לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  אליוט (כותבת סיפור)

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2014

להיות נסיכה, פרק אחד-עשר.


יש לי הפתעה! כן... זה התעכב, אבל זה לא קפא. אני מבטיחה לכם שעד שלא אכתוב לכם שהסיפור קפוא, שמחקתי אותו, שאני מפסיקה אותו לגמרי - אני לא מפסיקה לכתוב אותו.

זה נכון שכבר יש לי הרבה תהיות לגביו ולאיך שהייתי רוצה לשנות אותו, לא מבחינה העלילה, אלא מבחינת הפרקים שקיימים היום, אבל אני אשנה אותו רק לאחר שאסיים לכתוב אותו במלואו. אני מאוד רוצה לסיים אותו, תאמינו לי. אין צורך לדחוק בי ולשאול כל הזמן מתי יעלה הפרק. כשהוא יעלה, אתם תדעו.
יש דברים שהייתי רוצה להעמיק אותם יותר, נושאים שהייתי רוצה להרחיב עליהם יותר, דמויות שהייתי רוצה לפתח יותר... את כל זה אעשה רק בסוף. אסיים אותו כבר כמו שהוא, ואז אסמן לעצמי את כל הפרטים שאני רוצה לתקן ולשפר. אשמח גם לקבל ממכם הערות והארות לשיפור.

 

 

פרק אחד-עשר: העמדת פנים

סילביה סיימה לצחצח את שיניה ופנתה להבריש את שיערה המבולגן משינה, בוהה בעצמה במראה. האם הנרי ומיילו יודעים שהיא ראתה אותם? היא קיוותה שלא.

היא החליטה שהיום היא אוספת את שיערה, וגם את הפוני, למרות הצלקת שנותרה על מצחה. הצלקת לא הייתה אחת מהבעיות שלה עכשיו. היא הביטה בשני זוגות המשקפיים שקנה לה אדגר, ובחרה באלו עם המסגרת השקופה. היא התבוננה בעצמה במראה, בוחנת מחדש את הצלקת, נזכרת ביום בו קיבלה אותה. נזכרת באדגר שהיה עצבני כל כך. באודרי.  "אני חושבת שאולי הוא מחבב אותך."

דפיקה על דלת חדרה הקפיצה אותה והחזירה אותה למציאות. "סילביה?"

קול זר של אישה.

סילביה יצאה מחדר המקלחת חזרה לחדר השינה, מביטה בדלת הנפתחת באיטיות.

"סילביה?" קרא שוב הקול. אל תוך החדר הציץ ראשה של האישה. מבטיהן נפגשו, והאישה חייכה אל סילביה. "הנה את!"

היא נכנסה פנימה, חושפת את עצמה. האישה הייתה מבוגרת ומלאה, שיערה הכהה גלש משני צדי ראשה עד לסנטרה. היא הייתה לבושה בשמלה חומה ארוכה עם הדפסי פרחים קטנים ומעליה סינר לבן, ולרגליה היו נעולות נעלי התעמלות, שיחד עם שאר התלבושת נראו מגוחכות. אך סילביה לא הייתה במעמד לשפוט את הטעם האופנתי של המשרתת הזו, בעוד היא עומדת מולה בפיג'מת השפנפן שאדגר כבר הספיק להקניט.

"עוד לא נפגשנו," היא אמרה וקדה קידה קטנה, "אני רוֹזֶט. אני עובדת כאן. נעים להכיר."

לפני שסילביה הספיקה לענות, רוזט הבחינה בבגדים שלבשה סילביה יום קודם לכן - תלבושת האקדמיה - זרוקים על הרצפה, ומיהרה להרים אותם. "זה הולך לכביסה!"

"אה, אבל-" פלטה סילביה ועצרה. לפתע היא התחרטה על כך שהביאה איתה לאקדמיה כל כך מעט בגדים. זה לא היה מתוכנן.

רוזט נעמדה ליד הדלת והסתובבה אל סילביה, מחייכת בחביבות. "אין לך מה ללבוש?"

"אמ," מלמלה סילביה בהיסוס, מרגישה נבוכה. "דווקא יש לי, יש לי סט אחד של בגדים. אני אסתדר, אני מניחה." היא חשבה על הג'ינס והחולצה שבהם הגיעה ביום הראשון לאקדמיה. יש לה גם קפוצ'ון אפרפר אי שם במעמקי התיק שלה, ואפילו את הנעליים הישנות והטובות שלה.

"זה לא טוב," אמרה רוזט, יותר לעצמה מאשר לסילביה. "אני איידע את הנסיך אדגר בבעיה."

"לא, זה בסד-" אך רוזט כבר סגרה את הדלת אחריה.

סילביה לא רצתה שאדגר ידע שאין לה בגדים ללבוש. היא לא רצתה להרגיש נחותה, נחותה יותר משהיא מרגישה עכשיו. להיות זאת שאין לה כלום במקום שיש בו הכל. אך הוא היה מגלה כך או כך בסופו של דבר. אולי לבקש מאמא שתשלח לי בגדים? חשבה. אבל מה אגיד לה? איך אספר לה שאני כביכול מאורסת לנסיך?

היא הביטה בתיק שלה שנח על הרצפה לצד המיטה, ואז על הפלאפון שהשאירה על השולחן. היא הרימה את הפלאפון, והדליקה את המסך. יום אחד בלבד עבר מאז שעזבה את האקדמיה, וכבר יש לה שתי הודעות חדשות וחמש שיחות שלא נענו. השיחות היו מאימה. סילביה לא הייתה רגילה לקבל הודעות מאנשים, ופנתה לבדוק אותן מיד.

ההודעה הראשונה הייתה מאודרי שֵיי: "לא יצא לנו להגיד שלום כראוי... אני מקווה שעוד יצא לנו להיפגש שוב מתישהו בקרוב." היא הוסיפה חייכן עצוב בסוף ההודעה.

סילביה הרגישה דקירה קטנה בליבה. גם היא קיוותה שעוד יצא להן להיפגש. לא יצא לה להתחבר כל כך עם מישהי כבר שנים. היא תהתה איך דבר כזה יתאפשר בכלל, הרי אודרי גרה כמעט בצידה השני של הממלכה. האם זאת סוף הדרך בשבילן? היא לחצה על "השב" והחלה להקיש על האותיות בפלאפון: "גם אני מקווה." לחיצה על "שלח".

ההודעה השנייה הייתה משותפתה לחדר לשעבר, ליליאן קייס, שהוסיפה בעצמה לצד שמה בפלאפון של סילביה לבבות וחייכנים. ההודעה הייתה ארוכה ומהולה בכעס. "סילביה!" סילביה שמעה בדמיונה את קולה הגוער של ליליאן. "יכולת לספר לי שאת עוזבת! אני מבולבלת ממה שקרה כאן, למרות שאודרי ניסתה להסביר לי. עוד לא משחררים אותנו מכאן, אבל אני מקווה שזה יקרה בקרוב ושאוכל להתאחד שוב עם קולין שלי!"

סילביה לא ידעה איך לענות לה. כעת השאלה הייתה האם להתקשר לאימה עכשיו, או מאוחר יותר? מאוחר יותר. בוודאי כבר דיווחו להוריה של סילביה על מה שקרה, ואימה דורשת תשובות. תשובות שבינתיים סילביה אינה יכולה לחשוב עליהן.

היא החליטה שזה הזמן לצאת מהפיג'מה. היא לבשה את הג'ינס והחולצה, וברגע שסיימה ללבוש את הקפוצ'ון, נשמעו שתי דפיקות עמומות על הדלת. סילביה הביטה בדלת בשקט, מוודא שהיא לא מדמיינת. שלוש דפיקות נוספות נשמעו, הפעם חזקות יותר.

היא דידתה בגרביים אל הדלת, ולמרות הקרירות בחוץ, הרצפה הייתה נעימה – רצפת עץ איכותית. היא פתחה את הדלת, וליבה קפץ ממקומו כשבמבט ראשון היא חשבה שעומד מולה אוסקר. אך זה היה אדגר, אדגר מסודר ואלגנטי להפליא. שיערו היה מסודר לראשונה מאז שהכירה אותו. בלורית השיער החומה-בהירה שלו הייתה מעוצבת בצורה כזו שהתנוססה מעלה באופנתיות. לגופו היה מעיל עבה בצבע חום-זית בהיר שעבר את קו האגן, וסביב צווארו היה צעיף צמר בצבע שמנת. לרגליו היו מכנסי ג'ינס שחורים ונעליים גבוהות שתאמו למעיל בצבע ובסוג הבד.

אדגר הבחין במבטיה המתפלאים של סילביה והרגיש נבוך, מסיט את מבטו מטה. "רוזט- הכרת כבר את רוזט?" סילביה הנהנה והוא המשיך, "היא לא נתנה לי לצאת מהחדר לפני שאני מסדר את עצמי. היא עמדה כמו כלב שמירה מחוץ לדלת שלי."

לאפה של סילביה הגיע שילוב נעים של ריחות נקיים - אפטרשייב, בושם גברי ושמפו. היא חייכה, מרוצה מאדגר. רוזט עשתה עבודה טובה, חשבה.

"את מוכנה?" הוא שאל.

"מוכנה למה?"

"יוצאים החוצה. יש שמש. שימי נעליים ונצא," אמר. "לא יהיה לך קר ככה?"

"אני אהיה בסדר," השיבה סילביה. "אבל עוד לא אכלנו ארוחת בוקר ו-"

"נאכל בחוץ." אדגר חייך בנעימות. הוא נראה רגוע, הרבה יותר רגוע משהיה לילה לפני כן. אולי מפני שהוא מרגיש שהוא קרוב יותר למטרה שלו, להשגת הכתר.

סילביה התיישבה על מיטתה כשנעלה את נעליה. אדגר נכנס פנימה אחריה, נעמד במרכז החדר עם ידיו בכיסי המעיל, מביט סביבו. היא שלחה את ידה אל התיק שלה, מגששת פנימה ומוציאה את ארנקה. היו בו כמה שטרות שקיבלה מהוריה ליתר ביטחון. "אני לא בטוחה אם יש לי מספיק כסף בשביל זה."

הבעת פניו של אדגר הרצינה פתאום. "שלא תעזי. תעזבי את הארנק מיד," פקד עליה. היא שמטה את הארנק על המיטה. "אני לא מאמין שאת חושבת שאתן לך לשלם. זה אפילו קצת מעליב. בואי כבר."

הוא יצא בסערה מהחדר, וסילביה מיהרה בעקבותיו. היא התרגשה מעט מהצורה בה התייחס לעניין כמובן מאליו. זה לא היה מובן מאליו בשבילה, איש מלבד הוריה אף פעם לא שילם עליה. מצד שני, הוא נסיך. בוודאי עניין התשלום הוא דבר מזערי ולא מורגש בעיניו. אולי היא לא צריכה להתרגש.

כשיצאו מהחדר התחילו להישמע פתאום רעשים. קולות של אנשים רבים שנשמעו כמו מלמולים מרוחקים. הם נכנסו למעלית, והקולות נבלעו כשנסגרה הדלת. כשהגיעו למטה והדלת נפתחה מחדש, הקולות חזרו, חזקים יותר.

אלייר עמדה במרכז הלובי, מביטה דרך הדלת הגדולה והפתוחה. משב רוח קרירה חדר פנימה והעביר צמרמורת בגופה של סילביה. אלייר פנתה לעברם כשהופיעו. היא הייתה לבושה בג'ינס צמוד ואפור שכולו קרעים, סוודר שחור הגדול עליה בכמה מידות ומגפי עור קצרים ושחורים, מעוטרים במתכות מבריקות. שיערה האדום-חצילי היה אסוף בפקעת מבולגנת ורפויה. לצידה ישב גיזמו בגב זקוף. ניכר עליו כי הוא מעוניין לגלות מה פשר הקולות האלה, אוזניו זקופות מעלה בסקרנות.

"לא דרך השער הראשי," אמרה אלייר לאדגר. "התקשורת פה."

אדגר צקצק בלשונו. "תודה."

הוא הניח את זרועו סביב סילביה, נוגע באחת מכתפיה, והוליך אותה דרך הדלת. היה מרחק בטיחות גדול מהדלת הראשית לשער הראשי, כשבניהם עמד גם רכב פרטי שחור עם חלונות מושחרים. לא ניתן היה לראות בדיוק מה הולך מחוץ לשער, כפי שגם לא יכלו לראות מבחוץ פנימה היטב. אדגר עזב את סילביה והתקדם לעבר הרכב, אמר דבר-מה לנהג, וחזר אליה, מורה לה ללכת בעקבותיו.

הרכב התניע והתחיל בתנועה לכיוון השער הראשי, מסיח את דעת התקשורת בחוץ, וגורם לקולות האנשים לגבור בהתלהבות.

אדגר הוביל את סילביה מסביב למבנה, והמשיך להתקדם לעבר סבך עצים נמוכים בצמוד לגדר האבנים שסבבה את המקום. סילביה הייתה מבולבלת. לאן הוא לוקח אותה? כשנכנס אדגר לתוך הסבך, סילביה שאלה, "מה אנחנו עושים פה?"

"מטפסים," ענה אדגר. הוא נעצר צמוד לקיר, והסתובב להביט בסילביה. עיניו נראו בהירות מהרגיל בקרני אור השמש שחדרו מבעד לענפי העצים. "הייתי בורח דרך כאן הרבה כשהייתי קטן."

סילביה התקרבה אל הקיר ושלחה את ידיה מעלה, מתמתחת ובקושי מצליחה לגעת בקצות אצבעותיה בקצה. אדגר פלט גיחוך.

"תנסי לשים רגל כאן," הוא טפח בידו על אבן רחבה שבלטה קצת יותר מהשאר. סילביה ניסתה לעשות זאת, אך רגלה החליקה. זה התחיל להרגיז אותה.

"אני לא מצליחה, בוא ננסה משהו אחר," היא אמרה בכעס, מסירה את ידיה מהקיר. אדגר התכופף ושילב את אצבעותיו אלה באלה, יוצר עבורה מדרגה. "לא, נו, לא ככה."

"קדימה, אין לנו את כל היום," אמר אדגר. אין לנו? חשבה סילביה.

היא הניחה בהיסוס את רגלה בתוך כפות ידיו, מרגישה לא בנוח שהיא דורכת עליו. יד אחת שלה נעזרת בכתפו כדי לא ליפול. הוא הניף אותה בקלות, וסילביה פלטה צווחת בהלה מאופקת. היא שמעה את אדגר צוחק עליה כשהיא הרימה רגל מעלה והתיישבה על קצה הקיר. היא הביטה מטה לצד השני, תוהה איך לקפוץ לשם בלי להיפצע, ובינתיים אדגר הספיק בתנועה אחת קלה להרים את עצמו אל הקיר ולהתיישב לצד סילביה, ומיד אחר כך, מבלי לחשוב פעמיים, לקפוץ לצד השני ולנחות על רגליו.

"קדימה," זירז אותה אדגר. "זה לא באמת גבוה."

סילביה העבירה את רגלה השנייה לצד השני והכינה את עצמה, ליבה הולם. היית עושה דברים כאלה כל הזמן כשהיית קטנה, הזכירה לעצמה. והיא קפצה, מועדת מעט, אך אדגר ייצב אותה.

"זה היה קשה?" הוא הקניט, מעלה חיוך.

סילביה השיבה בדחיפה קלה. "שתוק."

"זה לא דיבור של נסיכה," אמר אדגר. הוא גיחך ושילב את זרועו בזרועה של סילביה והתחיל לצעוד.

"מזל שאני לא נסיכה," אמרה סילביה.

אדגר פלט גיחוך, והציב את זרועו לכיוון סילביה, כדי שתשלב בה את זרועה. היא הרימה גבות לעומתו, אך שיתפה פעולה.

הם התחילו לצעוד שלובי זרועות בשקט קדימה, צמוד לקיר, וכשהגיעו קרוב לקצה, עצר אדגר את סילביה והציץ לעבר השער הראשי, שם מצא המולת אנשים ומצלמות וכלי תקשורת שונים המקיפים את הרכב השחור שזה עתה יצא מהשער, ומעקבים אותו בנסיעתו.

הם ניצלו את ההזדמנות ועטו במהירות לצדו השני של הכביש הרחב, להסתתר מאחורי הקיר המגדר את המבנה ממול לארמון המלוכה – אולם הקונגרסים הגדול על שם המלכה סקרלט, אשר בעלה - אחד מהמלכים הקודמים בשושלת - תרם גם את השטח לבנייה וגם שילם על הבנייה של המבנה המפואר.

הם חלפו על פני מבנים גדולים ומפוארים נוספים, לא עוצרים לרגע להעריך את יופיים וערכם, רק ממשיכים הלאה עד שאדגר ירגיש שהם במקום בטוח. פתאום הוא נעצר וסילביה נעצרה יחד איתו. הוא הציץ פנימה לתוך סמטה ריקה מאדם, ואחרי כשתי דקות הגיח מהפינה הרכב השחור. ברגע שעצר הרכב מיהרו השניים לקפוץ פנימה לתוך הרכב, ולהמשיך את המסע בנסיעה.

"לאספרסו קפה," אמר אדגר בפשטות לנהג מהמושב האחורי. הנהג לא ענה והחל מיד בנהיגה. סילביה הייתה מופתעת מחוסר התקשורת בין אדגר והנהג.

בית הקפה היה נמצא בסמטה פנימית מוקפת בניינים גבוהים לא רחוק משם. הסמטה הייתה ארוכה ומהודרת, מלאה במסעדות וחנויות בגדים יוקרתיים. את המושבים החיצוניים של המקום גידרו ועיטרו שיחים שנגזמו למלבנים. בפתח הכניסה בירכה אותם המארחת, שהייתה בחורה צעירה ויפיפיה, מאופרת באיפור מינימלי שמשווה לה מראה יוקרתי ועדין. היא נראתה מופתעת מהופעתו של הנסיך אדגר, אך הצליחה להתאושש בחינניות ומקצועיות.

"תרצו לשבת בפנים או בחוץ?" שאלה בחביבות.

"בפנים," ענה אדגר בלי לחשוב פעמיים, בחוץ היה קר מדי.

זה היה ללא ספק בית הקפה המפואר ביותר שאי פעם ביקרה בו סילביה – אך היא לא ביקרה בהרבה בתי קפה. הכל היה זוהר מאוד ומבריק מאוד, התקרה הייתה גבוה מאוד וממנה נשפכה נברשת קריסטלים גדולה ומנצנצת. השולחנות היו מזכוכית והמושבים היו לבנים ומרופדים, וכל המקום כולו היה קריסטלי ולבן. הם בחרו שולחן לשניים בפינה הרחוקה והמבודדת. לא היו אנשים רבים בבית הקפה, וסילביה הרגישה איך נועצים בהם מבטים.

הגיע מלצר עם זוג תפריטים ויחד איתו הגיעו ניחוחות נקיים ונעימים של פרחים. הוא מיהר להיעלם.

סילביה לא הרגישה שייכת ואפילו מאוימת במקום הזה. היא העיפה מבט אל מכנסי הג'ינס שלה ולאחר מכן לעבר הבגדים המהודרים והאלגנטיים שלבשו מעט הנשים במקום. היא התחרטה על איך שהתלבשה, ועל זה שהסכימה לצאת החוצה עם אדגר.

"בחרת כבר מה את רוצה להזמין?" שאל אדגר.

"אה? לא, עוד לא," היא הורידה את מבטה אל התפריט ונחרדה מכמות הספרות שהוצמדו לכל מנה. "אני... לא יודעת..." מלמלה סילביה במבוכה. "זה מאוד יקר."

"את לא צריכה לדאוג בקשר לזה. את רוצה שאני אעזור לך עם ההחלטה?" אדגר קיבל את שתיקתה של סילביה כהסכמה. "שנינו ניקח את ארוחת הבוקר הכפרית, ולקינוח את תיקחי את עוגת גן העדן בווניל, ואת התה הירוק עם המרווה והלימונית. אני אקח..." הוא בחן שוב את התפריט. "את קפה הבית ועוגת מוס שוקולד." ברגע שסיים לדבר, העיף מבט לעבר הדלפק ומיד מיהר לעברם המלצר בשנית, כותב בפנקס את ההזמנה שאדגר מכתיב לו ואוסף את התפריטים.

"ובנוסף," אמר אדגר למלצר רגע לפני שהלך, "נשמח מאוד אם תגיד לאנשים בשולחן ההוא שם," הוא החווה בראשו, "שלא יצלמו אותנו. זה לא מנומס."

סילביה הביטה בשולחן בו ישבו האנשים שעליהם דיבר אדגר. אחת מהנשים בשולחן החזיקה פלאפון וכיוונה את המצלמה לעבר סילביה ואדגר, וכשראתה שהמלצר מתקרב לכיוונה, היא מיהרה להוריד את הפלאפון. סילביה הביטה במלצר מורה להם להפסיק, ואיך האישה מחזיקה את הפלאפון לתיק הצד שלה.

בזמן ההמתנה הביטה סילביה מבעד לחלון הזכוכית הגבוה לעבר החנות ממול שנראתה כמו חנות שמלות ערב.

אדגר עקב אחרי מבטה של סילביה. "כן... נצטרך לקנות לך שמלה לנשף. יש לך העדפה לצבע?"

סילביה עיוותה את פניה. האם אדגר מנסה לקנות אותה?

"אדגר, עם כל הכבוד והתודה, אני באמת לא צריכה שתקנה לי עוד דבר. אני לא יכולה לקבל ממך יותר מתנות."

פניו של אדגר הרצינו. "תקשיבי, קאדט. אני לא קונה לך מתנות. שברתי לך את המשקפיים – קניתי לך חדשות. את שוהה בגללי אצלי בבית – לכן אני מוכרח לדאוג לך לאוכל. שמלת הערב היא לנשף שיתקיים בקרוב."

"נשף?" הגתה סילביה בבלבול. היא הרגישה מעט פגיעה מהדרך בה דיבר אליה אדגר.

"נשף האירוסין שלנו. זה יהיה אירוע גדול. הם כבר התחילו לתכנן אותו, בגלל זה הוצאתי אותנו מהבית. אין לי כוח לשגעונות של ההכנות."

סילביה חזרה בבת אחת למציאות השקרית והעגומה שלה, מרגישה איך ליבה מתהפך בכאב.

"אתה יודע שאתה צריך להפסיק עם המשחק הזה לפני שיחתנו אותנו באמת, נכון?" לחשה סילביה. "זה הופך ליותר מדי אמיתי."

אדגר לא הספיק לענות. ההזמנה הגיעה והשולחן התמלא כל טוב. הארוחה הכפרית התגלתה כצלחת מרובעת עצומה ועליה חביתה שמנה, חתוכה למשולשים, שלושה סוגי גבינות, וירקות טריים חתוכים לאורכם. על צלוחית קטנה הייתה חמאה למריחה, ועל קרש עץ כהה הונחה כיכר קטנה של לחם שחור מהביל, פרוס לפרוסות עבות ועסיסיות. העוגה הייתה עוגה אישית קטנה ועגולה שכולה שכבות לבנות במרקמים שונים, שניתן היה לראות דרך כלי הזכוכית בו נמצאה. השכבה העליונה הייתה קצפת מעוטרת בתותים עסיסיים. התה הוגש בספל גדול כמו קערה, ועל הצלחת שעליה נח הספל נחה גם פרוסת לימון עבה.

מצב רוחה של סילביה השתפר מעט מהארוחה המעולה, אך כשעזבו ואדגר החליט לעצור ולהביט בחנות שמלות הערב ממול, מצב רוח שוב נהיה עגום.

"אז איזה צבע בחרת?" הוא שאל שוב.

"אני לא יודעת, אדגר," השיבה סילביה בכניעה.

"מצוין. אני אבחר אותה בשבילך," אמר אדגר. "ותפסיקי לדאוג כל כך."

סילביה הרגישה את כף ידו על כף ידה ונתנה לו לאחוז בה ולהוביל אותה לחנות השמלות. היא הרגישה איך הסומק מופיע על לחייה.

בכניסה לחנות נשמע פעמון קטן שתלוי מעל הדלת. החנות הייתה גדולה ומרווחת להפליא – בנוסף לכל מעמדי הקולבים שפוזרו בכל החנות, ולבובות הראווה המציגות את מיטב השמלות, היה עדיין גם מספיק מקום כדי להתהלך בחנות מבלי להפיל שום דבר.

שתי המוכרות בחנות היו עסוקות בפטפוט מאחורי הדלפק ולא הבחינו באדגר, עד שאמר להן שלום, בעוד שסילביה שקטה לצידו, ידה עדיין בכף ידו.

שתיהן נראו מופתעות ומיד עצרו בשיחתן. אדגר לא נראה מופתע מהתגובה שלהן, בוודאי היה רגיל לכך כבר. "שלום לך," אמרה אחת מהן בקול שובב, בלונדינית עם שפתיים מלאות, מרוחות בורוד פוקסיה. היא עקפה את הדלפק בזריזות, וסילביה מיד שמה לב לפי קרקוש הנעליים שלה שהיא בנעלי עקב גבוהות. היא הייתה לבושה בשמלה צמודה ומבריקה ללא כתפיות שבקושי הסתירה את חלקי הגוף שלשמם נועדו בגדים מלכתחילה. שדיה כמעט ופרצו החוצה כשהיא שלחה את כף ידה לעברו של אדגר.

אדגר עזב את ידה של סילביה ופנה לתפוס בעדינות רבה את ידה של המוכרת, התכופף מעט ונשק לגב כף ידה ברפרוף עדין, בעוד הוא מקפיד לשמור על קשר עין.

משהו בתוך סילביה בעבע כשהיא ראתה את הבעת פניה של המוכרת. ממש המסת אותה, אדגר.

הוא עזב את ידה של המוכרת, ובקול הכי פלרטטני שלו שאל אותה, "ומה שמך?"

סילביה הרגישה כאילו אדגר שכח לשם מה הם הגיעו לחנות – לשם שמלה לנשף, נשף האירוסין שלהם. אירוסין! שלה ושל אדגר, לא של אדגר והמוכרת! סילביה הרגישה מוזר שהיא מתחילה לחשוב על זה כך.

המוכרת צחקקה ושלחה מבט לעבר המוכרת השנייה, שגם היא נראתה משועשעת. "ג'סמין," אמרה המוכרת. "הנסיך אדגר."

"איזה שם נפלא," אמר אדגר באותו הקול.

ואתה ממש אלאדין, חשבה סילביה בכעס, מביטה מטה על הנעליים הישנות שלה.

"הנסיך, מחמאות כאלה לא יעבדו עליי," אמרה ג'סמין והעבירה את ידה בשיערה. בוודאות הן עבדו עליה. "ובכן, איך אפשר לעזור לך?"

"ובכן, ג'סמין," הוא הדגיש את שמה והיא פלטה גיחוך, "אני צריך שתעזרי לי למצוא שמלת נשף יפהפייה בשביל העלמה קאדט." אדגר הניח את זרועו סביב כתפיה של סילביה.

ג'סמין הביטה בסילביה מכף רגל ועד ראש, לא מתרשמת כלל וכלל. היא שלחה מבט לעבר המוכרת השנייה, שהשיבה לה מבט דומה שאמר "מה היא עושה איתו בכלל?"

"טוב," סיכמה ג'סמין. "אפשר לעשות עם זה משהו. יש לכם העדפות לצבע? לסוג הבד? אורך השמלה?"

אדגר ענה בענייניות. "צבע עדין, אולי ורוד כלשהו – אך חיוור. משי. האורך יגיע לברכיים או יעבור אותן. בקשר לשאר אני סומך עליך, ג'סמין." הוא שלח אליה חיוך מלבב חושף שיניים.

איך הוא יכול לסמוך עליה כשהיא לובשת משהו כזה? חשבה סילביה.

"אני יודעת מה אפשר להביא לכם," אמרה ג'סמין. 

ג'סמין הסתובבה בחנות, מזיזה קולבים פה ושם. היא הוציאה שמלה אחת בצבע תכלת, כולה משי מבריק, והחזיקה אותה בגובה כתפיה פן תיגע ברצפה. היא התהלכה עם השמלה כך לצד השני, והוציאה קולב נוסף, עליו נחה שמלה בצבע אפסק חיוור. היא לא הספיקה לפצות את פיה וכבר אדגר קבע "את השנייה". ג'סמין חייכה והגישה לו את השמלה, הולכת להחזיק את השמלה התכולה למקומה.

סילביה הביטה בשמלה שבידיו של אדגר. "תמדדי אותה," הוא אמר והגיש את השמלה לידיה. היא נכנסה לתא המדידה ואדגר התיישב על כורסא מעור שנחה בצמוד לתא.

היא תלתה את השמלה בתא, הורידה את נעליה ופשטה את בגדיה, משליכה אותם על הרצפה לצד רגליה. היא נותרה בגרביים, תחתונים וחזייה בלבד כשפנתה ללבוש את השמלה. סילביה לא הצליחה להגיע לרוכסן מאחור, והשמלה נותרה פתוחה מאחור מקו האגן עד לצווארה. השמלה הייתה עשויה ממשי מכוסה בשכבת שיפון דקיקה מהאגן מטה. השמלה הייתה אמורה להיות צמודה באיזור החזה, אך הרוכסן היה פתוח והיא נאלצה להחזיק את הבד צמוד לבית החזה שלה בעוד היא התבוננה בשמלה במראה. היו לשמלה כתפיות דקיקות והמראה שלהן נהרס עם כתפיות החזייה הכחולה של סילביה. בגד השמלה הגיע עד לברכיה מלפנים, אך בהדרגתיות הגיע לאורך קרסוליה מאחור.

"קאדט! הכל בסדר?" קרא אדגר מחוץ לתא.

"כן!"

"אפשר לראות?" שאל.

"לא!"

"למה לא?" שאל אדגר. "את לבושה?"

"כן, אבל-" סילביה לא הספיקה לעצור אותו וכבר הוא הסיט את הווילון, ומגרונה של סילביה נפלטה צווחה.

אדגר נלחץ והסיט חזרה את הווילון, אך חזר והכניס את ראשו פנימה, ראה כי היא לבושה, ופתח שוב את התא.

"אדגר! צא מפה!" צעקה עליו סילביה והסתובבה בגבה אליו.

"אוי נו, פתאום נהיית לי ביישנית כל כך," אמר אדגר. היא ראתה אותו במראה מתקרב אליה. הוא הזיז את שיער האסוף ורכס בעדינות את הרוכסן מאחור. הוא הביט בה רגע במראה, כולה אדומה ממבוכה, וחייך. "קאדט," הוא הגה את שמה ברוך. היא הרימה את עיניה. אדגר חייך, ומשך בגומיה שאספה את שיערה של סילביה, נותן לשיערה להתפזר על כתפיה. "יותר טוב."

סילביה החלה לסדר את שיערה, ואדגר השחיל את הגומיה על זרועו. היא נזכרה פתאום שאפשר לראות את כתפיות החזייה, וניסתה לסדר אותן ולהסתירן.

"אל תדאגי, זאת לא הפעם הראשונה שאני רואה חזייה," הקניט אותה אדגר. סילביה שלחה לו מבט עצבני.

מאחוריהם הופיעה ג'סמין. "אז מה החלטתם?"

"ובכן, ג'סמין יקירתי, החלטנו לקחת את השמלה הזו," אמר אדגר, סוגר את הווילון מאחוריו כדי שסילביה תוכל לחזור לבגדיה. "יש לך במקרה נעליים שיתאימו לשמלה?"

"במקרה יש לי!" קראה ג'סמין. "איזו מידה?"

"קאדט?" שאל אדגר.

"שלושים ושש," ענתה סילביה, מתפתלת ומשתחלת מתוך השמלה.

"איזו רגל קטנטנה," אמרה ג'סמין. סילביה שמעה אותה מתרחקת יחד עם אדגר, מקרקשת בנעליה.

אדגר וסילביה לא החליפו עוד מילה כל הדרך חזרה לארמון. סילביה לא הרגישה בנוח להיות עצמה ולדבר בצורה טבעית עם אדגר, בעוד הנהג נוכח ומאזין. כשיצאו מהרכב, אדגר הגיש לסילביה את השקיות בהן היו השמלה והנעליים, והמשיך לדרכו. הוא נעצר פתאום, הסתובב, ואמר, "ארוחת ערב עם המלכה היום."

כשנכנסה סילביה לחדר בו שהתה כעת, היא גילתה שם את רוזט, מסדרת ערימת בגדים על המיטה.

"שלום, סילביה!" קראה רוזט, עדיין בנעלי ההתעמלות שלה.

"שלום," השיבה סילביה, מופתעת מהמראה שנגלה לפניה. "מה כל אלה?"

רוזט הרימה חולצה רפויה אפרפרה עם הדפס וקישוטים מנצנצים, והתקדמה לעבר הארון הפתוח לתלות אותה. "אלה בגדים ישנים או לא רצויים של אלייר. שיהיה לך משהו ללבוש."

סילביה חלצה את נעליה והניחה את השקיות שלה על הרצפה.

"מה יש לך שם?" שאלה רוזט בסקרנות.

"שמלת נשף ונעליים," ענתה סילביה, מתקדמת לעבר הבגדים על המיטה כדי לבחון אותם.

"איזו התרגשות!" קראה רוזט. "אני פשוט לא יכולה לחכות לראות אותך בה, אבל אני אחכה לנשף. אני לא מאמינה שאדגר הקטן שלנו כבר מאורס!"

סילביה הרגישה דקירה בחזה. גם לרוזט הם משקרים, וזה נראה כמו משהו שחשוב לה.

"תודה, רוזט," אמרה סילביה. "אני אסדר את השאר בעצמי. אני מודה לאלייר על הבגדים."

"כמובן, אני אתן לך לנוח," אמרה רוזט. "אם את צריכה אותי רק תקראי בשמי."

עד ארוחת הערב לא היה לסילביה הרבה מה לעשות מלבד לסדר את הבגדים בארון. היא החליטה להישאר באותם בגדים גם לארוחת הערב, לא מתחשק לה לראות עוד בגד אחד בזמן הקרוב.

לבסוף היא התיישבה על מיטתה והתקשרה לאמה. אמה פתחה ביבבות על כמה שדאגה כי סילביה לא ענתה לה, ואז סילביה הרגיעה אותה וניסתה להסביר לה בצורה כלשהי למה היא נמצאת כרגע בארמון עם הנסיך אדגר ולא באקדמיה.

"אמא, רק בבקשה אל תקשיבי למה שתקראי בעיתון או תראי בחדשות, באמת שאני אסביר לך הכל ברגע שאחזור הביתה."

"ומתי תחזרי? הנסיך שהיה אמור להתארס זה לא הנסיך השני? אוסקר?"

"אל תדאגי, זה יהיה בקרוב, אני מבטיחה. כן, אמא, אבל אני לא מאורסת," היא לחשה את המשפט האחרון לפלאפון. "לא משנה מה יגידו בעיתון, תבטחי בי."

"אז אני לא מבינה מדוע את שם עם אדגר!"

"אמא בבקשה... אמרתי לך שאני אסביר הכל כשאחזור הביתה, אני פשוט לא יכולה לדבר על זה. אני חייבת לזוז, להתראות."

"להתראות, ילדה שלי. אל תעשי בעיות."

בינתיים רק לי עושים בעיות, חשבה סילביה וניתקה. היא נשכבה על המיטה ופרשה את ידיה. היא שקעה במחשבות. היא כעסה על אדגר על איך שהתנהג בחנות הבגדים. הוא מבקש ממנה להעמיד פנים, אבל הוא עצמו מפלרטט עם מוכרת בחנות. היא בטוח השתכנעה שהם מאורסים. כבר החשיך בחוץ וסילביה התחילה להתנמנם כשנשמעה דפיקה על הדלת.

"כן?" היא קראה, מתיישבת.

הדלת נפתחה ופנימה נכנסה דמות שסילביה זיהתה גם באור הדמדומים – אדגר.

"קאדט, הארוחה מתחילה," אמר. "בואי, שלא נעכב את כולם."

סילביה קמה בדממה ממיטתה ונעלה נעליים. הם יצאו יחד מחדרה, ואז סילביה שאלה, "מי זה כולם?"

"אלייר, הנרי," השיב אדגר ועצר לרגע לפני שהוא המשיך, "אוסקר. אמא שלנו גם כן תגיעה עוד רגע."

"וג'סמין לא תגיע?" שאלה סילביה בקרירות. היא נזכרה במשפט שזרק אליה אדגר בתא ההלבשה, "זאת לא הפעם הראשונה שאני רואה חזייה". המשפט הזה הטריד את מחשבתה.

"איזו ג'סמין? המוכרת?" שאל אדגר. "למה שהיא...?"

הוא עצר בבת אחת, ותפס בזרועה של סילביה. היא ניסתה להשתחרר מאחיזתו, אך הוא תפס גם את זרועה השנייה. "קאדט," הוא אמר את שמה, מביט בעיניה. "תגידי לי בבקשה שלא חשבת לרגע שנמשכתי למוכרת ההיא. היא נראתה כמו חשפנית! זה מה שאת חושבת עליי, שאני נמשך לבנות כאלה? זה מעליב."

"היית מאוד משכנע."

"ובכן," הוא שחרר את אחיזתו והחליק את כפות ידיו לכפותיה של סילביה, "גיליתי שכשמתנהגים בצורה כזו למוכרות מהסוג שלהן, אתה מקבל את השירות הכי טוב. ראית באיזו מהירות סידרנו את הכל. הן אפילו מצאו לך נעליים תואמות יפהפיות, שאני בטוח שאפילו לא הצצת בהן." הוא צדק.

סילביה לא ענתה, היא הרגישה מוזר שהיא נמצאת בסיטואציה כזאת, ואדגר מחזיק את ידיה. היא לא הארוסה שלו, לא באמת, היא אפילו לא החברה שלו.

"זה הפריע לך עד כדי כך?" שאל אדגר. סילביה התכווצה והשפילה את מבטה, ואדגר הציץ בפניה מלמטה.

"זה לא זה," לחשה סילביה. "זה פשוט... קשה לי פה. אני מרגישה שאני עושה משהו לא בסדר. אתה גורם לי להתחזות לארוסה שלך, אבל זה לא מרגיש ככה ואני בטוחה שיעלו עלינו."

אדגר שחרר את ידיו, והרים את ידו לשיערה של סילביה, מסדר את השיער מאחורי אוזנה. הוא ליטף קלות את הלחי שלה באצבעותיו הקרות. "קאדט, היית רוצה שאתנהג יותר כמו הארוס שלך?" לחש.

סילביה הרימה את עיניה אליו, ליבה פועם במהירות. הוא התקרב אליה עוד, סנטימטרים בודדים מפרידים בין פניהם. היא הרגישה את נשימותיו על עורה. אדגר העביר באיטיות אגודל קריר על שפתה התחתונה, והוריד באצבעותיו האחרות את סנטרה, פותח את פיה מעט. עיניה נעצמו, והוא התקרב אליה, כמעט לכדי נשיקה, ולחש על שפתיה. "אני יכול לשכנע אפילו אותך."

סילביה פקחה את עיניה בבת אחת, נבוכה, לחייה אדומות מתמיד.

אדגר התרחק ממנה, צוחק.

 

 

 

 

נכתב על ידי אליוט (כותבת סיפור) , 14/1/2014 18:52  
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , סיפורים , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאליוט (כותבת סיפור) אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אליוט (כותבת סיפור) ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ