לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מדריך ההישרדות של ההוא - החיים על פי טמבל


בלוג על החיים שלנו. של כולנו. לפעמים סאטירי, לפעמים קומי, לפעמים רציני ולפעמים עצוב.

כינוי:  ההוא עם החולצה של לד זפלין

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2010

חייה האומללים של מורה מחליפה


היא עומדת מולם, מנסה להגיד משהו. היא הוציאה אולי הברה אחת מהפה שלה - והתייאשה. יושבים מולה, או לפחות אמורים לשבת, שלושים ושישה ילדים שבלשון המעטה, לא ממש שמים עליה. היא יכולה לנסות לעשות הכל, את כל הדרכים שלימדו אותה בסמינרים, את כל המילים ששיננה בהשתלמויות, אבל בכל מקרה - תמיד תתקל בצחוק מלגלג במקרה הטוב, או פשוט בהתעלמות במקרה הנפוץ יותר. קשה, קשה, להיות מורה מחליפה.

"תלמי-", היא התחילה. אבל אז היא ראתה את ההוא צוחק, ואת ההם הולכים מכות, ואת ההיא שרה, ואת ההם צועקים - והשתתקה בחזרה. היא נאנחה. בעיניים שלה עמדו דמעות. הם לא יכולים לראות שהם פוגעים בה? הם לא יכולים לראות אותה בוכה?

 

הם בשלהם. הם בטח נורא נהנים ככה, והיא מורה מחליפה. זאת הפעם הראשונה והכנראה האחרונה שהיא תיכנס לכיתה הזאת. כשהיא רואה אותם משתוללים, רצים, צועקים, היא מלמלת לעצמה להירגע. "עוד מעט כל זה נגמר". הם מרשים לעצמם, מרשים לעצמם הכל. כשהיא מצליחה להשחיל משפט, הם מתקילים אותה בשאלות חכמולוגיות. ולה אין מה לענות. במבט שלה יש עצב, כל כך הרבה עצב. אם הם רק היו מסתכלים, הם היו רואים.

 

אבל הם לא מסתכלים. וכשלא מסתכלים, גם לא רואים. עוברות ארבעים וחמש דקות, והיא יוצאת מהכיתה. כשהיא נכנסת לחיפושית הישנה שלה ומדליקה סיגריה, ושמה את האלבום הרגיל של הזמרת עם הקול העבה והעצוב, היא מרשה לעצמה לבכות. עכשיו, כשהיא מאפרת על הכביש ושוקעת בתוך המנגינה, היא מנסה לשכוח בכל הכוח את ההשפלה שלה, כשהיא, אישה בת כמעט ארבעים ושבע, עמדה מול ילדים ונרמסה על ידם.

 

כשהיא החנתה את הרכב, אחרי שבעה סיבובים בכל השכונה המוזנחת כדי למצוא חנייה, היא חשבה לעצמה שלהיות מורה זה אולי לא הייתה העבודה שהיא חלמה עלייה. זאת הייתה עבודה דורסנית, קשה, משפילה. לבניין שלה אין מעלית, היא עלתה את חמש הקומות במדרגות ומילמלה לעצמה שעוד מעט היא תגיע לבית שלה, ותשתה כוס תה חם. "ים כחול...", היא אמרה לעצמה בניסיון להירגע, "ים כחול... ים כחול...".

 

***

 

בסיפור שלמעלה ניסיתי להיכנס לראש של מורה אחרי שהיום ראיתי את המורה שלנו כמעט בוכה בשיעור, מסתכלת על הכיתה במין מבט עצוב כזה שעשה לי צמרמורת.

 

אם מישהו אהב, שימליץ :)

 

***

 

עריכה: ווהו המלצת העורך, תודה למי שהמליץ! אמא תהיה גאה בי XD

 




נכתב על ידי ההוא עם החולצה של לד זפלין , 16/9/2010 19:38  
57 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



1,998
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , הומור וסאטירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לההוא עם החולצה של לד זפלין אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ההוא עם החולצה של לד זפלין ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ