לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 21

Yahoo:   




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2014

זה השבוע הכי מדכא שהיה לי


am i even here - image

 

אני מן הסתם לא זוכרת את כל השבועות המדכאים שעברתי לכן זה לא לחלוטין נכון, מצד שני אני באמת לא זוכרת אז אני פשוט אסמוך על התחושה המתוקה שאני רוצה שהוא יגמר. עכשיו. אם אפשר. 

הייתי עסוקה כל היום בלבהות בעקרות בית נואשות לבין לרטון שאני צריכה לסדר את הארון. ולפני שעה החלטתי שאני באמת צריכה לסדר את הארון ובאמת שהתחלתי אבל הינה אני כעבור שעה יושבת כאן ובהצצה הצידה הארון עדיין מבולגן. (מדף אחד כבר לא, אבל זה רק כי החלטתי להפיל ממנו הכל רק שיראה מסודר בעין) 

וזהו זה, ארון מבולגן, עקרות בית נואשות לילות חסרי שינה אלה הם חיי. הלוואי שהיה פחות בסיס. או פחות בית אפילו. כן, אני לא בדיוק מרגישה שבא לי להיות באף אחד מהמקומות האלו לאחרונה בא לי פשוט להיות בחוץ. להיות בחוץ ולהיות לבד. אני כל הזמן עייפה ונמאס לי לענות על אותה השאלה מאוסה שכולם נותים להפיל "את בסדר? מה קרה?" "אני עייפה" היא אמרה בפעם האלף. ואני באמת עייפה, זאת לא עוד תשובה מתחמקת ל"עצובה" או כל דבר דרמטי אחר זאת פשוט עייפות. כמעט בלי שינה בכלל והרבה מאוד על הראש נראה שאני קורסת לאט לאט. הרבה מעצבן אותי ואנשים נוטים לעצבן עוד יותר, אף אחד פשוט לא מבין את הרמז ואני על הקרשים רק רוצה באמת ובתמים שיעזבו אותי בשקט. 

זה פשוט יותר מידי לכרגע, ולצערי אני לא יכולה לעצור הכל ולהגיד שאני עייפה. תפסיקו לדבר איתי, תפסיקו לנסות ליצור קשר או לשחק אותה כאילו אכפת לכם, תפסיקו להתעניין, תפסיקו להריץ הכל כלכך מהר, הכל באמת מתקדם מהר מידי. בא לי לתפוס אומץ ולהסתגר בתוך החדר ולא לצאת, לא לענות לטלפונים ולא לדבר עם אף אחד...אחח אם רק יכולתי לעשות את זה. נמאס לי מכולם. נמאס לי לנסות להבין אנשים, לנסות להתאים להם, לשמח אותם, להסביר להם, להתעצבן עליהם, להתעצבן על עצמי שאני לא תמיד מצליחה. נמאס לי, אני עייפה כבר אמרתי? 

 

נכתב על ידי , 15/9/2014 20:25  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



להתחיל מחדש...


התחלות זה קשה. 

לאט לאט ואז בבת אחת אתה קם ופתאום אתה מבין שזאת התחלה חדשה ואתה צריך לבטוח בקסם הזה של התחלות חדשות ולהישאב פנימה ולתת לכל ההשלכות לעוף מסביב לפגוע בך ומה שיהיה יהיה כי זהו זה אין ברירה. ואתה לא בטוח בכלום אתה פשוט יודע שיש סיבה, ואי אפשר להמשיך יותר. 

ואני לא אוהבת את זה. אני אוהבת שיגרה, העיניים שלי מחפשות אחרי מה שמוכר וההרגשה של התחלה חדשה חונקת ומפחידה כי מה היה עד עכשיו ולאן זה נעלם? כל פעם שאני נוסעת הביתה, הרגשה של בית אחר שפעם היה שלי עולה ומציפה את העיניים בדמעות, מקומות שעברנו בהם, אנשים שאמרנו להם שלום, עצים שהיינו צריכים לעקיף בדרך, השקיעה שתמיד נמצאת בזמן והאור שנופל על העצים והופך את העלים אדומים, המדרכה שמוצפת הרבה אנשים והציפייה להיפגש. והעצים עדיין שם, האנשים מוכרים בצדדים, השמש עולה ושוקעת כל יום והמדרכה מוצפת אנשים אבל ההרגשה של בית דעכה. אין למי לצפות יותר. אף אחד מוכר לא עומד בתחנה הרגילה. והכיוון כבר לא אותו הכיוון. בן אדם שהיה קרוב אלי יותר מהכל נעלם. זה קשה, אי אפשר לשקר למרות שאני זו שעשתה את הצעד אני מרגישה כאילו מישהו עמד בנינו ואמר "די, מספיק" הכאב של הפרידה מגיע לאט ובזהירות כאילו מישהו יודע שאי אפשר לסבול הכל בבת אחת, זה הבנה איטית של מצבים שונים ביום יום כשאתה רוצה לחייג למישהו מוכר ולבכות, רוצה לספר משהו שמח, געגוע, מקומות מוכרים, בדיחות משותפות ואתה מרים את הטלפון ואז "הו" כן. להוריד את השפורפרת לאט  ולתת להרגשה לשקוע פנימה. 

אני מרגישה רע, אבל אני לא צריכה. אני יודעת שאני לא צריכה אני לא אשמה. אני עושה כל מה שאני יכולה, אני עשיתי וניסיתי בכל הכוח. וזהו זה. נראה לי שככה יודעים שזה נגמר. ברגע שאתה חושב על ההתחלה זה באמת הסוף. 

Peace in the Rain

נכתב על ידי , 13/9/2014 20:00  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





20,154
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , תחביבים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לCatie. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Catie. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ