לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  Beneath the sheets

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2010

"אל תבכי אחות קטנה זה לא פשוט את מבינה"


אחותי הקטנה, הילדה שהייתה הדבר הכי תמים ומתוק שהכרתי, הפכה לאישיות מחוספסת וקשה. אין סגורה ממנה, היא כמו קיר מלא בשפכטל, מכסה כל פגם וסימנים מהעבר. היא לא בוכה מול אנשים, אף פעם לא מראה טיפת פגיעות. כשהיא קולטת תקיפות מצד אנשים אחרים, מה שלפעמים קיים אך ורק בראש שלה, היא תוקפת בחזרה. כמו לביאה היוצאת להגן על היקר לה. לאורך כל השנים נגעלתי ממנה, קראתי לה ערסית וילדת רחוב, ביקשתי ממנה שתנסה להפגין מעט יותר רכות ועדינות. היא תמיד ביטלה את ההערות שלי בעזרת מספר קללות עסיסיות שהיא לא היססה לשחרר לאוויר, ואני פשוט הלכתי מהמקום. היום אני מבינה שנהגתי כמו מטומטמת כל השנים האלה, הייתי עיוורת לצרכים ולכאבים שלה, הייתי בטוחה שאין מסכנה ממני. כל מה שעניין זה אותי זה מה שחוויתי, הייתי בטוחה שהחיים שלה מתוקים ושלי פשוט מצחינים וקשים. רציתי שיתמקדו בי ובכאב שלי, שההורים ירחמו עלי, יתייחסו אלי לראשונה כאל הבת הקטנה שלהם ולא כאל מבוגרת שיכולה להתמודד עם כל קשיי החיים ללא כל עזרה והכוונה. אני לא אשכח בחיים את הלילה בו הגענו לבית-החולים לאחר נסיון ההתאבדות שלי, אחותי שכבה לצידי על המיטה. היא לא בכתה, היא הייתה לגמרי בהלם. ביקשתי ממנה שתשיר לי את השיר "אבות ובנים" של אביתר בנאי, ובכל פעם שהיא שרה אותו פרצתי בבכי. ההורים צעקו עליה שתפסיק לשיר לי את זה, והיא לא ידעה מה לעשות. בתקופה ההיא לא התייחסו אליה, שכחו שהיא קיימת בכלל. היא עברה להתגורר בבית של חברה של אמא שלי, וההורים היו איתי 24/7 בבית-החולים כי הייתי חייבת השגחה צמודה, עד שמצאו לי מקום במחלקה סגורה. בכל השבוע ההוא בבית-החולים חשבתי אך ורק על עצמי. נהנתי מתשומת הלב שקיבלתי, לראשונה התמקדו בי וניסו לרצות אותי. לא חשבתי יותר מדי על הצער שהסבתי למשפחה, על כמה שפגעתי בהם. חשבתי שהם פשוט לא מבינים את הצער שלי, שהם סתם רואים בזה דבר שעשיתי להם ולא מנסים לראות מה קורה בחיים שלי. מאז אחותי התרחקה ממני באופן רציני. אנחנו כבר בקושי מדברות, כל שיחה שלנו מסתיימת בריב רווי עלבונות. היא לא מפסיקה להגיד לי "חבל שלא הצלחת להתאבד", ולפעמים זה מרגיש כאילו זו בקשה אמיתית שלה, כי בערב ההוא הפכתי את החיים של כולם לחלוטין. הייתי רוצה לשנות את המצב לחלוטין, להפוך לאחות גדולה ותומכת, כזאת שהיא תוכל להשען עליה ברגעי משבר, אבל אני לא מצליחה לגשת אליה. זה נראה כאילו היא סגרה את עצמה הרמטית, בעיקר בפניי. ועדיין, לפעמים צצות לי בראש מחשבות על התאבדות ולעתים אני מרגישה שאני נשארת בחיים בשביל אחותי. מדי פעם אני רוצה לגשת אליה ולבקש ממנה שתסלח לי, להסביר לה את מה שאני חווה... להגיד לה שאני לא בן-אדם כל-כך מגעיל, להסביר לה מה חוויתי בחיי ולמה זה מקשה עלי, לתאר לה את הקושי שבקימה בבוקר, הקושי שביציאה מהבית, הקושי שבאכילה, הקושי שבחיים... אני רוצה שנגיע לרמת פתיחות כזו שתאפשר לי לספר לה למה צעקתי על חברה שלה לפני מספר ימים, כשהיא אמרה שא' מטומטמת ובטוח שקרנית כי היא חיכתה מספר שנים עד שהיא הגישה תלונה כנגד בר-לב, ושזה לא סתם כי קראתי כמה מאמרים על נפגעות תקיפה מינית והנושא נוגע לליבי. אני רוצה שהיא תספר לי מה היא מרגישה, מה היא מחזיקה בתוך הלב הקטן שלה כל השנים האלה. שתפרוק קצת, כדי שיהיה לה יותר קל לחיות. אבל זה מרגיש מאוחר מדי ושאין סיכוי שדבר כזה יקרה בקרוב. אולי בעוד 10 שנים, כשנהיה במקומות שונים לחלוטין בחיינו... הלוואי שזה יקרה.




כואב לי הלב וזה נראה לי מיותר לנסות לתאר את הסיבות במילים, כשיש שירים שמספרים הכל.


נכתב על ידי Beneath the sheets , 28/11/2010 14:01  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אבא שלי


(אני מתנצלת מראש על האורך, הניסוח והבאלגן הגדול. זה משהו שיושב בלב שלי כבר המון זמן והרגשתי צורך לפרוק הכל, מההתחלה ועד הסוף, אז פשוט הקלדתי הכל בלי לחשוב יותר מדי)


יש רק דבר אחד המעורר אצלי קנאה עמוקה - קשר טוב בין אב לביתו. תמיד השתוקקתי לקשר כזה עם אבא שלי, אך לצערי זה אף פעם לא מומש ואין סיכוי שאחווה דבר קרוב לזה. יש לי אבא, הוא אפילו גר במרחק מספר רחובות מפה, אבל הוא לא נוכח בחיי. אם תשאלו כל אדם המכיר את שנינו, הוא יגיד שאין דבר אבא שלי אוהב יותר מאת בנותיו, שהוא יעשה בשבילנו כל דבר. אבל אף אחד לא מכיר את טיב הקשר בנינו, הם לא יודעים מה מתרחש מתחת לפני השטח. מבחינתם עצם זה שהוא דואג לממן לנו חוגים יקרים, חופשות בחו"ל, בגדים ממותגים וכד' הופך אותו לאב השנה. עצם זה שהוא אף פעם לא נכח בחיינו בעצם או בילה איתנו זמן איכות נעים לא משנה מבחינתם... הרי הכסף מדבר. זה לא היה המצב לאורך כל חיי. כשנולדתי אבא שלי התלהב. מרוב התלהבות הוא קיצץ את שעות העבודה שלו, כדי שיוכל לבלות איתי יותר. במשך שנה-שנה וחצי ביליתי חצי יום אך ורק איתו. לאחר שנה(ועד גיל 5) הוא חזר לעבוד יותר ואני ביליתי בעיקר בפעוטון, משם אספה אותי מטפלת שנשארה איתי עד שעה מאוחר, בקושי ביליתי עם ההורים. עם הזמן אבא שלי החל להתרחק ממני. הוא כבר בקושי שיחק איתי, יותר צעק ורטן על כל דבר שעשיתי. דברים שכל ילד עושה, כמו לפרק צעצוע כדי לבדוק איך הוא עובד, להציק להורים עם שאלות וכד'... בסביבות גיל 3 פחות או יותר הצעקות הפכו כנראה לפחות אפקטיביות, אז הוא החל להכות אותי. בהתחלה פליקים קטנים על גב כף היד, אחר כך סטירות על הלחי, הצלפות בחגורה, זריקות חפצים וכו'... אמא שלי תמיד עמדה מנגד ושתקה, כי היא פחדה. היא כל-כך פחדה שלא היה לה אומץ להגן על הבת הקטנה שלה, שעבר בה פחד מצמית בכל פעם שהגבר הזה חזר הביתה מהעבודה. נהגתי לשבת בחדר שלי ולא לצאת משם, מתוך חשש שאעשה משהו לא בסדר ואחטוף מכות. אני זוכרת יום אחד, עדיין הייתי בת יחידה אז אני מניחה שהייתי בת 4, שהזמנו פיצה ואני חלפתי בהתלהבות ליד השולחן והפלתי את המגש. אבא שלי צעק שזאת התנהגות בהמית והטיח אותי לכיוון הרצפה. הראש שלי כמעט פגע בקצה השולחן, בכיתי בכי מהול בצרחות. אמא שלי הבינה שזה היה יכול להסתיים במכה קטלנית והחליטה להעמד אל מולו לראשונה בחייה, צעקה לכיוונו כל מיני דברים שאני לא זוכרת בדיוק, הוא סטר לה והיא השתתקה. לי הוא אמר להפסיק לבכות, אבל לא יכולתי, אז ניסיתי לסתום את הפה בעזרת הידיים והבכי בכל זאת נשמע, אז הוא הרביץ לי עד שהצלחתי להשתלט על הבכי. כשהייתי בת 5 אמא שלי סוף-סוף הצליחה ללדת את הנפש שהיא כל-כך רצתה להוסיף למשפחה, לאחר 3 הפלות קשות שהתבצעו בשלבים די מתקדמים של ההריונות(כיום היא טוענת שהן התרחשו בגלל אבא שלי). אני כבר נדחקתי הצידה, אבא שלי מצא מישהו חדש להרעיף עליו אהבה. בסביבות גיל 6 ההורים שלי הבינו שהם מגדלים ילדה שמנה, אז הם דחקו בי לעשות דיאטה. אז לא הבנתי מה זה אומר להיות שמן, פשוט אהבתי לאכול ממתקים ושנאתי מאכלים בריאים. יום אחד מיררתי בבכי כי רציתי את הקורנפלקס הצהוב ואת ממרח השוקולד האהובים שלי בחזרה, אמא שלי נשברה והחזירה את כל הדברים למזווה. בסביבות גיל 9 עברנו לבית חדש שבנינו. אבא שלי בקושי נכח בבית, הוא עבד המון שעות כדי לכסות את המשכנתא ואת העלויות של כל הריהוט ומוצרי החשמל החדשים. כל הנטל נפל עליו, כי אמא שלי חלתה בתקופה ההיא ולא יכלה לעבוד. מהתקופה ההיא אני זוכרת בעיקר את זה שהוא לקח אותנו לאכול במסעדות ממש הרבה, מספר פעמים בשבוע, ובימי שבת הוא לקח אותנו להליכות ממש ארוכות ברחבי העיר. אני ואמא היינו אומרות שכואבות לנו הרגליים(הבעיה של אמא קשורה לרגליים שלה), אבל הוא הכריח אותנו להמשיך ללכת. יום אחד הוא החליט שרק שנינו נלך לקניון ושנעשה את זה ברגל(הליכה מאוד ארוכה), לאורך כל הדרך הוא שאל את מי אני אוהבת יותר - את אמא או את אבא, התחמקתי עם התשובה וכשהוא החליט שלא נמשיך בדרך אם לא אענה, עניתי שאת אמא. הוא סטר לי וקילל אותי. בביה"ס נחשבתי לאאוטסיידרית. היה מטרה נוחה, ילדה שמנה ושקטה. יום אחד איימו עליו שירביצו לי מחוץ לביה"ס, אז התקשרתי לאמא וביקשתי ממנה שתבוא לאסוף אותי בגלל זה, היא התקשרה לאבא שעזב את העבודה והגיע עצבני לביה"ס. הוא פתח את דלת הכיתה, נכנס במהירות וצעק על המורה שהיא מטומטמת שלא שומרת על הבת שלו. מאותו היום הפכתי למנודה לחלוטין. חזרתי הביתה בוכיה, שאלתי את אמא למה היא סיפרה לו והיא אמרה שהיא לא יכלה להגיע וחשבה שהוא יגן עליי. היא כעסה עליו, אבל הוא לא הבין למה. לאחר מספר חודשים הגיע יום ההולדת שלי, הוא החליט לארגן לי מסיבה, אבל אמרתי לו שאין לי את מי להזמין ממש. הוא אמר לי לחלק הזדמנות לכל הכיתה, כך עשיתי. הגיעו רק 8 ילדים בערך, אבל הם היו מהמקובלים של הכיתה אז שמחתי. הם נכנסו והשתאו מהבית ומהדברים שהיו בו, אבא אמר להם לשבת ליד שולחן ארוך שהוא ערך. הוא שם ברקע קלטת שירי יום-הולדת שהוא קנה מספר שעות לפני וביקש מכולם לשיר לי שירים. זה ממש הביך אותי, לא כך חוגגים יום הולדת בכיתה ד'. ניגשתי אליו וביקשתי שיתן לי להכווין את הערב, הוא אמר שאין סיכוי. בכל פעם שאחד הילדים דיבר בקול רק הוא השתיק אותו, כשמישהו קם מהשולחן הוא שאל בתוקפנות "לאן?". הוא לא נתן לנו להנות כמו שילדים אמורים להנות. המסיבה הסתיימה די מהר, ולמחרת כולם צחקו עלי. לאחר שנה בערך חזרתי מביה"ס וראיתי ניידת מחוץ לבית, נכנסתי מהר וראיתי שוטרים מסתובבים עם אבא שלי. שאלתי את אמא מה פשר העניין והיא השתיקה אותי. זה היה מוזר ולא הבנתי מה קורה. הרי אבא שלי היה במילואים והוא אמור היה לחזור מספר ימים לאחר מכן, מה לעזאזל הוא עשה בבית, ועוד עם שוטרים. הוא יצא מהבית עם תיק והשוטרים ליוו אותו לניידת, שאלתי את אמא מה פשר העניין והיא לא ענתה. לא דיברנו על זה מאז. לאחד מספר חודשים עברנו דירה לעיר אחרת, אבא הגיע ועזר לנו להעביר את החפצים ואפילו נשאר לישון ללילה אחד. פתאום, סתם כך, הוא הפציע משום מקום ואף אחד לא הסביר לי איפה הוא היה ולמה הוא הגיע רק ליום אחד. מאז המעבר אבא נפגש איתנו באופן די סדיר והפינוקים הכספיים שלו הפכו לגדולים יותר - היה לנו כל מה שילד יכול לחלום עליו. כל בגד וגאדג'ט וכל שטות, אבל הוא לא הפך לרך יותר בגישה שלו אלי. הוא הקניט אותי על המשקל שלי, אמר לי שזה מביש להסתובב איתי ברחוב, שאני נראית כמו שתי ילדות בגילי וכד'... לאחר כל מפגש איתו חזרתי בוכה, אמא שלי אמרה לי להפסיק להפגש איתו, אבל הוא הצליח לפתות אותי בעזרת מתנות. בסביבות גיל 13 ירדתי במשקל והוא אמר לי שככה שארזה יותר, כך הוא יקנה לי דברים יקרים יותר, וזה באמת היה כך. פתאום הוא קנה לי חולצה של מעצבת וג'ינס של דיזל במקום קרוקר, וכל מיני דברים שסינוורו את בת ה13-14 שהייתי. כשהייתי בת 15 הוא הכיר את חברה שלו, מ'. חשבתי שזו עוד אישה זמנית, אבל מהר מאוד התחוור שלי שלא כך הדבר. הוא עבר לגור עם מ' בדירתה, ולאט-לאט הקשר בנינו החל להתרופף. השיא היה נתק של שנתיים בערך, שבו אני ניסיתי להשיג אותו בטלפון נושאות והוא לא ענה או שהוא אמר שהו לא יכול להפגש איתנו כי אין לו כסף והוא לא רוצה שנראה אותו במצב הזה. אני האמנתי לו וריחמתי אליו, אבל לאחר שנה אמא שלי סיפרה לי שהיא ראתה אותו ואת האישה החדשה במסעדה מאוד יוקרתית, ושבאופן כללי, היא יודעת שהמצב הכלכלי שלו טוב ושהוא סתם משקר. לא ידעתי למי להאמין. לאחר שנתיים הוא הזמין אותנו לדירה של החברה שלו, הגענו לשם והכרנו את הילדים שלה. הם הראו לנו את כל הדברים שאבא שלי קנה להם: פלאפונים, בגדים ממותגים, ארון ומיטה לחדר הילדים, ספות ומזנון יוקרתיים לסלון. הם סיפרו לנו על היציאות המשפחתיות שלהם, על החופשות שהם העבירו ביחד... הרגשתי איך הלב שלי מתרסק. הוא החליף אותנו בילדים של אישה אחרת. התעמתתי איתו והוא אמר שהם סתם משקרים, אבל ידעתי שהוא זה שמשקר. לאמא שלהם אין טיפת כסף מיותר, היה ברור לי שהוא קנה את הדברים. לאחר חצי שנה בערך הוא נפרד מ-מ' ושכר דירה בעיר אחר, קרובה אלינו. הוא חזר לדבר איתנו לעיתים קרובות, ואף הזמין אותנו לישון אצלו סופ"ש אחד. אני ואחותי נסענו לשם, נלהבות. חשבנו שהכל יחזור להיות כבעבר, שנצא, נקנה ונבלה... אך כשהגענו הוא אמר שאין לו כסף לבזבז על ילדות מפונקות כמותנו ושהוא הוא יודע שאנחנו לא אוהבת אותו ושבאנו לראות אותו רק לסחוט ממנו כסף. אחותי אמרה לו שהוא צריך לקנות לנו דברים והוא התעצבן והתחיל להרביץ לה נמרצות, לראונה בחייה. אני נתקפתי חרדה והתחלתי לבכות ולצרוח עליו שלא יעז לגעת בה, ממש העפתי אותו מעליה, החזקתי אותה ביד ורצתי איתה לחדר האמבטיה. סגרתי את הדלת וסרבתי לצאת משם. לאחר 20 דקות בערך הוא נרגע ושלח לי SMS מבודח, הוא באמת לא הבין מה הבעיה עם האקטים האלימים שלו. לאחר יום חברה שלו הגיעה עם ביתה הקטנה, מסתבר שהם עדיין ביחד, אבל נמאס לו לגור איתה. היא הגיעה והשוויצה בפנינו בבגדי המעצבים שהוא קנה לה באלפי שקלים בשבוע שעבר ובשמלה הורודה היפה שהוא קנתה לביתה. וכאמור, לנו הוא אמר שאין לו כסף לקחת אותו לראות סרט או לאכול סושי בקניון. החלטתי שנמאס לי ושאני אנתק איתו קשר לתמיד. לאחר מספר חודשים הוא התקשר לאחותי ואמר לה שהוא הולך להתאבד, היא התקשרה אליי היסטרית מביה"ס(היא הייתה אז בת 12) וסיפרה לי על השיחה, התקשרתי אליו ושאלתי אותו למה הוא אומר דברים כאלה לילדה קטנה, הוא אמר שזה כי הוא רצה להפרד ממנה ושהוא בדיוק עומד לתלו את עצמו. נכנסתי להיסטריה, בכיתי כמו מטורפת ולא ידעתי מה לעשות כי לא היה עלי כסף והוא גר רחוק. אחותי חזרה מביה"ס ממש מהר ואמא חזרה מקניות, סיפרתי לה מה קרה והיא הביאה לי כסף למונית. רציתי לנסוע לשם לבד, אבל אחותי סרבה להשאר בבית, נסענו שתינו. כשהגענו לבית שלו מצאנו אותו יושב בסלון ומעשן. בלי חבל ובלי כלום. שאלתי אותו אם נדפק לו המוח, הוא אמר שהוא בודד ושהוא מרגיש שהחיים שלו לא שווים כלום. זה הרגיש כמו התקף חיפוש אחר תשומת לב של ילד קטן. נשארנו איתו לאורך כל אותו סופ"ש, למרות שהוא הקניט והפשיל אותנו די הרבה, אפילו בכינו בגלל הערות שלו מספר פעמים, והוא חייך לנוכח הבכי שלנו, אבל בלענו את הרוק מתוך חשש שאולי יש איזשהו סיכוי שהוא רוצה לפגוע בעצמו. מאותו הסופ"ש חזרתי לדבר איתו, אבל רק כי ידעתי שלא אוכל לשאת את תחושת האשם במידה שיחליט להתאבד. המשכנו כך מספר חודשים, הוא הפך יותר עדין ביחסו כלפי כי היה לי אז נסיון התאבדות ואשפזו אותי במחלקה להפרעות אכילה, אבל הקרבה שלו כבר לא עניינה אותי כבעבר. כשהייתי בת 18 התקשרתי אליו סתם כך, והוא אמר לי שהוא מאושפז בבית חולים, לא האמנתי לו בתחילה בגלל שהוא שקרן מדופלם, אבל בסופו של דבר האמנתי ומיהרתי לבית החולים. בעקרון, אשפזו אותו כי הוא התלונן על כאבים באיזור הלב, אבל לא הצליחו לאבחן אצלו בעיה כלשהי. כשהוא השתחרר הוא סיפר לכולם שיש לו בעיה בכבד ושהוא זקוק להשתלה. כל העניין מאוד הלחיץ אותי ואני התקרבתי אליו מאוד ובלעתי כל גחמה ויחס מגעיל שהגיע מצידו, כי הייתי בטוחה שהוא עמוד למות. לא הייתי היסטרית, גרמתי לעצמי לקבל את הידיעה ופשוט חיכיתי למוות שלו. לאחר מספר חודשים התברר שמדובר בעוד שקר. זה כבר היה השיא מבחינתי ולא הסכמתי לראות את הפרצוף שלו יותר או לשמוע ממנו. הוא טען שמדובר באמת לאמיתה, וכשבקשתי לראות מסמכים רפואיים המאשרים את זה הוא אמר שאין לו בעיה, אך הוא אף פעם אל ראה לי מסמכים כאלה. תמיד היה לו איזה תירוץ... באותה התקופה חזרתי להתרחק ממנו, והוא החליט פתאום לעבור לגור בעיר שאני גרה בה, במרחק מספר רחובות ממני. עם הזמן חזרנו לדבר(כי כמו שציינתי בפתיחת הפוסט, אין דבר שאני כמהה אליו יותר מקשר טוב עם אבא שלי, למרות כל החרא שהוא האכיל אותי) ונפגשנו בעיקר בסופ"שים, כי שירתתי בצבא באותה תקופה ולא הייתי בבית בימים א'-ה'. הוא הגיע לכל הטקסים שלי, ביקר אותי בבסיס, בכל פעם שהוא ראה אותי לובשת מדים העניים שלו ברקו(איש קבע לשעבר, מורעל בטירוף) והוא כבר דמיין איך הארונות יראו על הכתפיים שלי. לאחר מספר חודשים השתחררתי כי הרגשתי שאני לא יכולה להתמודד עם השירות מבחינה נפשית. בהתחלה ניסיתי להבליג ולא לוותר לעצמי, אבל כשמצאתי את עצמי מלטפת את הנשק בזמן שמירה ומתכננת איפה יהיה הכי טוב לירות בעצמי ואיך לגרום לפחות אנשים להיתקל במחזה המגעיל, הבנתי שזה לא תקין ושעדיף לי להציל את עצמי מאשר לרצות את כולם סביבי. אבא שלי מאוד כעס והתאכזב והחליט שאני כישלון שמגעיל אותו. בכל שיחה הוא הזכיר לי כמה הוא מאוכזב ושהוא בטוח שלא יצא ממני שום דבר מוצלח, כי אני בטוח אפרוש מכל מסגרת ושאני גם לא אצליח ללמוד באוניברסיטה ושאני בטוח אחיה על חשבונו בעתיד. עם הזמן הקשר חזר להיות רופף, עד שהוא הכיר חברה חדשה. מאז אנחנו לא מדברים בכלל. אני רואה אותו בכל מיני מקומות, כי העיר הזאת קטנה אחרי הכל, בכל הפעמים הוא עם החברה והילדים שלה. בדרך-כלל הם אוחזים בשקיות או מסתובבים מחובקים ומחויכים, גם הוא והילדים. אני לא יודעת, יכול להיות שמעולם לא הצלחתי להיות הילדה עליה הוא חלם והם מגשימים את הפנטזיה שלו. אולי הם ילדים מוצלחים יותר, מקבלים יותר, פחות מפונקים. יכול להיות גם שבחוץ הם מחייכים, אך בדלתיים סגורות הוא קשה גם כלפיהם. זה דווקא הגיוני, כי כל הנשים שהוא יוצא איתו הן נשים חלשות אופי שחוו קשרים רוויי התעללויות בעבר(אמא תמיד שומעת על העבר שלהן איכשהו), ובטח מתלהבות מזה שמגיע גבר שנראה ממש טוב, מפזר עליהן כסף כמעט ללא הבחנה ומקלל ומרביץ "רק" מדי פעם. בכל מקרה, אני מרגישה שהגעתי למקום בשל יותר בחיי שמאפשר לי לשחרר אותו לחלוטין. אני כבר לא כמהה לקשר קרוב איתו, כי אני יודעת שהוא ישאב ממנו אנרגיות חיוביות ויותיר אותי חלשה ומרוקנת. כשאני רואה בנות שיש להן קשר טוב עם האבות שלהן, אני מקנאה בזה שיש להן אבא שונה. אני כבר מבינה שההוא מבוגר והאופי ודפוסי ההתנהגות שלו לא ברי שינוי, אז כל שנותר לי הוא להשבע שלילדי לא יהיה אב כזה, לעולם לא.




תודה על התגובות המקסימות, אני אשיב להן כשאני ארגיש שאני מסוגלת. אני פשוט לא רוצה להעיר את הנושא הזה כרגע.

נכתב על ידי Beneath the sheets , 22/11/2010 20:42  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לBeneath the sheets אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Beneath the sheets ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ