לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  אליוט (כותבת סיפור)

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2014

להיות נסיכה, פרק שנים-עשר.


אני מתרגשת. אתם מתרגשים? סוף סוף מצאתי את הזמן ושלוות הנפש לסיים לכתוב את הפרק הזה.
טוב, אני מזדרזת לצאת לאנשהו, אז אתם תקראו לכם ותשאירו לי תגובות ואחזור כבר מתישהו.

 

חייבת לציין שאני עוברת על כל פסקה כשאני מסיימת לכתוב אותה, אך בסוף אני גם עושה קריאה חוזרת ומגלה עוד שגיאות פה ושם. הפעם לא עשיתי, אך כשאחזור אעשה זאת. רק רציתי לוודא שהפרק כבר יעלה לפה. נותרו רק עוד שלושה.

 

פרק שנים-עשר: להציל נסיך

סילביה נשארה לעמוד, אדומה ממבוכה. היא החזיקה את פניה בידיה, ומחשבה אחת רצה במוחה: אני לא מאמינה שנפלתי בפח שלו.

"בואי כבר!" קרא אדגר מרחוק.

סילביה התעשתה וצמצמה את המרחק בינה לבינו. הם ירדו לקומה התחתונה, שם נשמעו קולות וצחקוקים מכיוון חדר האוכל. הם כבר היו כמה צעדים מהכניסה לחדר האוכל כשאדגר הסתובב ועצר לרגע את סילביה.

"תקשיבי," אדגר היסס לרגע, מחשב את מילותיו. סילביה קיוותה שהוא מנסה להתנצל. האור העדין מהנברשות שהשתלשלו מהתקרה הגבוהה שיווה לעיניו הירוקות גוון כסוף יפהפה. "אל תילחצי מהארוחה הזאת. זו סתם עוד ארוחה משפחתית של משפחה שמעמידה פנים שהכל בסדר גמור. תתנהגי בטבעיות. אמא שלי לא דברנית גדולה, אל תדאגי."

סילביה חייכה בתגובה. לא, הוא לא הצליח להרגיע אותה. זה לא משנה את העובדה שכולם חושבים שהיא מתחתנת עם אדגר בקרוב.

הם המשיכו ונעמדו בכניסה לחדר האוכל, שהיה מואר באור חזק  ובוהק שסנוור את עיניהם. השולחן היה ערוך כולו וסביבו ישבו מספר אנשים.

"הנה אתם!" הכריזה אלייר בחגיגיות. מצידה האחד ישב הנרי, ומצידה השני היו שורת כיסאות ריקים. מולה ישב בחור בגילה של סילביה, שהיה דומה להנרי בצורה כל כך אבסורדית שסילביה בלבלה ביניהם לרגע. במבט שני היא הבינה שזהו אותו בחור שראתה במגורי הבנים באותו ערב אחרי שאדגר גילה אצלה את הטבעת.

בקצה הרחוק, לצדו של הבחור, ישב אוסקר, אותו לא ראתה סילביה מאז אותה תקרית בחדר זה בדיוק, בלילה, כשהיה שיכור. צמרמורת חלפה בגופה למראהו.

בנוסף היה גם את מיילו, שעמד במעבר בין החדר למטבח, ממנו התנדפו ריחות טעימים. הוא עמד בשקט, חייך והחליף מבטים מלאי משמעות נסתרת עם הנרי. סילביה הציצה באחד ואז בשני, ומיהרה להסיר את עיניה מהם, שלא יבחינו בה.

כולם היו לבושים בצורה מאוד לא פורמלית, וגרמו לסילביה להרגיש מעט טוב יותר עם הלבוש שלה. שיערה של אלייר היה אסוף, ואילו שיערו של אוסקר היה פזור ונח על כתפיו. אדגר היה בלבוש באותם בגדים מהבוקר, חוץ מהצעיף, והתבלט בחדר בבגדיו המגונדרים.

"אז את סילביה קאדט המדוברת," נשמע קול מאחוריהם. סילביה הופתעה והסתובבה בבת אחת. המלכה עמדה מאחוריה.

המלכה הייתה לבושה בחליפת חצאית פשוטה בצבע אפרסק. הצבע הרענן של בגדיה הבליט במיוחד את היותה עייפה, כשסימנים כהים תחת עיניה – היא הייתה ללא כל איפור – בעוד ששיערה נותר מסודר להפליא. היא ניסתה להעלות חיוך קל על שפתיה, אך הוא היה קלוש ביותר.

"שבו," היא אמרה ברכות, אך משהו בקולה נשמע מאוד סמכותי, ואפילו קצת מאיים בעיניי סילביה.

סילביה הנהנה בתשובה, בעוד שאדגר מיהר להתיישב ליד אלייר.

"אדי!" קראה אלייר ברוגז. "רציתי שסילביה תשב פה!"

אדגר משך בכתפיו, מפגין כמה לא אכפת לו מהעניין. סילביה התיישבה מולו, צמוד לבחור שאת שמו לא ידעה. היא חשבה לרגע לשבת ליד אדגר, אך היה נראה לה ראוי יותר לשבת מולו, וכך גם תוכל להעביר לו מסרים בעזרת הבעות פנים בשעת צרה. הבחור שלידו התיישבה הביט בה וחייך בביישנות, והיא חייכה אליו חזרה, ואז שלחה מבט מיואש לעבר אדגר, שרק הרים לעומתה את גבותיו.

המלכה התיישבה בראש השולחן ולידה נותר כיסא ריק, ובכך בלט חוסר נוכחותו של המלך. סילביה תהתה אם יצא לה אי פעם לפגוש אותו.

המלכה שלחה מבט מלא משמעות לאלייר. "אלייר חומד, את תלבשי את הפאה בנשף האירוסין של אחיך." היא לא השאירה לאלייר מקום לוויכוח, אלא רק הציבה בפניה עובדה.

"כמובן, המלכה אמא," אמרה אלייר, כשעוקצנות מתגנבת לקולה. אדגר החניק צחקוק, השאר הצליחו להחזיק את עצמם ולשמור על מבט חתום. "לא הייתי שוכחת את הנסיכה," היא המשיכה.

המלכה נאנחה והצמידה שתי אצבעות לרקותיה, מעסה אותן. "מה יהיה עם הילדים האלה?" דיברה לאוויר. היא פנתה למיילו כעת, "הגד לטבחים להוציא את הארוחה, כולם כבר כאן."

מיילו התנער מהבהייה בפניו של הנרי, ונכנס פנימה אל המטבח.

"ובכן," המלכה כחכחה בגרונה, מתכוננת לומר דבר מה חשוב. כולם הפנו את תשומת ליבם המלאה אליה. "ראשית, ברצוני לומר שאני שמחה סוף סוף להכירך, סילביה קאדט. כולי תקווה שתתאקלמי כאן ותמצאי את מקומך. אם חסר לך דבר מה, תאמרי לרוזט או לאחד המשרתים, או אפילו לאדגר." היא הביטה באדגר והרימה את גבותיה, אומרת ללא מילים כדאי לך לעשות כל מה שהיא תבקש.

"תודה, לא חסר לי שום דבר." מלמלה סילביה במבוכה. לדעתה, היא קיבלה יותר מדי, והרגישה לא בנוח על כך.

"אם כך, אני אמשיך," אמרה המלכה. היא שילבה את אצבעותיה, והמשיכה. "אני מודיעה לכם בזאת כי, נכון לעכשיו, האקדמיה מושהית עד להודעת חדשה, וכל הבנות המועמדות הינן בדרכן חזרה לבתיהן." סילביה חייכה, לפחות זה עשה טוב לליליאן. "כעת, אם הכל יתנהל כשורה, יורש העצר הינו אדגר." אוסקר רק הביט מטה בצלחת הריקה שלו בשקט מבלי למחות. "בעלי, אביכם," המלכה הביטה בילדיה, "הוא זה שהחליט ואישר זאת. מחר התקשורת תהיה פה שוב ואנו נכריז זאת רשמית."

היא נתנה לכולם רגע לספוג את המידע פנימה ולהפנים אותו.

"סילביה," אמרה המלכה לבסוף.

"כן, גברתי?" השיבה סילביה בנימוס.

המלכה חייכה חיוך עייף נוסף. "כבר יש לך שמלה לנשף?"

"כן, גברתי." סילביה הרגישה מטופשת שהיא חוזרת על עצמה.

"מצוין. הנשף יתקיים בסוף השבוע הקרוב."

סוף השבוע הקרוב? חשבה סילביה. זה בעוד שלושה ימים!

היא שלחה מבט מבוהל באדגר, והוא רק השיב לה במשיכת כתפיים.

שלושה טבחים נכנסו בזה אחר זה והניחו מגשים גדולים מלאים בכל טוב במרכז השולחן, ולאחר שסיימו, נכנסו שוב למטבח ויצאו עם מגשים נוספים. עוף ובשר בקר, קצוצים לחתיכות של נגיסה אחת, סלטים שונים ומגוונים, ירקות אפויים, ופחמימות בצורות וסוגים שונים. כשסיימו כולם לאכול, הגישו הטבחים קינוח ושלושה קנקני תה מלאים בשלושה סוגי תה שונים.

המלכה קמה ממקומה, סידרה את חליפתה, ואמרה, "אני אלך עכשיו. תמשיכו ליהנות מהארוחה."

הנרי קם גם כן, מעיף מבט לעבר מיילו, ואז חוזר להביט בסועדים. "ג'ק, אתה נשאר כאן?"

הבחור שסילביה לא ידעה את שמו הביט בעוגה שהביאו, והנהן לעבר הנרי. "כן, קצת." לראשונה נשמע קולו, והקול היה עדין ושקט. ג'ק, היא חשבה. קוראים לו ג'ק.

"טוב אז אני אהיה בחדר של אוסקר אם אתה צריך אותי," אמר הנרי. "אוסקר?"

אוסקר ערבב את התה שלו האיטיות. "אני אגיע מאוחר יותר, תרגיש בבית."

הנרי משך בכתפיו ויצא מהחדר.

סילביה הייתה באמצע התענגות על פרוסת עוגת קרם, תוהה לגבי כמות האוכל שנכנסה לקיבתה ביממה האחרונה, כשאלייר קראה פתאום בקול. "אה! סילביה! העיניים שלך, תראי לי אותם!"

סילביה בלעה את העוגה הלעוסה שבפיה, והסירה את משקפיה. כולם בהו בה ביחד, וסילביה הרגישה מעט נבוכה, אך הייתה כבר רגילה למצב שבו אנשים הבחינו לראשונה שעיניה בצבעים שונים. "כן... עין אחת בצבע חום כהה, והשנייה בצבע דבש צהבהב," היא אמרה באדישות, מרימה עוד חתיכת עוגה בעזרת מזלג קטנטן המיועד לאכילת עוגות.

"אז את הילדה שאדי לא הפסיק לדבר עליה," אמרה אלייר.

אדגר פנה מיד להביט באלייר, מקמט את גבותיו ואינו מבין על מה היא מדברת.

סילביה נחנקה מעט מהעוגה, השתעלה שני שיעולים, בלעה, ואז שאלה, "מה?"

"ממש מזמן, כשאדי היה לגמרי קטנטן-"

"את גדולה ממני רק בשנה," קטע אותה אדגר.

"לגמרי קטנטן," המשיכה אלייר, מרימה אצבע להשתיק את אדגר. "הוא תמיד היה בורח מהבית כי לא היו מרשים לו לצאת לבד החוצה, ותמיד היו שולחים אחריו אנשים לחפש אותו. הוא היה קוץ גדול בישבן של כולם. פעם אחת הוא חזר מטיול כזה, והוא סיפר לנו שהוא הכיר ילדה עם העיניים הכי יפות בעולם-"

"טוב די, את מגזימה, אין סיכוי שאמרתי את זה," אדגר היה סמוק כולו, ושיחק במזלג שלו.

"למה לא? באמת יש לה עיניים יפות," אמר אוסקר שלא החליף איתם מילה עד אותו רגע. סילביה הביטה בו, מופתעת. הוא החזיר לה מבט.

"תפסיקו לקטוע את הסיפור שלי!" קראה אלייר. "מה שאני מספרת הוא כמעט מילה במילה מה שאדי אמר, ואיך אני זוכרת את זה מילה במילה, את שואלת?" היא פנתה לסילביה. "ובכן, אדי לא הפסיק לדבר עליך ולספר לכל אדם שדרך בתחום בית המלוכה על הילדה המיוחדת שהוא הכיר, עם העיניים הכי יפות בעולם, שהיו בהן שני צבעים שונים."

ג'ק פלט צחקוק והחניק אותו עם חתיכת עוגה.

אדגר הביט בסילביה, הוא התקשה לשמור על מבט אדיש למרות שנראה כאילו מנסה. "זה... אין סיכוי, זה לא היה ככה."

"עכשיו כשאלייר מספרת את זה," אמר אוסקר, "אני דווקא זוכר משהו כזה."

אדגר קם בבת אחת. "טוב, אני סיימתי את הארוחה שלי, לילה טוב לכם." והוא יצא בסערה.

כולם החליפו מבטים מבולבלים, בעוד ג'ק ממשיך ללעוס עוגה.

אלייר קמה גם היא וקראה אחריו, "אדי! תעצור רגע! מה נכנס בך?"

בחדר נותרה סילביה לבדה עם אוסקר וג'ק, והיא לא אהבה את זה. היא קמה ממקומה, מתכוננת לברוח באלגנטיות.

"רגע, סילביה," אוסקר קם גם הוא ונעמד לידה, פונה אליה. הוא העביר קבוצת שיער אל אחורי אוזנו. סילביה נתקפה אימה, ושקלה פשוט להרים את רגליה ולברוח.

אך קולו של אוסקר היה עדין. "אני מצטער."

היא הביטה בו. הוא נראה כל כך עצוב.

"אני מצטער על איך שהתנהגתי, ועל שלא שלטתי בעצמי. אני לא רוצה בשום אופן שתרגישי לא נעים להיות בסביבתי, וכמובן שאני לא מאשים אותך בדבר, דיברתי שטויות," הוא עצר לרגע. הם כמעט שכחו שג'ק נמצא שם, אך נשמע קרקוש המזלג כנגד צלוחית העוגה. "אלה הם החוקים, הוא מקבל את הכתר, הכל ביושר. אני לא מרוצה מזה, אבל זה כבר משהו אחר לגמרי. למדתי את החוקים האלה מספיק שנים כדי להכיר אותם טוב מאוד. אני מקווה שתוכלי לסלוח לי, את יכולה לקחת את כל הזמן שאת צריכה לכך." סילביה נותרה שקטה מרוב הלם. "לילה טוב." והוא הלך.

נשאר בחדר רק ג'ק. היא העדיפה לחזור לחדרה.

למחרת, סילביה התעוררה מדפיקות על דלת חדרה. היא התעוררה, אך לא פקחה את עיניה, והמשיכה לנסות לישון. שוב דפיקות על הדלת. מה אדגר רוצה עכשיו?

הדלת חרקה קצת כשפתחו אותה. "סילביה?" זה לא היה קולו של אדגר.

סילביה פקחה את עיניה והתרוממה במיטתה, חושפת את חולצת הפיג'מה הידועה לשמצה. מצדו השני של החדר חייך אליה בחור ג'ינג'י, ולמרות שהייתה בלי משקפיים, הצליחה לזהות אותו. הוא לבש סריג אפור וג'ינס פשוט, ואחז בידיו מגש אוכל.

"קווין?" שאלה סילביה בתמיהה. היא חשבה שאולי היא חולמת. "מה אתה עושה פה?"

"אני מביא לך ארוחת בוקר, כמובן," אמר קווין. הוא הגיש לסילביה את המגש והיא הניחה אותו על ירכיה. "למרות שכבר צהריים! את ישנה הרבה בדרך כלל?"

"צהריים? באמת?" שאלה סילביה. "לא, בדרך כלל לא." סילביה הרימה חצי סנדוויץ' מהמגש, היה בו ממרח אבוקדו. בחצי סנדוויץ' נוסף הייתה חביתה, ובנוסף הייתה גם כוס עם מיץ תפוזים.

קווין הצביע על חולצתה. "אני אוהב את זה!" הוא צחקק.

"אדגר ממש צוחק עליי בגלל השפן הזה," אמרה סילביה.

"הוא ממש עושה לך חיים קשים, אה?" קווין משך את הכיסא התואם לשולחן הכתיבה לצד מיטתה של סילביה, והתיישב צמוד למיטה. היא לעסה את הסנדוויץ' בפיה והנהנה בתשובה.

כשסיימה לאכול את הסנדוויץ', אמרה סילביה, "קווין, כששאלתי אותך מה אתה עושה פה, לא התכוונתי ספציפית פה, בחדר שלי..."

"אה," אמר קווין. "ובכן... הגעתי כדי לתמוך בכם, בך ובאדגר. אני בטוח שזה לא קל בשבילך להיות פה ולצאת ממקום הנוחות שלך, ואילו אדגר... הוא יכול להיות ממש קשה ומתוסבך. הוא נוטה לקחת דברים קשה מדי ולהפריז בהתנהגות שלו. הוא יכול להיות ממש פוץ." סילביה גיכחה בעגמומיות ובהתה בצלחת שלה. "אבל הוא החבר הכי טוב שלי אז מחובתי לתמוך בו." קווין צחק את צחוקו המתגלגל.

סילביה לגמה ממיץ התפוזים. "חבר טוב שלו? אתה לא בן דוד שלו?"

"כמובן, אבל הוא גם החבר הכי טוב שלי," אמר קווין. "תראי, כשאתה גדל במשפחת המלוכה, אין לך הרבה חברים מחוץ למשפחה. אתה כל הזמן עם הגרעין הזה של אנשים. אתה גדל איתם, אוכל איתם, לומד איתם, ולעתים קרובות גם ישן איתם. אגב, אני נשאר לישון פה עד הנשף."

"אני מבינה," אמרה סילביה. "אבל בטח זה מקשה עליכם למצוא, אתה יודע, חָברה?"

"את תהיי מופתעת." קווין חייך חיוך עקום, לא אופייני לו. "שמעתי מאדגר שאוסקר התנהג בצורה לא ראויה. את בסדר?"

"כן, הוא היה שיכור. הוא התנצל על זה אתמול בערב," אמרה סילביה. "הוא הפתיע אותי. זה היה בוגר מצדו."

"לשתות היא הדרך שלו לברוח מבעיות," אמר קווין. "אני לא מסתדר עם הנרי במיוחד, אבל יאמר לזכותו שהוא משגיח על אוסקר היטב, לרוב, כשהוא לא מוסח דעת." קווין חייך לעצמו, כאילו שומר סוד, אבל סילביה ידעה את הסוד הזה.

סילביה סיימה לאכול והגישה את המגש לקווין, והוא הניח אותו על השולחן מאחוריו.

קווין נאנח, והביט בסילביה. "תקשיבי... אני לא יודע מה בדיוק הולך בינך לבין אדגר, אבל אני יודע שמשהו לא לגמרי הגיוני בסיפור שלו. מה שאני יכול להגיד בוודאות הוא שאדגר לא אדיש כלפייך, כמה שהוא אולי נראה ככה לפעמים. גם אם הוא יכחיש זאת, והוא יכחיש זאת, אני מכיר אותו יותר טוב ממנו. בבקשה תגרמי לו להבין שהוא לא צריך לפעול מתוך נקמנות, כי הוא כבר לא מקשיב לי. אם הוא רוצה להיות מלך שהעם יעריץ ויעריך, הוא לא יכול לפעול ממניע שכזה." קווין השתהה לרגע והחליף מבטים עם סילביה. היא הייתה מבולבלת ומופתעת. קווין שלח את ידו אל ידה ואחז בה. "בבקשה, אל תתני לו ליפול לשם. ברגע שהוא יגיע למקום הזה שהוא כל כך חושק בו, הוא פשוט יהיה אבוד. כאילו כל מטרתו בחיים הושגה, והוא אפילו לא ירגיש בהישג. ומה משם? איך ממשיכים? הוא לא יכול להמשיך לסובב את חייו סביב כס המלכות! התואר הזה ייצוגי בלבד, מה יעזור לו תואר שכזה בחייו? אדגר שאני מכיר יותר טוב מהשטות הזו."

"אני אשתדל," אמרה סילביה.

הם ישבו בדממה, עדיין אוחזים ידיים, ופתאום סילביה הרגישה בנוכחות נוספת בחדר. היא הביטה לכיוון הדלת, שנותרה פתוחה אחרי קווין, ובה עמד אדגר והביט בהם. ברגע שראתה אותו, ניתקה סילביה את ידה מידו של קווין, וגם הוא הביט לעבר אדגר.

"אני רואה שאתם נהנים," אמר אדגר בקרירות.

"קווין הביא לי אוכל ו-"

אדגר נפנף בידו וקטע את סילביה. "תצאי מהפיג'מה המזעזעת הזו ותלבשי משהו הגון. אבא שלי רוצה לפגוש אותך. תפגשי אותי במסדרון בעוד חמש דקות."

הוא סימן לקווין והם יצאו מחדרה, סוגרים את הדלת אחריהם.

חמש דקות? חשבה סילביה. הוא לא אדיש כלפיי, קווין? הוא לא אדיש, נכון, הוא כמעט אפילו שונא אותי.

היא מיהרה לעבר הארון והחלה לעבור על הבגדים שרוזט דחפה לשם יום קודם לכן, הבגדים הלא רצויים של אלייר. שמלות קיץ, חצאיות ארוכות, חולצות עם הדפסים, קרדיגנים צבעוניים. סילביה בחרה לבסוף בשמלה קצרה עם כתפיים דקיקות בצבע כחול כהה. למרות שלא התאימה למזג האוויר שבחוץ, היא התאימה למיזוג שבפנים. היא נעלה איתה את נעלי תלבושת האקדמיה, ולאחר שסיימה להתלבש, רצה לראות את עצמה במראה שבחדר המקלחת. היא סידרה את שיערה ואספה אותו בפקעת על קדקוד ראשה. לפני שיצאה מהחדר, זכרה גם לקחת את משקפי הראייה עם המסגרת השחורה.

אדגר עמד מחוץ לחדרה. "איחרת."

"נתת לי רק חמש דקות! ברור שאיחרתי!" הצדיקה את עצמה סילביה. אדגר סקר את גופה ולבושה של סילביה מכף רגל ועד ראש וגרם לה לאי נעימות. "בבקשה תפסיק," אמרה סילביה, נבוכה.

אדגר הרים לעומתה גבות. "זה בסדר," אמר. זה היה נשמע לסילביה כמעט כמו מחמאה, אך לא בדיוק. הוא עצמו היה לבוש כמו שהיה לבוש באקדמיה – בחולצה מכופתרת לבנה ומכנסיים אלגנטיים כהים – אך שיערו לא היה מבולגן כמו שהיה אז.

הוא הוביל אותה לכיוון חדרו של המלך, ולפתע סילביה הבינה – אין זה גם החדר של המלכה? אך כשחלפו על פני דלת שעליה היה הכיתוב "מלך ומלכה" ומתחתיו "ניל ואליסיה דסמונד", היא הבינה שאין זה חדר שינה.

הם עצרו מול דלת שעליה היה שלט שאמר "חדר עבודה". אדגר דפק שלוש פעמים על הדלת, ואז נשמע שיעול חזק מצידה השני, וקול צרוד שאמר, "תיכנס, ילד."

אדגר פתח את הדלת בזהירות, חושף אותו ואת סילביה לעיני המלך, שהשתעל עכשיו עוד. סילביה בחנה את החדר שהתיימר להיות חדר עבודה. הרהיט הכי בולט בחדר היה מיטה גדולה שעליה שכב המלך, מכוסה בשמיכה עבה. אליו היו מחוברים מספר מכשירים שלקחו ממנו מדדים כגון את דופק ליבו, ומכשיר נוסף שהחדיר מים משקית לתוך ורידיו.

מלבד שולחן גדול שעליו נותרו מסמכים וספרים וכלי כתיבה מהתקופה בה החדר עוד שימש כחדר עבודה, החדר נראה כמו חדר בבית חולים. אז לזה אדגר התכוון כשאמר שהלך חולה מאוד, חשבה סילביה.

"סילביה קאדט, הלא כן?" אמר המלך בחביבות, משתעל שיעול נוסף. סילביה הנהנה בתשובה. "אוי, השיעולים האלה בלתי נסבלים. העדפתי להיות מחוסר הכרה!" המלך חייך אליהם, ואילו אדגר עיוות את פניו, מאוכזב.

מאחורי מיטתו של המלך היו חלונות זכוכית גבוהים עד לתקרה. הם היו מכוסים ברובם בווילונות מבד אדום כהה ואטום, ושיוו לחדר אור עמום ונעים. דרך החרכים הדקים בהם כן נכנס אור לחדר, סילביה יכלה לראות את הגינה המטופחת של אלייר. היא כנראה משתדלת שיהיה לו נוף נעים כשהוא שוכב כאן, חשבה.

"נעים להכירך, סילביה קאדט," אמר המלך. "אני הוא ניל, יכול להיות שראית תמונות שלי פה ושם. אני קצת מפורסם פה בממלכה, לא משהו רציני." הוא התבדח ופלט גיחוך שגרר אחריו שיעול ארוך.

סילביה גיחכה גם היא, אך השיעול הזכיר לה ולאדגר שמצבו של המלך לא טוב כלל וכלל.

"במצבי הסופני, כל שנשאר לי הוא להתבדח. להתבדח על החיים שחייתי, ולומר מילים אחרונות לאהוביי."

"אבא... בבקשה אל תדבר ככה. אולי כדאי שתנוח," אמר אדגר ברכות.

"אדגר, בני, זו אולי ההזדמנות היחידה שיש לי לראות את ארוסתך. אל תמנע זאת ממני," אמר המלך. מדקרת אשמה הכתה בחזהּ של סילביה. האם המלך הולך למות במחשבה שהיא הארוסה של אדגר? האם אדגר מוכן לחיות בידיעה שזה מה שאביו חשב במותו? השקר הזה הלך רחוק מדי.

"סילביה, יקירה," פנה אליה המלך בחביבות. כל מילה נעימה שיצאה מפיו עקצצה והכאיבה לה.

"כן, אדוני?"

המלך חייך והשתעל. "בבקשה, תקראי לי ניל. כמעט שכחתי את שמי מרוב תארים."

"ניל," חזרה אחריו סילביה במבוכה.

"תודה לך," אמר המלך. "בני אדגר זקוק להדרכה, הוא זקוק לעזרתך. בבקשה תעזרי לו למצוא את עצמו, להוציא אותו מהמבוך אליו הוא נכנס. תעזרי לו למצוא מחדש משמעות לחיים, כי חיים ללא משמעות חסרי טעם הם. תעזרי לו להיות בטובת הכלל, ולא בטובת עצמו."

סילביה הרגישה מוזר שהמלך מדבר כך על אדגר בנוכחותו, ונראה כי גם אדגר הרגיש זאת. הוא הביט ברצפה במבט עגמומי.

"אעשה כמיטב יכולתי," אמרה סילביה.

המלך פתח במכת שיעולים ארוכה. סילביה הגישה לו כוס מים מהשידה הקטנה לצד מיטתו. הוא שתה את המים, ואמר, "אני חושב שאני צריך לנוח עכשיו. אל תאכזב אותי," פנה אל אדגר.

אדגר הביט באביו בעצב, והם יצאו מחדרו, סוגרים את הדלת הכבדה מאחוריהם ומשאירים אותו לבדו. אדגר התחיל ללכת ולהתרחק משם, ואז סילביה עצרה אותו.

"חכה, אדגר," אמרה.

הוא עצר והביט בה בפנים עצובות. "אני לא במצב רוח לדבר עכשיו. מסתבר שאבא שלי לא בוטח בי שאפעל כמו שצריך."

סילביה הזעיפה את פניה. "אתה יכול להאשים אותו?" אדגר קימט את קו הגבות שלו. "אתה רודף את התואר הזה כאילו הוא הדבר היחיד שיש לך לשאוף אליו בחיים. למה אתה רוצה בכלל להיות המלך?"

"זהו באמת הדבר היחיד שאני צריך לשאוף אליו בחיים," אמר אדגר, קולו נשמע כעוס. "נולדתי הבן הבכור למשפחת המלוכה, יורש העצר החוקי לבית דסמונד. זה למה אני רוצה, צריך וראוי להיות המלך הבא."

"אתה טועה," אמרה סילביה בעצב. "אם רק היית מבין כמה גבוה אתה יכול לשאוף בחיים האלה. אם היית מסתכל על אובדן הכתר כדבר חיובי, כדבר שמשחרר אותך מהחיים הכפויים האלה. אם היית לוקח את זה כמו שאלייר לוקחת זאת. אתה לא הבכור – אלייר היא הבכורה. אתה אפילו לא מחשיב אותה. טוב לה עם זה שהיא חופשייה לגמרי, כמעט חופשייה לגמרי."

אדגר הניד בראשו באיטיות. "את פשוט לא מבינה."

"אני מנסה לעזור לך," אמרה סילביה.

"אם את רוצה לעזור לי," אדגר הרים את קולו כמעט לכדי צעקה, "אז תפסיקי להטיף לי ותעשי מה שאני מבקש ממך!"

סילביה הביטה בו המומה.

"אני לא רוצה לדבר על זה יותר," אמר אדגר, והתנדף.

 

 

 

נכתב על ידי אליוט (כותבת סיפור) , 11/5/2014 10:42  
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , סיפורים , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאליוט (כותבת סיפור) אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אליוט (כותבת סיפור) ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ