לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בעל ואבא לשתי בנות וכלבת פאג. אחרי שנים של קריירות שונות ומשונות החלטתי לפרוש ולפתוח עסק מהבית במטרה להשקיע בקריירה החשובה מכל- הורות. האם זאת הדרך לנירוונה?

Avatarכינוי:  paradise camp

בן: 49





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2010    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

11/2010

כשהגוף הורג את עצמו


כל הורה מרגיש את התחושה העוצמתית, הטוטאלית של הזדהות עם הילד שלו. כשהם מקבלים מכה, זה כואב גם לנו באותו המקום. כשדוחים אותם חברתית בגן או בכיתה אנחנו מרגישים לפתע מושפלים ודחויים. אני זוכר איך אני ואשתי לא נרדמנו במשך כמה לילות והתהלכנו עם מועקה נוראה בלב במשך ימים כשהנסיכה הגדולה שלי ביקשה לשחק עם ילדה אחרת בגן משחקים כשהיא היתה בת 3 והילדה השניה סירבה לשחק איתה. אשתי בכתה כל הלילה אח"כ. התחושות האלו נובעות ממקום שההורה מרגיש קירבה פיזית ופסיכולוגית כל כך קרובה לילד שלו בדיוק כמו שמרגישים לכל איבר אחר בגוף. הילד שלי זה אומר היד שלי, הראש שלי. מכאן גם נובעים הביטויים של "נשמה שלי" עיניים שלי" וכד' לילדים.

כשאמא רוצחת את הילדים שלה, זה לרצוח את עצמה. לכן כל כך קשה להבין את זה. לעכל את זה. אחרי סיפור רוז, הילדה שאף אחד לא אהב, רק לכתוב את המשפט הזה פה, מעורר בי רעד של זוועה, אימה ורחמים על הילדה הזאת שסיימה חייה במזוודה בירקון כי הבכי שלה במושב האחורי הפריע לסבה. ואחרי סיפור האב הגרוש שחנק את בתו עם שקית ניילון והשוטר שרצח את אשתו וילדיו והתאבד. ואני לא מצליח "להתרגל" לחדשות כאלה ולהבין אותן.

חלק מהסיפור על האם מרעננה שרצחה את רוני ונטלי מפנה אצבע מאשימה לשרותי הרווחה.אבל שירותי הרווחה לא יכולים למנוע ממטורפים לעשות דברים כאלו. ואם היו פונים לבית משפט שיש חשש שההורה יפגע בילד אז השופט היה אומר שעל סמך "אינטואיציה" או חששות לא עובדתיים אי אפשר להוציא ילדים מהבית.  ואם בכל זאת היו מוציאים את הילדות "בכוח" (במאבק משפטי) אז כולם היו מתלהמים על זה ששירותי הרווחה חוטפים ילדים. היחידים שיכולים להציל ילדים כאלה הם השכנים, הקרובים, המורים ובני משפחה. שיכולים לראות את הסיכון מדי יום, לקחת אחריות, ולדווח. עובד סוציאלי לא יכול לעקוב אחרי כל הילדים כל הזמן.

ונשאר לי לרחם על האב שאובדנו אינו ניתן להכלה. הוא איבד את בנותיו, ואיבד את האשה שהוא עדיין אוהב למרות מה שעשתה ומפנה את כעסו כלפי שרותי הרווחה כי הם המטרה הנוחה לסימון בתוך הכאב הנורא הזה.

אבל הכי כואב לי על הקורבנות התמימים האלו, רוז, נטלי ורוני. הן לא חטאו. הן לא פגעו בנפש חיה. הן אהבו ושיחקו והתרגשו ובכו וצחקו כמו כל ילד רגיל כמותן. ורגע של טירוף הורי הפסיק את זה.

אומרים שסרטן זאת מחלה שנגרמת כשהגוף משתגע ותוקף את עצמו. איך קוראים לרצח ילדים בידי הוריהם?

נכתב על ידי paradise camp , 12/11/2010 00:26  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לא בוכים על גבר שנשפך


מרוב עצים לא רואים דובים.

יש לי הרגשה שהרבה דובים מתחבאים בעצי ההפקה של תוכניות הריאליטי.

איך שהוא מרוב שפימפמו לי בפרומואים או יותר פירפמו לי את המוח, מצאתי את עצמי צופה חצי המום חצי לעוג בפרק הפתיחה של היפה והחיה.

באמת התעלו על עצמם בהפקה והביאו יפות, מסוקסות, ומאותגרות אי קיו יותר (למרות שלא ראיתי את הפחות בעונה הראשונה) ולעומתן מאותגרי יופי וחיברות מוזנחים שמשום מה יש לי הרגשה שהם גרים קרוב מאד לטכניון בחיפה ולקרינה שהוא משיר סביבו.

אבל נו, באמת! הבאתם את סהר מתוכנית הריאליטי TLV (שדווקא כן צפיתי) בתור עוד אחת מהיפות..... מה נגמרו היפות בארץ?! או שההפקה בקשיים ופשוט מחליפה את שחקני הראליטי שלה בין התוכניות השונות בתקווה שהצופים מספיק רדומים+מטומטמים+אדישים מכדי להבחין במה הם צופים.

במחשבה שניה, כנראה שהם צודקים. למי יש כוח כשהוא חוזר הביתה בסוף יום עבודה להתייחס ברצינות לדמויות המצויירות האלו שקוראים להן פליטי ראליטי?

ואני עדיין תוהה האם משפטי החוכמה האלה שמככבים אצלי בכותרת נאמרו בתום לב או שדיי ברור שאיזו יפה תגיד משפט כזה... הרי בהפקה לא ייתנו להן יותר מדי צ'אנס ליפות להיות טבעיות כי אז יתגלה מוחן האנליטי והחד (אולי חוץ מאחת שהתהדרה בתואר סלבס באר שבעית....מה זה לעזאזל סלבס באר שבעית?! זה סוג של תואר באוניברסיטת בן גוריון?! או שסתם היא הולכת בקניון המקומי וכולם צועקים מה נשמע נשמה? ולמה אין כתוביות תרגום בתוכניות האלו?!) אז פשוט מעדיפים לגייס שחקניות או בנות שניתן להדריך אותן ברזי המשחק הראליטי.

בקיצור, עבדו עלינו.

 

 

מקבלים ציון 3, כי היפות בהחלט יודעות לתרום ביטויים מעניינים לשפה העברית,

והחנוניםכל כך מזעזעים, שמכאן יש רק מקום להתקדם ולהתפתח.

נכתב על ידי paradise camp , 12/11/2010 00:24  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לרגע אחד של פגישה מבויישת, הירח מחוויר, השמש נרגשת...


למה השמש נרגשת והירח מחוויר??? נו?! ככה זה בבליינד דייט.......
ואנחנו צריכים להכין את ילדינו לגרוע מכל שהנסיך על הסוס הלבן לא יגיע, ואז נרשום לג'יי דייט או משהו כזה....
טוב, אז איך הגעתי לזה?
כל לילה לפני השינה סיפור.
לגדולה (בת 8) אני מקריא את סדרת הארי פוטר כבר שנה שלישית ואנחנו בספר השלישי.
לקטנה (בת 4) סיפור ילדים, לפעמים קלסיקות שאני גדלתי עליהם, כמו דירה להשכיר, והילד הזה הוא אני, לפעמים קלסיקות שלא גדלתי עליהם אבל התחברתי אליהם כמו, תירס חם ומעשה בחמישה בלונים ולפעמים קלסיקות שאני גודל עליהם עם בנותיי.בד"כ יש ספר אחד שמשתנה מדי לילה, או מדי תקופה, אבל יש ספר אחד שמלווה אותנו כבר המון זמן, כל לילה. קוראים לו "תפילילה".
 
הספר נכתב על ידי מאיה חנוך (הבת של שלום חנוך) ומיכל כהן-חי
ומלווה בציורים קסומים של דמיטרי קיליסקי.
 

רפרוף בספר מעלה את המראות הבאים: אינספור חיות שלוות, ילדים עפים באוויר, שניים מהם שחורים, כמובן. ילד כורע בתנוחה נוצרית ליד מיטתו. הספר מלא וגדוש בכוונות טובות. הוא מנסה לדבר על הכל ואל הכל. החל מהשמש והירח, דרך העמקים, ההרים והיערות, בעלי החיים והים, וכלה במשפחה הקרובה והילדים בכל רחבי העולם.


יש בספר חושניות רגועה שמדברת להורים וממיסה את הילדים.

נכון, זהו ספר שרמת הסוכר שלו ביחס לספרי ילדים אחרים היא במינונים של פועלים חולי סכרת במפעל שוקולד, ואני מתכוון כמובן שהכל גדול. וזו הבעיה העיקרית של הספר, הוא פשוט עמוס מדי, ארוך מדי ונסיונותיו לגעת בכל העולם, בכל התחושות ובכל הילדים באשר הם, מותירים תחושה לא נעימה של מחנק, של אוניברסליות עצומה שאיננה הולמת את הרגעים האינטימיים בין ילד והורה שישובים יחד במיטה. גם אין מוסר השכל כמו בחמישה בלונים או דירה להשכיר, אבל האם כל ספר ילדים חייב מוסר השכל?!

מצד שני, זה הזמן הכי אינטימי בין הורים (עובדים.....) לילדיהם ובעידן ההיטק שאנו חיים בו, שבו הכל מהר, מוגבר, חזק ומודגש כדי להספיק הכל, הספר הזה דווקא עונה על הצורך הזה. לראייה בתי הגדולה מצטרפת אלי ואל הקטנה שוב ושוב להינות מאינטימיות מתקתקה של סיפור לפני שינה לקטנטנים.

בסיומו של הספר יש תפילה (תפילילה), לפני השינה,
בעיני היא פשוט נפלאה וקסומה,
לילה טוב לגוף שזקוק למנוחה,
כל היום הוא שיחק וצחק ובכה.
לילה טוב גם ללב, שנרגע לו עכשיו,
כל היום התרגש וכעס ואהב.
אז נניח לפחדים, ונניח לדמיון,
ניתן למחשבות לנמנם להן לישון.
וכשהגוף והלב ממש מוכנים
פשוט נרדמים וישנים נים נים נים..."
נכתב על ידי paradise camp , 12/11/2010 00:22  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אני אנוח כבר בקבר


משפחה במלכוד או משפחה מלוכדת?

זאת הדילמה הכי קשה היום להורים. איפה שהוא, לפני קצת יותר משנה, מצאתי את עצמי חנוק בקריירה תובענית וטובענית אי שם בחברת תקשורת גדולה שגזלה ממני כל זמן אפשרי לעצמי, לאשתי לבנותיי ולחלומות שלי שהרגשתי שאני הולך ומאבד.

תחושה איומה שקשה לתאר.

נזכרתי שכל המטרה שלי ושל אשתי כשעזבנו את הצפון החם ועקרנו למרכז הארץ בתקווה לשפר את המעמד הכלכלי שלנו ולהתפתח בתחום המקצועי נבע קודם כל מהרצון להצליח כזוג וכמשפחה. והרי באיזה שהוא מקום השגנו את זה. כי שנינו עבדנו בתפקידים בכירים וטובים.

אבל התוצאה היתה, 2 בנות בצהרונים וחוסר אנרגיה טוטאלית להשקיע במשפחה ובעצמינו.

 אז קמתי ועשיתי מעשה.

הלכתי ולמדתי קורס בניהול עסק באינטרנט, פתחתי עסק מהבית ואח"כ עזבתי את העבודה.

במשך שנה שלמה חיי עברו לפאזה שקטה יותר.

בבוקר ישבתי על המחשב בביתי הקט, בצהרים הוצאתי את 2 הגוזליות מהגן ובית הספר, חיממתי להן צהרים, השכבתי את הקטנה לישון צהרים, עם הגדולה ישבתי על השיעורים ולפעמים הוספתי לה (למסכנה יש אבא שהיה מורה לשעבר...), אחה"צ חוגים או חברים או פעילות כלשהיא. כשהיה צורך בהורה מלווה בבית הספר, אבא היה הראשון שהתנדב. ופעם בשבוע קורס שייט מפרשיות במרינה ת"א. וכמובן יותר זמן לקשור קשרים חברתיים ולהכיר אנשים חדשים. כי איפשהוא אני עדיין מרגיש "מהגר" במדינת תל אביב, וטיולים ביום שבת כי יש לנו ארץ נהדרת או לפחות נאדרת,  וכמובן להתנדב בוועד ההורים של בית הספר והוועד של הכיתה והוועד של הגן. ובין לבין גם לכתוב פה בבלוג.

ולא מצאתי את עצמי שוב.

בהתחלה העסק הביתי הכניס כסף ולאט לאט ההכנסות התכווצו, גם לשבת לבד הרבה שעות מול המחשב בלי אינטראקציה עם אנשים התחיל לאבד את מקסמו. אז החלטתי לפני חודשיים לעשות מעשה שוב.

והתחלתי לעבוד במשרד בת"א במשרת "אבאות". כן, החלטתי לקרא לזה משרת אבאות, כי משום מה, החליט מישהו אי שם שלעבוד מ-9-15 זאת משרה לאימהות ולא לאבות. אבל לפחות אני מתוגמל בעמלות מה שהופך את המשרה לכדאית, ואני מספיק לחזור כדי להוציא מהצהרון את הקטנה ולרוץ שוב לחוגים, ולחברות של הקטנות וישיבות של וועד ההורים ולהמשיך להפעיל בקטנה את העסק הגוסס.

יום שני לדוגמא, הספקתי, כשחזרתי מעבודה, לרוץ עם הבנות לחוגים, ואח"כ לגיבושון של ילדי הגן עם הקטנה,  שבמהלכו דאגתי להפעיל את כל הקטנטנים של הגן כי אימהות הוועד טענו שאבא ג'ינג'י יודע לעשות את זה הכי טוב ואח"כ לרוץ לחברה של הגדולה ולאסוף אותה משם, כמובן אחרי חצי שעה של שיחת מוטיבציה מצד האמה של החברה ואח"כ להכין ארוחת ערב ומקלחות וסיפור לפני שינה ואז הבית קצת שותק ואפשר להספיק לדבר קצת עם אשתי ושיחות טלפון עם אימהות הוועד של בית הספר לגבי ארוע שמתוכנן ביום שישי, וטלפון מהיר להורים שאני חי ולהציץ במיילים ובפייסבוק וגם פה בקפה וכמובן קצת בעסק הוירטואלי ואז אני כבר מרגיש נמוג ומתפוגג לאיטי לתוך שינה.

ולמה אני מספר את כל זה? כי עד עכשו, עדיין לא מוצא את הדרך לנירוונה כמו שכתבתי על עצמי בפרופיל ושוב התהיות עולות, האם אני בדרך הנכונה? האם אלה החיים שבאמת אני רוצה לעצמי? אני אני מסופק? ולמה אני עייף כל הזמן?!

וסבתא שלי ז"ל (לא משנה מאיזו עדה) היתה אומרת על זה: ....."הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות".... והמשפט המנצח היה: .."אני כבר אנוח בקבר"...

אני רק מקווה שאין וועד הורים בקבר.........

נכתב על ידי paradise camp , 12/11/2010 00:21  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פסיעות על רקמת הזמיר


שם הספר:  פסיעות על רצפת הזמיר מסתיר בתוכו רעיון מקסים שבמהלך התגלותו מקדם את הקורא להמשך העלילה .  זוהי רצפה שנבנתה במיוחד כדי שאף אחד לא יוכל לעבור אותה בלי שהיא תצייץ או תשיר (כלומר תחרוק). הכותרת הזאת היא האתגר המרכזי שעומד בפני הגיבור, כשילמד להתגבר ולנצח את רצפת הזמיר, כלומר לפסוע עליה ללא קול ובדממה הוא ישיג את המטרות שלו.

 

 הספר הזה הוא סוג שונה מאוד של ספר. למעשה, זאת טרילוגיה של 4 ספרים הנקראת סיפורי האוטורי. לא התבלבלתי, כן, טרילוגיה של 4 ספרים. שלושת הספרים הראשונים עוסקים בגיבור הראשי וסיפור התבגרותו. בספר הרביעי מסופר על בנותיו של הגיבור והתבגרותן ודמותו הופכת למשנית. המחברת, ליאן הרן מציירת ביד אמן סיפור אסתטי, ונקי כיאה לעלילה דמיונית שמתרחשת ביפן הפיאודלית.

 

זהו ניסיון חכם, כדי לדעת איך לגשר על הפער בין הקורא לבין סיפור כמו זה. ולגרום לו להסתמך על הידע האישי שלו, ועל מה שאנשים יודעים בדרך כלל על  תרבות יפן, כדי למלא את הפערים בתיאור.  היא מצליחה לעשות  את זה, בעדינות מרומזת, וזה עובד בצורה מושלמת.

 

הרן לקחה היבטים רבים של יפן בימי הביניים ויצרה  עולם משלה, נפרד מן ההיסטוריה הפוליטית של יפן האמיתית, אבל שופע עם התרבות שלה. גישה זו, היא גישה גאונית מבחינות מסוימות, משום שהיא מאפשרת לסופרת להשתמש בכל היופי והתככים מבלי לדאוג לדיוק הולם של הסיפור מבחינה היסטורית.

 

הסיפור בקצרה, מספר על טומסו נער "נסתר" (קבוצה קטנה של אנשים אשר נרדפים בגלל דתם ומסתתרים בכפרים נידחים). טומסו נחטף מכפרו הנידח ע"י לוחם המציג עצמו לורד אוטורי שיגרו אשר ממליץ לו להחליף את שמו לטקאו, ובכך מציל אותו מהטבח שנערך בכפרו ע"י לורד אידה הרשע שמחפש לנצל כל הזדמנות כדי למחות את הנסתרים מפני האדמה.

 

 לורד שיגרו האציל לוקח את טקאו לביתו, ומכריז על כוונתו לאמץ את טקאו לבן, ומארגן שיעורי  לימוד כדי להפוך אותו לאציל. טקאו שאיבד את קולו בעקבות הטבח בכפרו, מגלה שהוא יכול לשמוע כל דבר בצורה ברורה, וממרחקים.הוא יכול להגיד איזה כלב נובח בכפר, מי הולך בחוץ. זה סימן שיש לו כוחות מיוחדים שמתחילים להתגלות, כוחות אשר ישרתו אותו היטב. במאבקו של לורד שיגרו אביו המאמץ, בלורד אידה הרשע ובתככים הפוליטיים שמתרחשים בעולם הדמיוני שיצרה הרן.

 

אני מודה, שכשלקחתי את הספר לידי בפעם הראשונה, הייתי בטוח שמדובר בסופרת ישראלית בגלל השם הפרטי ליאן (והבינלאומי) ושם המשפחה, הרן, שכנהרייני לשעבר, עורר בי טראומת ילדות נשכחת שקרתה למשפחת הרן בנהריה לפני שנים רבות. אבל  הכתיבה של ליאן הרן מאוזנת ומרתקת כמו רקמת תחרה, שכל פעם מתגלה מתחתיה עוד רקמה בדוגמה שונה, וכך הקורא נשאב לתוך סיפור שמעורר את דמיונו. זהו ספר מלא רגעים מתוקים כמו שירת הזמיר.

 

נכתב על ידי paradise camp , 12/11/2010 00:17  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-12/11/2010 00:29
 





378
הבלוג משוייך לקטגוריות: אינטרנט , משפחתי וחיות אחרות , כלכלה וצרכנות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לparadise camp אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על paradise camp ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ