לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

you come at the king, you best not miss

רשמים מנסיוני לצלוח תואר ראשון בגהינום (ושיט מפעם)

כינוי:  כינוי שנון כלשהו

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

3/2018

להפסיק להאמין



הייתי צריך לדעת שהכל נגמר כבר לפי הצבע הלבן שהופיע על עלי השלכת בחוץ.
לקבל את העובדות כפי שהן, לא להלחם בהגיון הפשוט. אבל סרבתי. 
ההרגל החדש, לחצות את הרחוב בהליכה שפופה ועיניים נעוצות במדרכה המאפירה, 
והעלים הו העלים, נשלכים מן הצמרות התמירות, לעיתים במטח לעיתים בבדידות נוגה, ארצה אליי.
דורשים מעיניי לנוע אליהם, להקשיב, לקרוא את רזיהם... אך אני בשלי.
עיניי נעוצות במדרכה האפורה. מתעקש שאין שחור ולבן. מסרב לקבל את המובן 
מאליו. "הכל בסדר היום" אני זועק השמיימה וציוצים רכים מסכימים איתי. נמתחים באוויר
ומלטפים את כיסוי עיניי. צליל ממלא את הריק שבין הנראה לסמוי. לו היה זה צבע 
הייתי מאמין שאני קיים... 

עלים מלבינים רוקדים סביבי בדרכם מטה, מוכי פטרת או נפגעי איתן טבע מסויים. 
קול פנימי דוחק בי להתעלם ולהפנות מבטי השמיימה, אומר לעצמי שמחר יהיה 
בסדר כמו היום וכמו אתמול. מכווץ את עיניי, אף דמעה לא תברח. לא אתן לדבר להשתנות.
מיישיר מבט אל הענן וההגיון מתעקל.
הגשם לבטח ישטוף את כתמי הסיד והעלים יירקבו כדרכם ויהפכו לרשתות שקופות, עם 
הזמן, שבסופו של דבר יעלים גם אותן... לנצח. ואחרים יגיחו, ימלאו את הצמרות בחיים
חדשים, מלאי תקווה. יכו צל בארץ וחיים במדבר. האפור, השחור והלבן. כל הצבעים.

המשפט מהדהד במוחי כאילו לפני יומיים נטלתי את הגלולה המוזרה:
"זמן הוא אינו מוחשי ולכן איננו דבר, בסופו של דבר זמן הוא רק התחלה ואמצע..."
הקול לא מתעמעם אך נדמה היה לי במשך תקופה שמוכן להתמוגג כל רגע.
יחד עם כתמי הסיד הלבנים, בבוא הגשם. כפי שההגיון שלי עשה לפני שנים...
בעקבות ההגיון... תחת פסולת העלים המרכיבה את האדמה... פיסה פיסה.
רשת של מוות נארגת וממנה צומחים חיים. 

הייתי צריך לדעת שהכל נגמר כבר לפי הטון באויר. הקול של הרוח. הריחות 
הטפלים. הייתי צריך להבין בזכות כהות החושים. אך סירבתי לקבל זאת.
"היום לא אמות. אחיה עוד יום... גם אם אמות על כן יומיים"
המשפט לא מפסיק להדהד במוחי... קולו אינו גובר אך הפחד מהאפשרות 
הזו סוגר אותי בתיבה ולא משאיר מקום לזוז. בלי חרך לאוויר ולאור, תחת האדמה. 
חלק מהפסולת, מכוסה עלים לבנים. 
האם הייתי צריך לדעת...? אך יותר מכך, האם הייתי צריך להפסיק להאמין...?
נכתב על ידי כינוי שנון כלשהו , 4/3/2018 11:41  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של KristyDarling ב-6/3/2018 21:34
 





4,330
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , שירה , הומור וסאטירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לכינוי שנון כלשהו אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על כינוי שנון כלשהו ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ