לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



כינוי: 

בת: 27





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2010

הארי פוטר והכרך המגודל


מבצע: שבירת החום בהוגוורטס

הספר: הארי פוטר וגביע האש/ ג'יי קיי רולינג

עמודים: 660 (לא, אני לא צוחקת)

 

אוי אלוהים זה כל כך גדול! (ולא, סוטים, אני לא מתכוונת לזה בקטע כזה).

לפני שפתחתי בכלל את הספר הרביעי, היה ברור לי שהתחיל החלק הקשה בניסיון שלי לקרוא את כל הספרים. הוא עבה כמו ספר תנ"ך. כמו כל בריטניקה לנוער. כמו כל ספר של דוסטויבסקי. כמו... כמו...

אני אפילו לא מצליחה לתאר כמה גדול הוא. נגמרו לי התארים הציניים! הצילו!

ביד חזקה ובזרוע נטויה פתחתי את הספר (המתפרק משהו שלי, מה לעזאזל עשיתי לו שהוא הגיע למצב כזה?) והתחלתי לקרוא. עם יש משהו שאני אוהבת בספרים שלי זה שאני חייבת לקשקש אליהם. בעטים דקים צבעוניים (תמיד בדף האחרון יש מפתח לגבי איזה צבע שייך לאיזה תאריך) יש כל מיני קשקושים מכל מיני מחשבות שעברו אליי בזמן שקראתי את הפסקה הספיציפית הזאת, או את המשפט הזה או אחר. זה מצחיק לקרוא מה חשבתי על  חלקים שונים כשהייתי קטנה יותר. כיתה ה' נראית כמו זיכרון רחוק עכשיו.

חוץ מהמחשבות האקראיות שלי, מה שמעניין אותי יותר מכל זה דווקא הדפים החלקים. בספר הרביעי היו כמה פרקים שבהם פשוט שום דבר לא היה כתוב. הם היו חלקים לחלוטין.

למה? מה עניין אותי כל כך שלא יכולתי לעצור כדי לקשקש מחשבה דבילית או רצינית בצד הדף?  או לא עניין אותי אלא דווקא שיעמם? או עיצבן? ברפרוף מהיר אני תוהה: מה חשבתי - ועוצרת על הפרק בו הארי עובר לבית הקברות, פרק חלק לחלוטין- פה!

תוך כדי קריאה בספר ועיון בהערות בוורוד (לפי המפתח, השנה של כיתה ד' או ה'. היה לי אז קטע ל"מורדים" ולצבע וורוד, אז תתבעו אותי) אני מוצאת את עצמי חוזרת חזרה לגיל הזה. רואה את הדברים מנקודת מבט קצת יותר ילדותית, קצת יותר פשוטה, שלא מבינה את המסרים שנזרקים לה מעל לראש; את הרמיזות המיניות הדקות. לא קוראת נכון (או בכלל) את הסימנים הדקים של הדברים הבאים לבוא.   

ואז את הסימנים הכחולים מכיתה ט', שמציינים שלקטע שבו הרמיוני מופיעה בנשף חג המולד, יש מקבילות רבות ברשימה קצרה:

"יפה בוורוד"

"סינדרלה"

"מועדון ארוחת הבוקר"

ניכר שהעלילה בספר הזה הופכת להיות קודרת ורצינית מצד אחד, ומצד שני עושה מעבר לספרי התבגרות קלילים.

"הארי פוטר וגביע האש" מסמן את תחילתו של המאבק של הארי וכוחות הטוב, כנגד לורד וולדמורט וכוחות הרשע. זה קצת קלישאתי לצמצם את העלילה לכדי משפט כזה שחור או לבן, אבל מה לעשות- זאת המציאות.

בשנה הרביעית שלו בהוגוורטס, שוברת ג'יי קיי רולינג את התבנית שיצרה בשלושת הספרים הקודמים (ראו פוסט קודם)- הספר כולו הוא התרחשות אחת גדולה, כאשר בין לטורניר הקוסמים המשולש מפוזרות כמו חתיכות של שקדי מרק בתוך מרק עוף חתיכות של תחילת הרומן בין הארי וצ'ו. ואתם מכירים את החוק של שקדי מרק- תמיד יש מעט מידי מהם בקערה.

בשנתו בהוגוורטס מתמודד הארי עם טורניר הקוסמים המשולש- אירוע שמאחד את שלושת בתי הספר הגדולים ביותר בעולם לקוסמות. למעשה פותחת ג'יי קיי רולינג את עולם הקסמים מחוץ לגבולות בריטניה ומאפשרת לקורא הצצה לעולמות אחרים מלבד זה של הארי עם הופעתם של בתי הספר בובאטון (בצרפת) ודומשטרג (באזור מזרח אירופה).

לאחר שמצליחים הארי וסדריק דיגורי להגיע שניהם יחדיו לגביע ואוחזים בו ביחד הם מועברים לבית קברות ובו הארי (לאחר שרואה כיצד הורגים את סדריק) חוזה בעלייתו של הלורד וולדמורט מחדש, אך מצליח להינצל.

דעה סופית: בהחלט אפל יותר ולא כל כך צפוי כמו השלושה הקודמים, ולכן שווה את הקריאה של יותר מחמש מאות עמודים.       

 

אנא השאירו תגובה... גברת פואטיקה.

נכתב על ידי , 12/7/2010 21:53   בקטגוריות מועדון ארוחת הבוקר, סינדרלה, יפה בוורוד, "המורדים", כיתה ה', כיתה ט', ביקורות על ספרים, ג'יי קיי רולינג, הארי פוטר, הארי פוטר וגביע האש, הרמיוני גריינג'ר, קיץ, רון וויזלי, התנ"ך, דוסטויבסקי, צבע כחול, צבע ורוד  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הארי פוטר והמזוכיזם האפשרי


ומחשבה אחרונה ודכאונית- כשאני מסתכלת על ערמת הספרים שנשארה לי אני שמחה ועצובה מאותה סיבה- כי זה נגמר. האם זה הופך אותי למזוכיסטית?

xoxo גברת פואטיקה
נכתב על ידי , 11/7/2010 22:36  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הארי פוטר ונוסטלגיה עמוקה


מבצע: שבירת החום בהוגוורטס

הספר: הארי פוטר והאסיר מאזקבן/ ג'יי קיי רולינג

מספר עמודים: 441

 

"היי! אני זוכרת את החלק הזה!" הייתה המחשבה הראשונה שעברה במוחי כשקראתי בפעם הנוכחית הזאת את הארי פוטר השלישי. וכשאני אומרת שנזכרתי בזה- התכוונתי ששכחתי לחלוטין מקיומו רק כדי להגיע לפרק הזה ולהיזכר בו מחדש. אם אתם מאלה שאוהבים לקרוא ספר פעמיים (או הרבה יותר) אתם מכירים את ההרגשה: סיימתם ספר בפעם הראשונה, הנחתם לו לשרוץ במדפים העליונים שאליהם אתם לא מגיעים לכמה חודשים, ואז, בהבזק של חשק לא מוסבר, לקחתם אותו שוב ליד ופשוט נתתם לעצמכם להיזכר. יש מין תחושה כזאת של לפגוש שוב חבר שלא ראית הרבה זמן; נכנסת לבטן מין תחושת נוסטלגיה עמוקה, ואתה אוטומטית מתחרט על זה שלא קראת אותו הרבה לפני. אבל מצד שני, אם לעולם לא היית נפרד מהספר, לעולם לא היית מתגעגע אליו. כשהתחלתי את הפרק על אוטונוס הלילה, זאת אותה התחושה שהחליטה להיווצר.

אצלי זאת המקבילה ללחיצת ידיים.

תמיד אחרי שיש לי את תחושת ה-היי-אני-מכירה-אותך-מאיפה-שהוא, אני מרגישה יותר מחוברת לספר. כאילו במקום מסויים אנחנו מברכים אחד את השני על ההיכרות המחודשת הזאת- הוא אותי ואני אותו.

מה שהתחיל בראי של ינפתא, (גם רגע של היכרות מחודשת עם הספר הראשון), והמשיך עם האלבום שקיבל במתנה מהאגריד, בא לקדמת הבמה בספר השלישי אם בריחתו של סיריוס בלק מכלא אזקאבן- משפחתו של הארי. בלק לכאורה היה זה שהלשין על הוריו של הארי ללורד וולדמורט ולאחר שברח מנסה להגיע ולסיים את משימה עם הארי. למעשה, מנסה בלק להגיע לסקאברס, העכברוש מחמד של רון אשר בעצם היה אנימאגוס (משנה-צורה) שהתחבא מפניו כל השנים הללו לאחר שהפליל את בלק בהלשנה שהוא עצמו עשה. ואו- זאת חתיכת טלנובלה.  

הטוויסט המפתיע בעלילה היא שבלק, מתברר, הוא למעשה הסנדק של הארי, וחף מפשע. עם להיות בחורתית לשנייה- אני ממש שמחתי בשביל הארי כשגיליתי שיש לו (סוג-של) משפחה. פשוט שמחתי בשבילו. נראה לי שזאת הגאונות של ג'י קיי רולינג, או כל סופר טוב: היכולת שלה לגרום לנו, הקוראים, להזדהות עם הארי, לשמוח בשבילו על המשפחה החדשה שלו ועל הבית החדש ומלא אהבה שמגיע לו, ולהתעצב יחד איתו כשמגיע הזמן והוא צריך להיפרד מסיריוס לאחר שזנב-תולע בורח, והסיכוי שלו נגוז.  

מחשבה אקראית שעברה לי בראש בזמן קריאת הספר- לא קראתי את זה כבר? לאט לאט, לאורך שלושת הספרים הראשונים, נוצר הרושם שיש פה איזו שהיא תבנית מובנית מראש- יש תיאור של חייו האומללים של הארי בבית של הדודים שלו; הוא פוגש פן שונה של עולם הקסמים (פעם זאת סמטת דיאגון, פעם הוא מקבל מכתב ממשרד הקסמים לגבי סילוקו האפשרי מהוגוורטס, ופעם הוא מנפח את הדודה שלו ועולה על אוטונוס הלילה); מגיע להוגוורטס ומתמודד עם החיים בבית הספר ועם הפופולאריות שאותה הוא לא ביקש אך היא שם; ישנו איזה איום, הוא מתמודד אם האיום ומנצח אותו.   

דעה סופית: הקסם שקורה כשמנופפת ג'יי קיי רולינג בעט הקסום שלה בהחלט מורגשת גם בספר הזה, למרות שהרגשתי קצת כאילו קראתי את זה כבר, ישנה תחושה של Been there, done that, אבל לא ברמה כזאת שגורעת מהספר המקסים הזה.  

 

xoxo גברת פואטיקה

 

נכתב על ידי , 9/7/2010 10:09   בקטגוריות ג'יי קיי רולינג, הארי פוטר, הארי פוטר והאסיר מהאזקאבן, הרמיוני גריינג'ר, רון וויזלי, אופטימי, סיפרותי, ביקורת, ביקורות על ספרים  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

352
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , סיפורים , ספרות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לגברת פואטיקה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על גברת פואטיקה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ