לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של נער בגיל ההתבגרות, רגיל ואופטימי


נער אופטימי , דתי , מתנדב במד"א לשעבר. בחיפוש תמידי אחר משמעות ותכלית החיים, בבלוג זה אספר על מסעות חיי , על החיפוש אחר המשמעות , וגם סתם מה שעובר עליי בחיים. תרגישו חופשי לשאול אותי כל דבר בקשר להשקפת עולמי, גם אם אין קשר ישיר לפוסט שהגבתם אליו.

Avatarכינוי:  Life's good

בן: 19

MSN:  תבקשו, תקבלו




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2014

צריך להיות חזקים לא?


ימים קשים עוברים על עם ישראל, רוב האזרחים כבר בטווח הטילים, ולראשונה נשמעות אזעקות גם בעיר שלי, והציפייה כל יום לקבל את המנה היומית של אזעקה אחת או שתיים ולרדת למקלט ובזמן שנוסעים באוטו בחזרה מהעבודה לקוות שהאזעקה לא תגיע עד שאגיע הביתה ששם יש מקלט, המציאות הזאת, זו המציאות שחיים כבר שנים תושבי הדרום, רק שלהם יש בין 15 שניות לדקה, ולי יש דקה וחצי, דקה וחצי שמאפשרת לי להגיע מקומה שביעית למקלט בקלות(תוך כדקה אני עושה את זה) וכמעט תמיד להגיע למקום יחסית בטוח, אפילו אם אני ברחוב, במציאות הזאת, חיים שנים רבות תושבי הדרום, החשש שמא באמצע המקלחת תבוא האזעקה, הפחד להיות במקום פתוח לא בקרבת מבנה, לקוות שהאזעקה תגיע בבוקר כשאני בעבודה, או בערב כשאני בבית, לא בתפילה, ולא ברחוב, מציאות לא פשוטה, וכמובן חיילי צה"ל שנלחמים למעננו, בשביל שיהיה לנו קצת שקט(אצלנו היה שקט שלושה ימים עד שהיום בערב הוא הופר) ואף נהרגים, המציאות הזאת לא פשוטה ומחייבת אותנו להיות חזקים. עבורי זה לא פשוט בתקופה הזאת, התקופה הזאת היא קשה בשבילי גם ככה, בלי המלחמה הזאת, וזה מרגיש לא נכון לחשוב על זה בתקופה הזאת, הרי שצריך להיות חזקים לא? מה אני והצרות שלי לעומת המצב כיום? יש לי בכלל זכות לחשוב על הקשיים שלי כשכל המדינה במצב כזה, שאנשים מפחדים, שאנשים נהרגים? ועוד אני נגד הפסקת אש ואני חושב שצריך להמשיך עם המבצע הזה ככל שידרש, אך מדי פעם מגיעה המחשבה האנוכית של "הלוואי ותהיה הפסקת אש כדי שאוכל להתחיל להתמודד באמת עם הקשיים שלי ולא להתעסק במצב בארץ" , ואני מרגיש לא בסדר כשאני חושב על זה, ואני באמת לא יודע, אני לא מרשה לעצמי לבכות, בטח שלא על הקשיים שלי, מי אני שאבכה? מי אני שאבכה כשכבר 25 משפחות איבדו את יקירהן? בעצם 28... כולל משפחות הנערים אייל גיל-עד ונפתלי שנרצחו. רק על זה אני מרשה לעצמי להזיל דמעה, גם זה בקושי, כי צריך להיות חזקים, ואת הבכי צריך לשמור לסוף המבצע, כי צריך להיות חזקים. 

תמיד אמרו לי שאני אדם חזק, שאני יכול להכיל הרבה, גם את הקשיים שלי וגם את הקשיים של האחר(במקרה הזה- כל עם ישראל ובייחוד המשפחות השכולות), אני לא יודע, אך בזמן האחרון אני לא מרגיש ככה, ואפילו לזעוק לשמיים זה מרגיש לי אנוכי , אפילו בתפילת 18 אני מקדיש את התפילה האישית להצלחת חיילי צה"ל וממעט מאוד בענייני הפרטיים, לפעמים לא מתעסק בהם בכלל. 

אבל אין מה לעשות, עם כל המורכבות, צריך להיות חזקים , לפחות עד שהמבצע ייגמר, אני לא יודע מתי זה יקרה, אך כולי תקווה שכשהוא ייגמר זה יהיה בזמן הנכון ולא מוקדם מדי כשהמשמעות היא שאנחנו חוזקים לסבב נוסף גרוע יותר בעוד שנה שנתיים. שה' ישמור את חיילי צה"ל קודם כל, שיעזור להם במשימה להכניע את החמאס ולשבור אותו, ושייתן לי את הכוח להיות חזק ולאפשר לי לדחות את הקשיים שלי לאחרי המבצע, שהם לא יתנו את אותותיהן בתקופה הזאת, כי בתקופה הזאת צריך להיות חזקים, בשביל עם ישראל ובשביל חיילי צבא ההגנה לישראל.

 

נכתב על ידי Life's good , 22/7/2014 00:34  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קושי לסלוח ולהמשיך הלאה


לפני הכל, אני חייב לציין, שאני כבר לא משתמש בבלוג לענייני הבעת דעה בנושאים שקורים במדינה, פעם הייתי עושה את זה, היום אני מוצא דרכים אחרות לבטא את דעתי, היום , במיוחד בתקופה הזאת, הוא כלי לפרוק, ולכן אני מתנצל מראש על חוסר התייחסותי לנושא חטיפתם ורציחתם של הנערים אייל יפרח גיל עד שער ונפתלי פרנקל ה' יקום דמם, אני לא חושב שאפשר לתאר את הכאב והשבר שחשתי ברגעים ששמעתי על זה(נהגתי באותו רגע, ומרוב זעזוע הייתי חייב לעצור בשביל לא לעשות שטויות על הכביש), ואני מצטער על זה שבפוסט הזה אני הולך לדבר על עצמי, כשיש עכשיו 3 משפחות שחוות את השבר הקשה מכל- לאבד ילד, אבל את הצער שלי והכאב והשבר שלי הבעתי במקומות האחרים, הבלוג נועד, בתקופה הזאת, לפריקה אישית. חשוב היה לי להבהיר זאת.

ולעכשיו לפוסט עצמו:

 

כל מי שמכיר אותי, יודע שאני בנאדם סלחן, אני לא נוטר טינה ולא מזכיר לאנשים דברים שהם עשו והצטערו עליהם, אני לא בנאדם שאוהב לזכור ולהנציח הכל, אני מעדיף להבליג ולהמשיך הלאה, לסלוח ולשכוח. ואם לומר את האמת, זה הרבה יותר קל וכיף, זה מאפשר לך להתעסק בדברים חיוביים ולא להתעסק בכעס ולחשוב כל הזמן על זה שפגעו בך, יותר משזה הדבר הנכון לעשות, זה הדבר הכדאי לנפש והטוב לנפש, מהבחינה הכי אגואיסטית שיש.

 

אך הפעם, הפעם, מסיבה שאני עדיין לא יודע להגדיר, הפעם זה אחרת, קשה לי מאוד מאוד לסלוח, קשה לי להסתכל על אלו שפגעו בי בצורה סלחנית, קשה לי לשכוח ולסלוח, זה מעיק, ואני לא יודע מה לחשוב כבר, אני בתקופה קשה, והפגיעה הייתה כה כואבת שהכעס גדול והיכולת שלי לסלוח כנראה לא מספיק חזקה למקרים כאלו. הלוואי ויכולתי להמשיך הלאה, הלוואי ויכולתי לסלוח ולהבין שזה לא היה מכוונה רעה, אבל זה קשה, והפעם , אני פשוט לא מצליח לדון לכף זכות, הלב שלי לא מאפשר לי, הוא צובר בתוכו הכל, לא שוכח, לא סולח, עדיין פגוע, הלב החזק שלי, עדיין פגוע, הלב שספג המון והבליג , שסלח , שמחל , ששכח, אותו לב, הפעם, מתקשה כאבן, ולא מוכן לסלוח, בתוכי אני מצליח להבין ממה זה נובע, קשה לי להסביר את זה, וזה אולי משתמע מהפוסט שכתבתי לפני כמה ימים, על המשבר, אבל להסביר את זה לגמרי, אני לא מצליח, אני לא מצליח להבין למה לאנשים שאין לי דבר וחצי איתם, אני סולח, ולאנשים שאני אוהב, שראיתי/שאני עדיין רואה(אני כבר לא בטוח בעצמי) כאחים שלי, אני לא מצליח לסלוח, ואני עדיין כועס, ועדיין מרגיש מנוכר , אולי "כגודל הציפייה כגודל האכזבה", אבל עד כדי כך? יכול להיות שציפיתי כל כך גבוה, והפגיעה הייתה במקום הכי נמוך והפער הזה, קשה לי לגשר עליו? אני לא יודע, אני מעלה פה תיאוריות ואין לי מושג מה קורה, אני רק יודע שאני מרגיש פגוע, בודד, מנוכר, עצוב... ושאין אף אחד שאני משתף אותו בזה. רק בבלוג. וגם פה, מי כבר נמצא שיכול לעזור לי? דווקא בתקופה היחידה בחיים, שאני הכי צריך את העזרה, שאני לא מצליח להרים את עצמי, שאני לא מצליח לראות אף אחד ולעזור לאף אחד, בגלל הבוץ שבו אני נמצא, דווקא אז, אני לא מצליח למצוא את זה שיעזור לי לצאת מהבוץ? דווקא עכשיו אני (טכנית) נמצא במקום שבו יהיה הכי קשה לעזור לי(החברים שיכולים לעזור לי, פיזית, רחוקים ממני, לא נפגשים יום יום, וכשנפגשים, לי אישית, קשה לפתוח את זה, במפגש יום יומי אולי זה היה אחרת). 

ובנתיים, הדמעות, לא מפסיקות, ונמאס לי מהן, נמאס לי להיות עצוב, נמאס לי ששוב אני לא צוחק, נמאס לי מלהרגיש שאני מרחם על עצמי,רוצה לחזור למי שהייתי... ואני לא מבין, באמת לא מבין, אולי קצת מבין, בצורה מעורפלת, איך הסביבה הצליחה לגרום לי להיות בכזאת הרגשה... 

 

הייתי רוצה לשים פה שיר אופטימי, אבל כרגע, אני לא מצליח אפילו למצוא שיר שיבטא את תחושותיי... ואולי זה השיר הזה, עם קצת שינויים, בתוספת שינוי הלחן, קצת מביע את מה שאני מרגיש, עם קצת תקווה, וציפייה שהזמן יעשה את שלו:

נכתב על ידי Life's good , 3/7/2014 02:03  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





5,783
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , חטיבה ותיכון , דת
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLife's good אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Life's good ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ