לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

my cold evil world!


welcome to my darkness evil life!!

Avatarכינוי:  haunted princess

בת: 21

תמונה



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2014    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2014

הפרוייקט ממשיך


ומעלה הילוך אחד נוסף! לא לטובתכם!

בסיפור הבא החיות כועסות וגם אני.

החיות כועסות מאוד! אז תזהרו!

הפעם הדובר היה אנושי.

וזהו.

הייתי נחמדה לרגע אבל זהו.

הפרוייקט מעלה הילוך.

לסיפור טיפה רציני ונוקב יותר.

ראו הוזהרתם.

קריאה מהנה?

5 עמודים. שוב.

 

רדיפה

 

התעוררתי במקום חשוך ואפל, קר וטחוב.

אני לא שומע דבר מלבד את ליבי הפועם באוזניי במהירות ואת נשימותיי הקצובות.

אני מנסה עכשיו להזיז את ידי ורגלי ומגלה שאני לא מסוגל.

משהו מחזיק את גופי ואני לא יודע מה.

ידי לכודות  וכך גם רגליי.

אני מנסה להתנגד אך אין טעם. גופי כנראה נעול למשטח מתכת קר.

הכול סביבי שקט. שקט מדיי, ועיניי מתחילות להסתגל לאפלה. אין לי ברירה אחרת.

אני שומע דלת נטרקת עכשיו  וליבי מחיש את פעימותיו. ממהר לברוח ממקור הרעש.

ואיתו מגיעים קולות. קולות רועמים וכועסים שמתגברים ככול שהאופל סביבי גובר.

בחוץ יורד גשם.

יש רק חלון אחד במקום בו אני כנראה נמצא.

ואני שומע את טיפות הגשם דולפות ודופקות בחוזקה על חלון הזכוכית השקוף הקר.

זאת כנראה שעת לילה. אני בקושי רואה משהו.

ואני אפילו לא יודע איך הגעתי לכאן. אני לא זוכר דבר ממה שקרה או מי הביא אותי וקשר אותי לכאן וחשוב מכך – למה?

הקולות מתגברים ואני בקושי בולע. מרגיש שאני נחנק.

החלון סגור ושום משב רוח שייתן לי פתח לאוויר לנשימה לא נכנס.

אני מנסה להיאבק שוב '' אין טעם בן אנוש'' אני שומע קול מעומעם שמדבר.

אך אני  לא רואה מי ואיך הוא נראה.

'' מי אתה?'' אני שואל בקול חנוק ומפוחד. מנסה להרים את ראשי כדי לסרוק את השטח.

מרגיש שגם סביב צווארי משהו נכרך.

עכשיו אני שומע קולות   רמים וחזקים  של נביחות, יללות, נהמות, צהלות, געיות , פעיות , ציוצים חדים, נחירות, נעירות,  גן חיות שלם ממש ואני לא  מבין מה  הולך כאן ומה אלה אותם קולות מטורפים שאני שומע.

הכול כאן מטורף והזוי  ומשוגע. אני מנסה לחשוב אולי אלה חיות ואני בגן חיות? יכול להיות? אבל אם כן, למה אני מרגיש שאני היחידי כאן? ולמה אני קשור? ולמה הכול כול  כך מסתורי וחשוך? מה לעזאזל קורה כאן!?

מרגיש שהלחץ והפחד מתפשטים במהירות בכול גופי,  לרגלי ידיי ומשתקים אותו. עוצרים את נשימותיי, ופניי מתחילות להזיע ופי מתייבש.

אני צמא, מבוהל ומפוחד.

הלב שלי דופק במהירות ובכול החשכה הזאת אני מרגיש בקרירות לא נעימה שמתחילה לעטוף אותי.

בצינה קרה של משהו לא נעים שמכתר אותי למקומי. מונע ממני לזוז ולחיות.

אורות אדומים נדלקים סביבי והנהמות מתגברות והופכות חזקות וכך גם שאר הקולות.

אני מתחיל להיכנס לפאניקה וחרדה. מצב שאני לא רגיל אליו.

'' הצילו!'' אני צורח '' שחררו אותי!'' ואני בספק אם אלה שנמצאים לידי הם אנשים או חיות או... רוחות רפאים שבאו לרדוף אותי על משהו שלא עשיתי.

אני לא מאמין ברוחות רפאים. אלה סתם אגדות בסיפורי פנטזיה, אבל עכשיו אני מרגיש כמו גיבור בסיפור כזה שרוחות רפאים באו לרדוף אותו על משהו שאולי אחרים עשו והן מסתפקות באדם אחד ששווה כמו כול המין האנושי שלו.

אבל מה עשיתי? מה המין האנושי עשה? למה הן כועסות כול כך? אני לא מבין.

'' אתה תשלם! תשלם על פשעי המין האנושי!'' הרוחות סביבי נהמו בכעס מתגבר.

'' אילו פשעים!?'' זעקתי בפחד נוראי '' אני  לא עשיתי דבר!'' ומנסה שוב להשתחרר ומרגיש ששיניים חדות ודוקרות ננעצות בזרועי השמאלי. אני צורח. זה כואב.

לא ידעתי שלרוחות רפאים יש שיניים...

'' אתה וכול המין האנושי המתועב שלך תשלמו על כול הדברים הנוראיים שאתם עשיתם לנו!'' קולם גבר ושמעתי עכשיו קולות של פרות זועמות, תרנגולות  כועסות, זאבים מייללים , כלבים זועמים ושנאת חתולים.

לאט לאט האסימון נופל ואני מבין מי אלה אותן רוחות רפאים.

הן לא אנשים זועמים וכועסים הם חיות זועמות וכועסות. אבל על מה?

'' אתה תסבול כמו שאנחנו סבלנו לפני שהרגתם ושחטתם אותנו בדם קר! אנחנו נגרום לך  כאב כזה שתבין מה עבר עלינו כשאתה והמין האנושי המתועב שלך הכאיב לנו!'' החיות זעמו יותר ויותר וכתרו אותי.

מתחילות לנגוס בכול חלקי גופי  , גורמות לי להרגיש את הכאב שלהן.

לא חשבתי שהן סבלו לפני ששחטנו והרגנו אותן.

אבל נראה שזה אכן כך וזה בהחלט לא נעים.

אני צורח שוב ומתפתל מכאב. מרגיש שחתיכות מעורי נתלשות ועורי חשוף, צורב, שורף ומדמם.

מרגיש רוחות של חיות שונות מטפסות עליי, בועטות בי, כנראה סוסים וחמורים, קרניים חדות ננעצות בצידי גופי. כנראה קרני עזים ותיישים , ציפורניים חדות שורטות את פניי, גורמות לצריבות קשות ולשרפה בוערת בפניי ואני מזהה אותן כציפורניי חתול.

זוכר את השריטה ברגלי השמאלית שהחתול שלי השאיר.

ועכשיו נגיסה קשה ברגלי הימנית מפיו של כלב. זוכר שגם הכלב שלי נשך אותי פעם.

הנגיסה הזאת גרמה לצרחה מחרישת אוזניים להימלט מפי והרגשתי שעצם רגליי חשופה ושבורה.

רוח הכלב הזועם כנראה שבר  אותה. כלב ארור.

נראה שהחיות נהנות לגרום לי סבל. חושבות שהסבל הזה יעבור לכול המין האנושי.

אבל אני רק  אדם אחד. אני לא מבין מה התועלת בכול זה.

'' התועלת היא שכאשר תצא מכאן, תצא עם מסר חד וברור'' נהמה אחת החיות ואני זיהיתי קול של  פרה כועסת וזועמת.

'' המסר יהיה שהמין האנושי לא מוגן מפני החיות כפי שהוא חושב ושאנחנו נחזור לרדוף את כולכם! עד האחרון שבכם ואתם  תסבלו כמו שמעולם לא סבלתם! ואתם תכאבו ותחיו  עם הכאב והסבל. נהרוג ונכאיב לכם! לא נרחם על אף אחד ממכם!'' הפרה נהמה בכול קולה הקר והמנוכר ובעטה חזק בצלעותיי מה שגרם לנשמתי להעתק.

לרגע לא הצלחתי לנשום ועיני נפערו לרווחה.

הגשם בחוץ התחזק ורעמים  וברקים הופיעו בשמיים ולרגע ראיתי את פניהם הזועמים והכועסים והמאיימים של רוחות החיות סביבי.

העיניים של כול אחת מהן בהקו באור אדום כדם. נבהלתי ונשנקתי.

אחת החיות נכנסה לתוכי , לתוך גופי והחלה לעשות שם צרות.

הרגשתי את ליבי נקרע ומדמם, את וורידי נחתכים ואת גופי נשטף בדם.

הם הולכים לחסל אותי? הם לא רצו שאצא עם מסר לעם שלי?

החיסול נפסק.

חשתי שהן נסוגות מעט והרוח של החיה יצאה ממני '' לא נהרוג אותך עד הסוף יצור אנושי מתועב'' נהם הזאב '' נשאיר אותך פגיע, פצוע וחשוף כדי שכולם יראו שאנחנו חזקים ולא נוותר עד שנשמיד את כולכם!'' ושיניו החדות של הזאב ננעצו בידי השנייה וקרעו עוד חתיכה מהזרוע שלי.

שוב צרחתי וכבר לא הרגשתי את התחושות בידיי.

מרוב כאב הכול נעשה מעומעם וקר.

ידיי איבדו תחושה והרגשתי חצי מת.

'' אין לך מה לדאוג יותר מדיי כי לא משנה מה יקרה  , אתה תמיד תמות בסוף'' נהם קול של רוח של חתול באנוכיות.

ידוע שחתולים הם אנוכיים ולכן המשפט נאמר באנוכיות.

לא היה לי מה  להגיד.

כול גופי כאב וצרב ושרף ורעד ללא שליטה אך  לא הרגשתי בכאבים חדים.

הפציעות הרבות והדימום האין סופי, החלישו את כול גופי ואני איני מרגיש דבר.

רק דקרים קטנים  של זיכרון נוצץ לכאב עמום.

החיות שחררו אותי וחלון הזכוכית התנפץ לרסיסים. מזג האוויר  סער בחוץ.

גשם חזק, רוחות חזקות, ברקים ורעמים.

הכול ברור לי עכשיו- החיות כועסות. דורשות נקמה וחוזרות עם הבטחה לרדוף ולחסל את כולנו באשמת הפשעים על חיסולם כשהרגנו ושחטנו כדי לאכול אותן.

מי היה מאמין שזה באמת יקרה יום אחד. שזה בכלל אפשרי שרוחות של חיות יחזרו כדי לרדוף אותנו.

אני לא האמנתי אבל עכשיו מסתבר שזה אפשרי ועוד איך.

עליי להזהיר את אנשי העיר.

הם בטח לא יאמינו לי כשאספר להם  אבל התוצאות על גופי ופניי מדברות בעד עצמן.

דיי ברור שלא  פצעתי את עצמי. אני אדם שפוי בנפשי. כולם יודעים את  זה.

אך אני חושב שלא נותר לי הרבה זמן לחיות.

אם לא אקבל טיפול בקרוב , הדימום יתפשט ויתפתח ואני אמות.

זה כנראה מה שהחיות תכננו לעשות- לפצוע אותי עד מוות, לשחרר אותי ברגע האחרון כדי שכולם יראו ובסוף אתמוטט מולם ואמות מפצעיי.

חיות חכמות. הן תכננו הכול  מראש.

חלק מהחיות נשארו והרוב עזבו.

שמעתי בקושי יללות, נביחות,  ונהמות.

הכול נעשה עמום בגלל  מזג האוויר שהרעים בעוצמתו מבחוץ.

גופי רעד ובקושי הצלחתי  לעמוד וללכת.

העדפתי להישאר ולחכות שמזג האוויר בחוץ יירגע.

ידעתי שאם החיות לא הרגו אותי, מזג האוויר יגמור את העבודה שטרם נשלמה.

הדם מגופי המשיך לנזול ואני התחלתי לאבד את הראייה שלי . בקושי הצלחתי לראות משהו בחושך האין- סופי הזה.

הרגשתי שיניים קטנות כמו נמלים , מטפסים על רגליי ומתחילים לכרסם את עורי הפתוח והפצוע.

זה כבר לא שינה הרבה.

בשלב הזה לא הרגשתי דבר והכרסומים היו כמו  עקצוצים של אחרי עקיצה.

ליבי הפסיק לפעום. פעם בקושי כי  זה כנראה מה שהשאיר אותי עדיין חיי ונושם.

הגשם החל לדעוך ורק רעמים נשארו בין חריצי וגווני העננים האפורים שחורים.

אחרונות החיות החלו לעזוב גם הן. משאירות אותי לבד.

הן הצליחו לממש את זעמן וכעסן היטב על  כול גופי, פניי ואיבריי הפנימיים. הן עשו את שלהן.

והמסר שלהן ברור- הרדיפה  שלהן  תימשך עד שלא יישאר אדם חיי אחד שלא יסבול את נחת  זרוען.

כולם יסבלו. כולם יזעקו ויצרחו לבקשת רחמים.

אבל החיות לא יפסחו ולא ירחמו על  אף אחד. ואני הדוגמה החיה לכך.

כשהן כועסות אין רחמים.

החיות נוקמות ונוקמות בענק.

צריך להיזהר מהן. זה לא צחוק.

הגשם נפסק והתחלתי לאט ובזהירות לעשות  את דרכי בחזרה לכפר יחד עם המסר שרוחות החיות דרשו וכפו עליי להעביר לבני מיני.

הן יחזרו לנקום! יחזרו לרדוף! ויהרגו!

אין לי ספק שזה מה שהן יעשו  וצריך להתכונן לקראתן.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~


 



 

 



 

מומלץ לקרוא את הסיפור בהאזנה לנעימה  בקליפ.

זה ייתן  את האווירה בסיפור בצורה טובה יותר.

 


נכתב על ידי haunted princess , 30/9/2014 23:59  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סדרת סיפורי החיות- פרוייקט חדש!


והנה הפרוייקט הראשון שלי יוצא לדרך-

פרוייקט סיפורי החיות.

החלטתי לנסות להעביר לכם דרך עיני החיות בגוף ראשון או  שלישי כול מיני אפשרויות וסיטואציות שבהם בני האדם יכולים לעזור לחיות ולהציל אותן ולחיות איתן בשלום במקום להרוג ולאכול אותן וללבוש אותן ולהשתמש בהן במוצרים.

שוב-אפשר אחרת.

וזה יהיה הסיפור הראשון בסדרה.

לא אגלה את הדובר שסיפר את הסיפור.

תצרכו לנחש האם זה אדם או בעל חיים ואם זה בעל חיים אז איזה. למרות שמהסיפור הזה אני חושבת שהדמות דווקא ברורה.

תחליטו בעצמכם.

והנושא הפעם היה -חברות שהדובר של הסיפור הגיע דווקא לממסקנה נכונה וטובה.

עברתי עכשיו על הסיפור.

את התמונה שממנה קיבלתי את ההשראה , לא אשים כדי שתנסו לדמיין את התמונה בראשכם.

קריאה מהנה :)

ומספר העמודים- 5 (למי שרוצה לדעת).

 

חברות


אני עומד כאן, על אדמת הטחב הספוגה והרטובה הזאת,  רגלי השמאלית קשורה בטבעת מתכת לעמוד אבן גדול וגבוה.

מעליי הירח המלא מאיר אותי באור זוהר ולבן. עוטף את כול גופי.

כנפיי הלבנות , שתיהן פרושות לרווחה כלפי מעלה לשמיים הפתוחים והקרים , המכוסים עננים אפורים כבדים.

הגלים מתנפצים בחוזקה על אדמת הטחב ומרטיבים אותה. גורמים לה להיות חלקה ובוצית.

הרוח הקרה  מעיפה את רעמתי הלבנה כך שהיא מחליקה על עיני השמאלית. מסתירה אותה.

ואני מבחין במשהו קטן ונוצץ מולי, במרחק מה שנח על עמוד האבן השבור.

האם זה החפץ שיתרום לשחרורי ממה שמחזיק אותי כאן? אבל איך אגיע אליו? הוא רחוק ואני לא מגיע לחפץ.

אני מרכין את ראשי כדי לשתות מעט מהמים אך איני יכול.

אני קשור לעמוד האבן ואם אעשה עוד  צעד  לעבר המים, אחליק ואשבור את רגלי האחורית. אמתח אותה והיא תכאב.

הרוח הקרה מתגברת ואני מרגיש  דקירות כאב ברגלי השמאלית הקשורה.

לפני שכול זה קרה , אני זוכר שפצעתי אותה ומאז לא החלמתי והיא עדיין כואבת.

כול משב רוח כזה של קור מגביר את הכאב ברגלי.

אני מרגיש בייאוש הקר לופת את כול איברי גופי.

אני לא יודע מה לעשות. מי יעזור לי? אני לבד כאן.

על אי ממש קטן וטחוב בלי יכולת רבה לזוז והרוח הקרה מתחזקת ככול שעובר הזמן.

החפץ הקטן והנוצץ קורץ לי מעבר לפינה ואין לי כול דרך להגיע אליו.

אני מנסה אבל מחליק. עדיף להישאר על אדמת הטחב ולא לעשות לעצמי נזק נוסף.

גופי נעשה קר ומשותק לקור. אני בקושי זז.

מרגיש שהכוח להשתחרר ולהגיע לחפץ הקטן, נוטש אותי.

חלק מנוצותיי מתעופפות ברוח.

אני לא יכול להשתחרר ולעוף.

והמתכת הקרה מכאיבה לצליעה ברגלי.

אני זקוק לנס. לכול  דבר. לא משנה לי מה.

ליבי דוהר למחשבה שאולי בשעות הקרובות יתרחש נס ומישהו יגיע לעזור לי לעוף שוב בחזרה לשמיים הפתוחים.

פי יבש. אני צמא ולא מסוגל להגיע למים שנמצאים ממש מולי.

הגלים מתגברים ומתיזים מים על גופי.

אני לא יכול לעשות דבר כדי  להימלט ונראה שהתקווה נוזלת בין רגליי.

אין מי שיציל אותי והכול נראה אבוד.

אני מקפל את רגליי לתוך עצמן ונשכב על אדמת הטחב הרטובה והקרה.

היא ספוגית, קרה ולא נעימה.

מרגיש מיואש כמו שלא הרגשתי מעולם.

כנפיי מתקפלות גם הן . נחות מעט.

מה  עליי לעשות? איך אגיע לחפץ הנוצץ שנמצא ממש מולי על העמוד השבור?

'' אל תדאג פגסוס. אני יעזור לך''.

שמעתי קול עמום של מישהו שמדבר.

הייתי כול כך מיואש ושקוע בעצב של עצמי שלא הבחנתי בדמות שחורה עטופה גלימה, היורדת אליי מהשמיים.

אני אמור לפחד. אני לא מכיר אותה והיא נראית חשודה ומפחידה.

אני בקושי רואה את פניה ואני אמור לעלות על שתיים ולנסות לפגוע בה בעזרת רגליי הקדמיות.

אבל כוחי עזב אותי ואני לא מצליח בקושי לעמוד על רגליי. אני מותש. עייף מניסיונות השחרור מרצועת המתכת וקפוא.

היא מתקרבת אליי  וברדסה השחור מכסה את כול ראשה ופניה '' אל תפחד ממני'' היא לוחשת, מבחינה ברגלי הכלואה.

אני מסתכל עליה, מרגיש פחד אוחז את ליבי בחוזקה. אני רוצה לברוח. לנוס על  נפשי כול עוד אני יכול.

מה אם היא תפגע בי? מה היא רוצה לעשות לי?  אני לא מכיר אותה.

הדחף הראשוני הוא לברוח ולנסות להתרחק ממנה אבל אין לי לאן ואין לי איך.

'' זה בסדר'' היא אומרת ומלטפת את ראשי וצווארי כדי להרגיע אותי.

אני  שם לב שהיא מבחינה ברגלי הקשורה '' מי עשה לך את זה?'' היא שואלת בדאגה.

אני מביט לתוך עיניה שבקושי נראות ומעביר לתוך ראשה את התשובה.

אנחנו לא צריכים לדבר.

נראה שהשפה שלי ושלה עוברת דרך העיניים שלנו בלבד.  סוג של טלפתיה מחשבתית שנעשית בתוך הראש ולא בשפה האנושית שעוברת דרך הפה.

'' מסכן שלי''  קולה עדין ומתנגן.

ידה נשלפת מתוך שרוולה ונשלחת לרגלי השמאלית הפצועה.

גיליתי לה על הפציעה ואני אפילו לא יודע למה אני בוטח בה.

כנראה שאני לא אבל אני כן בוחן בזהירות כול מהלך ומהלך שלה.

ולא נראה שכוונותיה רעות. היא באה במטרה אחת- לעזור לי.

'' אתה צמא?'' היא שואלת  כשהיא רואה שפניי מופנות למים שמולי.

עיני אומרות לה שכן.

היא שולפת קערה כסופה ואוספת לתוכה מעט מים ומושיטה לי אותם כדי שאוכל לשתות.

אני שותה ומודה לה בו  זמנית.

ידה החמה נוגעת כעת ברגלי הפגועה ואני מרגיש בניצוץ דק של כאב באזור הנגיעה '' כואב?'' היא מביטה בי. לא זזה. מחכה לאישור ממני.

אני מניד בראשי וזה מספיק כדי שהיא תמשיך במעשיה לרפא את הצליעה ברגלי השמאלית.

מה שהיא לא עושה זה עובד. עובד כמו קסם ואני שוב מצליח לעמוד על רגליי.

מרגיש כמו סוס חדש חזק ומשופר. בזכותה.

אני מעביר לה בעזרת עיני  מסר של הכרת תודה ומבקש ממנה לשחרר אותי ומראה לה איך.

'' אני מבינה'' היא אומרת.

פונה לעמוד בצורה יציבה מול המפתח שנמצא ממש מולה, מושיטה את זרועה הארוכה קדימה והרוח הקרה מעיפה את שרוולה לאחור וכף ידה נפתחת במלואה.

היא מלמלת משהו וכמו מגנט, החפץ הקטן והמנצנץ , מתרומם  וטס היישר לתוך כף ידה הפתוחה.

כאשר זה קורה, כף ידה נסגרת עליו במהירות '' יש!'' היא קוראת בשקט ומחייכת לעצמה ומסתובבת בחזרה אליי ומראה לי את החפץ.

אני שואל אותה מהו אותו חפץ שנמצא בידה והיא עונה שזה מפתח ושבעזרתו היא תוכל לשחרר אותי לחופשי.

אני מרגיש שליבי משתחרר מהקור והפחד ומתחלף לו עכשיו ברגש של התרגשות ושמחה.

חוסר הביטחון שלי בה, נעלם.

כול פעולה שלה שעשתה , הייתה נכונה ובטוחה בלי שום כוונה להזיק לי.

עכשיו אני מרגיש ויודע שהיא טובה ושאני יכול לסמוך עליה בכול פעם שאקלע לצרה.

היא מתקדמת לעבר המקום שבו רגלי קשורה, מחדירה את המפתח לתוך המנעול וגורמת לפתיחת האזיק הכסוף.

'' הנה'' לחשה '' עכשיו אתה משוחרר. אתה יכול לעוף לך בחזרה לשמיים''.

הרוח נשבה בחוזקה וכעת ראיתי את פניה, עיניה, חיוכה הקורן והטוב ושערה השחור אדום שהתעופף על פניה.

שאלתי אותה לשמה לפני שאני עוזב את האי הקטן והמקולל הזה שהייתי קשור אליו במשך כמה ימים  טובים.

'' זה משנה?''

ולראשונה דיברתי איתה בשפה שלה '' לא אבל אני רוצה לזכור את מי שהצילה אותי  מהגיהינום הזה'' והבטתי בה שוב.

תוהה אם אזכה לראותה שוב ביום מין הימים.

'' בסדר'' צחקה צחוק קליל ואנושי '' תזכור את השם הבא'' לקחה נשימה עמוקה ואמרה

''פאנטום'' והוסיפה '' פאנטום הלילה ובקיצור פאנטום''.

השם התאים לסגנון הלבוש השחור  והמסתורי שלה.

'' כעת אתה חופשי , ידידי הטוב. עוף לך לדרכך ותהיה חופשי כציפור'' צעקה ואני עמדתי על הקצה, פורש את כנפיי הלבנות מחדש, משתמש ברוח הקרה כדי לקבל תנופה.

המים  עפו והתנפצו על שנינו . אני כבר לא הרגשתי אותם. הייתי חופשי שוב.

וכבר לא משנה מי עשה לי את זה . זה כבר לא חשוב יותר.

קיבלתי את החופש שלי בחזרה והכול בזכות פאנטום.

היא אדם טוב, כך גיליתי.

לא כול בני האדם רעים ואכזרים כמו שחשבתי בהתחלה.

קשה להאמין אחרי שאתה עובר תקופה קשה של התעללות מצד הבעלים שלך , ובסופו של דבר ננטש על אי קטן וטחוב תחת שמים אפורים וקודרים , קשור לעמוד אבן בלי יכולת לעשות דבר.

לא חשבתי שהנס יגיע דווקא ממנה.

חשבתי שזה יהיה הסוף שלי אבל מישהו שם למעלה, כנראה אלוהי הסוסים והחיות, החליט שגורלי יהיה אחרת ושלח אותה אליי.

וזה גם מה שנראה כמעשה שנחשב אצל בני האדם  כ חברות.

רק מי שבאמת אדם טוב עם לב טהור  יעשה מעשה כזה ויעזור.

אני לא רוצה לדבר על הבעלים הקודם שלי , שלא ידע לטפל בי ונטש אותי כאן ברוב  אכזריותו קרת הלב.

אבל עכשיו, נוכחתי לדעת שיש גם בני אדם טובים כמו פאנטום.

אני מקווה לראות אותה שוב אבל לא במקרים רעים כמו זה, אלה במקרים קצת יותר שמחים או בעולמות אחרים.

אני מטפס לשמיים ומרגיש שהשמיים הם שוב הגבול.

פתוחים ורחבים לכול רצונותיי ומחשבותיי.

אני יכול לעוף לאן שאני רוצה. אני חופשי שוב.

והיחידה שנמצאת בראשי היא פאנטום מעניין אם היא עדיין שם? ואם לא, אז לאן הלכה? ומה היא עושה? מצילה עוד חיות שננטשו על ידי  בעליהם האכזריים וקרי הלב?

אני מקווה שכן.

הלב שלי חופשי שוב ואני מעופף יחד איתו בשמי הלילה הקרים, עף לאן שאני רוצה בלי מגבלות וחוקים.

הכול פתוח בפניי.

והמרחק הוא אין סופי.

הכול שוב מרגיש נכון ובטוח.

בדבר אחד אני בטוח-

את פאנטום  אזכור כול החיים שלי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

 



 


 


 

ובקשר לדמות של פאנטום- זאת אני.

לקחתי את עצמי כדמות שאני בתוך הסיפורים שלי  והצטרפתי לעזור לשחרור הדובר של הסיפור.

היה כייף 3:

נכתב על ידי haunted princess , 26/9/2014 23:59  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

11,893
הבלוג משוייך לקטגוריות: סיפורים , פאנפיקים , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לhaunted princess אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על haunted princess ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ