לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


דבר אינו אמיתי. הכל מותר.

Avatarכינוי: 

בן: 27





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2017    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    




הוסף מסר

10/2017

אצבע משולשת מול נופי כינרת


 

בשישי נסענו צפונה. תחילה רצינו לקחת כמה ימים ארוכים, לתפוס איזו כר דשא על שפתו של נחל, לשבת על המרפסת המאולתרת, ולצלוף בציפורים נודדות. אבל מרפי, כחברתה הטובה ביותר, תמיד יודעת לצחוק על תכניותיה. אז במקום ארזתי לנו אוהל, מזרונים, שמיכת פוך גדולה ונעימה – ולקראת אחר הצהריים יצאנו בנסיעה, אל עמק החולה. הנסיעה צפונה תמיד יפה כל כך, בייחוד לשעת בין ערביים. הכבישים ריקים כמעט מאדם, וההרים גבוהים ושקטים. היא נהגה, ואני רק נופפתי באצבעותיי הנה והנה – מספר לה סיפורים על הימים הארוכים בהם הייתי מהלך שם בשבילים ובמשעולים.

 

כשחלפנו על פני מצוק הארבל, התפלאה היא בהתרשמות. חייכתי. חיש מהר שיניתי את היעד בוויז משפך הגייזר של קיבוץ שמיר אל הירדן, שם על יד להבות – הבשן, אל הכינרת. היורה, שירד כמה ימים לפני כן, ניקה את האוויר. מי הכינרת היו כל כך צלולים, רגועים וכחולים – ובהם התשקפה רמת הבזלת הגבוהה. כל כך רציתי שנעצור שם בתצפית, על אם הדרך, אבל השמש כבר שוקעת – והיה עלינו למצוא לעצמינו איזו פינה שקטה, ולהחנות.

לבסוף מצאנו לעצמינו פינה שקטה, בחניון מסודר בתשלום, ברמפת קרקע נאה מעל שפת המים. ניקינו מאבנים, פרסנו אוהל ומחצלת, אבל ממש לפני שהשמש כבר שקעה בצדה השני של הארץ, ירדנו אל שפת המים. התיישבנו על הסלעים, ופטפטנו. בניגוד לפעם שעברה, הפעם אנחנו גם מדברים. לא מאפשר לעצמי לפחד שלא תאהב את אשר יש לי לאמר.

 

לארוחת הערב בישלנו פתיתים ברוטב, שאותה קינחנו בתה עם ביסקוויטים. אבל התענוג האמיתי היה לעשן מעט על המחצלת. הרמה נתמלאה באורות היישובים, ובריזה קלה חלפה בשערינו. כל זה  היה פסטורלי למדיי, אילולא היה הכרוז מתחיל לצעוק אל המקרופון, ומעיר גם את הסורים משנתם, מנסה למכור את מרכולתו.

 

ביום שלמחרת נסענו בבוקר לירדנית, ושחינו. במתחם הרוב-רוי, שם ביליתי כבר כמה פמעים מאז עברתי שם בפעם הראשונה עם גל בשביל ישראל, יצאנו לשחייה במים נעימים והרגועים, מן הפתח שבמצחייה ועד לסירות הקנו שנחו בדממה על פני המים. השתדלנו לא לגעת בקרקעית, שהייתה דוחה למגע.

 

כשיצאנו, א' התלוננה שהיא לבנה כמו קיר, ונשכבה להשתזף בשמש. התיישבתי לידה, אך לפתע שמעתי קולות שירה. בסככה הקרובה אלינו התכנסה קבוצת תיירם נוצרים, שבצעה הטבלה לחבריה. הם שרו במעין מיסה, ובשילוב המיקום הנהדר, זו הייתה חוויה רומאית. למה התפילות היהודיות לא מתנגנות להן ככה? עוד היו מוצאים אותי בבית הכנסת.

 

לאחר מכן נסענו למצוק הארבל. כשהתקרבנו, על הכביש הראשי, סיפרתי לבחורה שלי שבסוף מסכם הניווטים הארוך – עצר האוטובוס ממש בכניסה ליישוב, ומשם התחלנו לרוץ עם אלונקות, עד לסלע הגבוהה ביותר על ההר. שם, עמדנו במעגל, ונפלנו על תיקינו הכבדים, כמחווה לתשישות של מסכם ניווטים באורך 100 ק"מ. אני בכלל הייתי על האלונקה.

 

זכרתי עץ גדול מימי שביל ישראל, והלכנו בשבילים עד שמצאנו מקומינו מתחתיו. הנוף היה משגע. מושלם לשאכטה אחת או שתיים. לאחריהן, כבר לא המשכנו אל העיר העתיקה, החצובה בשלוחת ההר – וחזרנו בחזרה, לראות קצת ריק ומורטי, בטלוויזה הגדולה שבמרתף.

 

 



 

אתמול הפתעתי אותה. א' אמרה שהיא לוקחת את סבא וסבתא שלה השבדים לסיור במוזיאון ישראל, והרי היא כבר מומחית לאמנותו של איי וויי וויי, האמן הסיני, שיצא להיאבק בשלטון הקומוניסטי על ידי אמנות חצופה במיוחד. היא לא ידעה שאני מגיע גם. עקבתי אחריה בג'יימס בונדיות, מעבר לתצוגת הגרעינים – עשוים הם חרסינה, ואינם מיועדים לשיניהם העקומות של קופי בית"ר בטדי, דרך תמונת הסרט הנע מלגו – וליער המלאכותי, שגם לאחר שחזרתי וקראתי את ההסבר אודותיו, לא הבנתי את משמעותו הפלצנית. הזקנים שלה מתוקים, ולאחר שהסירה את המבט המופתע מפניה, וכיבדה אותי בחיבוק גדול, הזמינה אותי להצטרף אליהם לסיור המודרך על ידיה, "אם אתה כבר פה". עברנו  מתצוגה לתצוגה, כאשר בין הקירות המעוטרים טפטים לבנים, משובצים הם במצלמות אבטחה בזהב, עמדו להן קופסאות זכוכית, ובתוכן שלל דברי אמנות, שרק המנוסים יצילחו להפיל את האסימון, ולקבוע מדוע הם שם. במרכז האולם שכב שטיח גדול, אשר דימה רצפת שיש. א' סיפרה שהוא נארג עוד בסין, וכעת הוא כאן – בישראל. היה עלינו לנעול שקיות ניילון כדי שנוכל לדרוך על פיסת האמנות. זה לא מנע מהתינוקת, צעירה היא משנת חיים אחת, להוציא את הפולקעס השמנמנים שלהם מן החיתול, ולצאת לזחילה מבצעית, שלא הייתה מביישת חייל בגולני, לאורכו ורוחבו של השטיח. איזו מתוקה.

 

א' דאגה להעתכב על ערימת העצים, שהובאו משלל מקדשים סינים ישנים, שנהרסו בכדי לפנות את שטחם למסחר ומגורי אדם – ולאחר מכן מול הקיר הגדול, עמוס הוא בתמונות. בכל תמונה, דאג הסיני לצלם את אמתו הזקורה מול מקום תיירותי או פוליטי כזה או אחר, ולקרוא בבוז גדול נגד העולם המערבי או השלטוני. א' הייתה מוקסמת. אני דווקא הפריע לי לראות שבכזו תצוגה, נבחרו תמונות מטושטשות או לא עקביות.

מעולם לא הייתי חובב אומנות גדול, מהאלו שהיו מביטים בכתם רורשך דקות ארוכות, ורואים בו את החור השחור, היווצרות העולם, ופינה קולאדה על חוף מקסיקני. אני, תמיד העדפתי אמנות מסורתית יותר. כזו ששוזרת בתוכה קרבות עקובים מדם, מלאכים ושדים. כאלו גותים, כאלו שמביטים בך בחזרה – ומשרים כזו הרגשה, כאילו יש עיניים המביטות בי חזרה. שחודרות למעמקי נפשי. אני צריך טיול נוסף לרומא. או אחד בחזרה בזמן.

 

ומחר נתחיל ללמוד שוב. לא עברו 3 שבועות מאז סיימנו, וכבר שוב מתייצבים אנו בשערי האוניברסיטה, לבדיקה הקרטאלית המיותרת של אירנה. אני רוצה להאמין שהעתיד יהיה שווה את הסבל הזה. את השיעורים המשעממים, את התסכול מחוסר הבנה, את פלצנותה של המתמטיקה, או לימודו העצמי של התכנות. זהו קרב, שממנו אני רחוק להרים ידיים – אבל על אף שא' תשמיך להטיח בפניי שאני מתעקש שלא לראות את היופי שבלמידה – ציפיתי להרבה יותר. אני איני נרתע מקושי, אבל איני מוכן לספר לעצמים לוקשים. העולם יכל להיות ורוד יותר, אבל השמש זורחת רק מהתחת של המרצים. אבל כן אשחק את המשחק, ואהיה ילד גדול, ואשב בכיתה ואלמד – ואתעניין, ואדון, ואתווכח, ואהיה מתוסכל, ואולי גם קצת מסופק מהצלחה. זה עדיף מלהיות מלצר ביומנגס, לא?

 

ובכלל, אעדיף להמשיך להישאר לצידה של אהובתי במיטתי, לגלגל את הטבק כבפס ייצור, ולהריץ את הסרטים על המרקע, עוד לחי דבוקה ללחיה. הריח המתקתק אז יעלה במערות אפי, ישכר את חושיי, ויערפל דעתי. וכל כולי כמהה אליה  כל כך. רק להיצמד יותר. להכיל את כולה בתוכי. אני אוהב אותה.

 

 

Image may contain: one or more people, ocean, sky, outdoor and nature

נכתב על ידי , 22/10/2017 01:36  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של צ'רצ'יל ב-30/10/2017 22:16
 



לדף הקודם    לדף הבא
דפים:  

27,678
הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , 18 עד 21 , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצ'רצ'יל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צ'רצ'יל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ