בכניסה לבית. גם היא ממאנת, נפתחת בקושי, מתרצה רק אחרי הדיפה מאומצת.

תאמרו, למה אני מתעכבת על פתיחות כאלה ואחרות. הרי זה בית רגיל, אפילו מבוסס מהרגיל, אם היו רוצים יכלו להחליף דלת, לשנות שער. מה יש בכניסה אליו שאני משהה אותנו בזוטות, באופי הכניסה. אלא שהדברים האלה עברו לי בראש כשנכנסתי אליו. דברים שבראש יש לשים לב אליהם, שאולי הם חלק ממשהו שיש בו או תהיה בו נחיצות.

כשאנחנו נכנסים, הקטן משתרע בסלון על הספה מול הטלויזיה. איפה טליה? אני שואלת. עושה הליכה - הוא עונה קצרות. אה, יופי, אני אומרת, מעודדת מהידיעה שהיא עושה את זה, ויחד עם זה דאוגה מעט. - כמה זמן היא הולכת בדרך כלל? - לא יודע, בטח תחזור תוך חצי שעה. הוא עונה לי ומסתכל במסך. הוא דלוק בלי ווליום.  - מה רואה? שאלתי. - איזה סידרה, ענה. - למה בלי ווליום? שאלתי. - ככה אתה רואה תמיד?. משך בכתפיים: - לא שמתי לב. -  ומגביר בזרזיף. אני עולה לשים את הדברים – אני אומרת.

אני לא מגיעה לפה הרבה, ואם כן, לא להרבה זמן. כל אחד מאיתנו, האחים, חי בעיר או מושב מרוחק אחר, שאבא עודד ותמך בנו שנקנה בו בית. ילדי שמנת מהבחינה הזאת. אז אנחנו נפגשים בעיקר אצל ההורים. למרות שלפני כמה וכמה שנים בכל זאת שמרתי עליהם כאן ביום כיפור אחד, באחת מהנסיעות הרבות של אחי ואישתו.

כל חדרי השינה בבית של אחי הם בקומה השניה. החדר של ההורים מיועד לי. בקצה, עם מרפסת שלא שמתי לב אליה קודם. הכל סגור, ומחניק שם. אני פותחת את שני החלונות כדי שיכנס אויר, זורקת את התיק והמזוודה ליד המיטה. בחוץ שקט, לא רואים נפש חיה. לא כמו המולת פרישמן, צפירות המכוניות וקולות העוברים, אצלי בדירה בתל אביב. בצד הזה של הבית הרחוב קטן וחסר מוצא. מהצד השני משתרעת הגינה הגדולה, שבימים שאינם כיפור היא ממש רועשת, בגלל הכביש המהיר הבינעירוני שמאחוריה. לא תכננו את זה טוב. אבל פה בחדר שקט. לרגע שקלתי להתחיל להוציא את הדברים מהמזודה, אבל פחדתי שתיכף טליה תגיע ותחמוק ממני לחדרה, אז אני מזדרזת לרדת למטה שוב.

הקטן כיבה את הטלויזיה. אני אומרת: זוכר שהייתי פה איתכם ביום כיפור? היית קטן. - כן, הוא אומר. זוכר שנסענו באופניים. הם תמיד נוסעים לחו"ל בתקופה הזאת של יום כיפור. -  הוא מוסיף. - אני זוכר כי מיד אחרי כיפור יש לי יומולדת. פעם נסעתי איתם גם.  - מתי היומולדת שלך? אני שואלת. - ביום שני. הוא עונה. בן כמה תהיה? - שש עשרה, הוא מחייך חיוך עצור.

 

  "מים שקטים חודרים עמוק", אני נזכרת במה שאחותי אומרת עליהם. הילדים שלה מפטפטים חופשי, כמו אבא שלהם, מקפצים בקול ותמיד יש סביבם מהומה חביבה, אבל היא מחשיבה את הילדים של אחי כגאונים במיוחד, אולי כמו שהחשבנו אותו בבית כשהיינו קטנים. כאן החרישיות שולטת. אם הם מדברים זה עם זה זה קורה כמעט בלחש. משחקים איזה משחק קופסה - גם זה רק עם רגעים קצובים של קריאות שמחה קלות, כשמישהו מצליח להשיג משהו, או נהמת אכזבה ונהמות לאיד, כשמישהו מפסיד משהו. הם נהנים מהתחרות והחברותא שבה המשחק מתנהל ומנהל אותם לפי החוקים, באופן חרישי. אני מהרהרת איך זה היה אצלנו. משחקים אחרים, קולות אחרים. כמה שקטים היינו? אולי יותר כמו כאן מאשר כמו אצל אחותי, אבל בעצם זה לא זה ולא זה. יש ואריאציות בלתי נדלות של הדבר הזה. 

נכתב על ידי ורד ק. , 13/10/2019 07:55  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ארנב


(לנ.)

 

הייתי רוצה לשלוף לך

ארנב לעסני מהכובע.

את זרות השיער המידלל

רוחב השוליים ששמת

מסתיר, ומחיה

עצמות לחיים שהדמיון.

עיניים שאין להן שיעור.

.

גזר דין, היה כתום, אני מבקשת.

שולפת.

חי ושוקק הוא יכרסם לך

את כל הפחדים של הכאב.

תנגני לו על השפם

עד שיעבור

נכתב על ידי ורד ק. , 11/10/2019 09:23  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

8,408
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לורד ק. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ורד ק. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ