נער אופטימי , דתי , מתנדב במד"א לשעבר.
בחיפוש תמידי אחר משמעות ותכלית החיים, בבלוג זה אספר על מסעות חיי , על החיפוש אחר המשמעות , וגם סתם מה שעובר עליי בחיים.
תרגישו חופשי לשאול אותי כל דבר בקשר להשקפת עולמי, גם אם אין קשר ישיר לפוסט שהגבתם אליו.
לפעמים יש לי רגעים, והרגעים האחרונים היו חלק מהרגעים האלו, שאני מרגיש פספוס ענק בכך שנולדתי למציאות שבה אני קיים, כאילו לשאול את אלוקים:"למה נולדתי דווקא פה? דווקא למשפחה הזו? דווקא לאורח חיים הזה? דווקא לחברה הזו?" למה לא יכולתי להיוולד במקום שאני כל כך כמה אליו? למה לא יכולתי להיוולד לחברה שאני רוצה להיות חלק ממנה? למה אני סובל מכל כך הרבה קשיים, רק בשביל לממש את הזהות שלי? למה אלוקים למה?
אני רוצה שהילדים יחיו במציאות שאני כל כך כמה אליה, אך אני לא אוכל להיות באופן מלא חלק מהמציאות הזו, אוכל רק להתנחם בכך שהילדים שלי כן יהיו. ואני שואל את עצמי, ובעיקר את אלוקים, למה? פספסתי כל כך הרבה בגלל המקום שבו נולדתי, הייתי יכול להגשים את עצמי אם הייתי במקום אחר, למה נולדתי דווקא למציאות הזו?
כן, תחושת פספוס, זה מה שאני מרגיש, אך הרגש מתעתע, ואני יודע שזו תחושת פספוס מדומה, כי אני יודע שזכיתי לבחור את הדרך שלי כנגד הזרם, ובמאמצים רבים ובהרבה קשיים יצרתי לי אותה, ואני יודע שיש לי את הזכות להיות חלק מהחברה שאני רוצה להיות חלק ממנה, ולמרות שאף פעם לא אוכל להיות חלק ממנה באופן מלא(כי אף פעם לא הייתי, ואף פעם לא אהיה בבני עקיבא, אף פעם לא הייתי, ואף פעם לא אהיה בישיבה תיכונית, אף פעם לא הייתי ואף פעם לא אהיה בישיבת הסדר ואפילו לא במכינה דתית) אך אני כן אוכל להרגיש חלק ממנה, וכן אחנך את ילדיי בדרך הזאת. אני יודע שאם הייתי נולד למציאות שאני רוצה להיות חלק ממנה, אולי לא הייתי מעריך אותה כמו שאני מעריך אותה עכשיו, כשהיא לא בידיים שלי.
אני יודע שזו תחושת פספוס מדומה, ובעצם יש לי זכות ענקית שלא הרבה זכו לה, ובכל זאת זו תחושה מדומה חזקה ביותר, שקשה לי מאוד להתנתק ממנה, אני עדיין מקנא באלו שזכו להיוולד למציאות שאני הייתי רוצה להיות חלק ממנה, ואני עדיין שואל את עצמי "למה?" , ויכול להיות שיקח עוד הרבה זמן , אם בכלל, עד שאוכל להתנתק לחלוטין מהתחושה הזאת, מי יודע אולי אפילו עד החתונה אמשיך לחיות בתחושה הזאת, 2 הדברים שאני יכול להתנחם בהם זה העובדה שאני יודע שזו תחושה מדומה ולא אמיתית, והדבר השני הוא שאני מקבל חיזוקים רבים מאותה חברה, שאני רוצה להיות חלק ממנה, שרואה בי חלק ממנה לחלוטין ותומכת בי לחלוטין ומעודדת אותי. ככה אני חי, בידיעה שיש לי זכות ענקית מצד אחד, ועם תחושת פספוס מדומה שקשה להתעלם ממנה מצד השני.
כינוי:
Life's good
בבלוג זה
בכל הבלוגים
