מחשבה קטנה של עצלנות , או רצון לעשות משהו בשביל עצמי , מחשבה של וויתור
והקולות שבראש שלי מתחילים להתפרע..
"..לא מגיע לך דבר , חתיכת מטומטמת שמבזבזת את הזמן שאין לה בשביל להנות.."
ולפעמים אני תוהה לאן הבטחון נעלם ולמה שוב אני מרגישה כמו נקודה קטנה בלתי נראית שקל לדרוך עליה, פתאום ההרגשה שנשברתי לרסיסים קטנים תוקפת אותי כל פעם מחדש. אבל אם לפתוח את הקלפים על השולחן אני מרגישה ככה כל הזמן , זה פשוט הרגע שבו אני מודה בכך.
כל צעד הפך לקשה מדי בשבילי , אפילו אם זה להוציא את האצבע שלי לעולם.
רגשות אשם שאוכלים כל חלק וחלק בגוף שלי לאט לאט עד שהכאב מגיע לי עד שיאו.
וכל פעם יוצא לי לשאול את עצמי איך ? איך אנשים מסוגלים לעשות את מה שבראשלהם ולהרגיש טוב עם עצמם אחרי זה?
ופה אני מדברת לא מקנאה ולא מכעס , אני פשוט מנסה להבין את הדפקה שבאופי שלי.
כי אני לא יכולה להתנתק מההרגשה הזאת , שאחרי שאני עושה משהו שהוא טוב לי זה הופך לאוטומטית לדבר שבגללו יגיע לי כל הרע שבעולם.
הדרדרתי ? כי חשבתי על עצמי יותר מדי
איכזבתי ? כי חשבתי על עצמי יותר מדי
נעלמתי ? כי פאקינג חשבתי על עצמי יותר מדי.
זוהי פשוט הדפקה שלי , לא לשמוח עד הסוף לכל דבר שבא לי כי תמיד תהיה לי את ההרגשה שזה לא מגיע לי ואם אני אשמח יותר מדי זה יגמר.
שאיפה לשלמות זה לא משהו שחשבתי שאני אגיע אליו אבל אני פשוט לא שולטת עלזה , ואם כבר לשאוף? אז יש לי דרך ארוכה לעשות ולא משנה כמה שאני אנסה אני תמיד אעצור באמצע , או שאם אני באמת אצעד לאורך כל הדרך ? אלה יהיו צעדים של אשליה שבניתי לעצמי.
קשה לי עם האופי שלי , אבל כמו שאומרים.. כל אחד והדפקה שלו.
אבל הדבר הכי עצוב ? שנמאס לי , נמאס לי מכל רגשות אשם , נמאס לי מזה שהפכתי לפאקינג כלום ונמאס לי שאני מפחדת מכל צעד אחד קטן כי נפלתי ובענק
הא ועוד יותר נמאס ? להתבכיין ולנסות לשנות משהו , אבל בחיים לא להצליח כי מה לי ולהילחם על משהו כשאני תמיד מוותרת.
אבל למרות הכל .. אני כ"כ מאושרת ... ובאמת שלמרות כל הנפילות הדפוקות שלי והטמטום שאני כבר רגילה אליו זאת תקופה מדהימה ..
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
