לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של נער בגיל ההתבגרות, רגיל ואופטימי


נער אופטימי , דתי , מתנדב במד"א לשעבר. בחיפוש תמידי אחר משמעות ותכלית החיים, בבלוג זה אספר על מסעות חיי , על החיפוש אחר המשמעות , וגם סתם מה שעובר עליי בחיים. תרגישו חופשי לשאול אותי כל דבר בקשר להשקפת עולמי, גם אם אין קשר ישיר לפוסט שהגבתם אליו.

Avatarכינוי:  Life's good

בן: 19

MSN:  תבקשו, תקבלו




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2014    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2014

חלום שהולך ומתפורר בין האצבעות


החלום שלי, במרוצת הזמן, פשוט מתפורר לי בידיים, הזמן בורח, הזמן הורס, הזמן מכלה את החלום שלי, ועכשיו, רק ה' יכול להציל את החלום הזה מהרסנות הזמן... כמה חודשים הייתי רדום... חשבתי שהגעתי למקום הנכון בשבילי... אך הנשמה זועקת , זועקת למרומים, והנשמה שמרגישה שהתלכלכה מספיק, משפיעה על הגוף, לא סתם אני כבר שבועיים במצב גופני לא משהו, גם מבחינה בריאותית(בחילות, כאבי ראש, הקאות) וגם מבחינת חוסר חשק להפעיל את עצמי, עצלנות , חוסר חשק בספורט , תזונה לא מאוזנת כלל, חוסר תיאבון, או תיאבון יתר. 

הלב לא משקר, והתפילות לא מפסיקות, לאף שנייה, בכל רגע אני חושב על זה, בכל רגע אני מתפלל, אם בלב ואם בפה, למימוש החלום, שכרגע עתידו לא מזהיר והוא פשוט כמו חול בין האצבעות, פשוט נגמר, הולך ונגמר, הולך ונגמר...

הדבר הכי גדול שקיבלתי מהמכינה הזאת, המכינה המעורבת הזאת, זה החשק והכמיהה לתורה, המכינה הזאת, המקום הראשון בחיי וכרגע אף היחיד, שבו אני מרגיש הכי אמיתי(אומנם לא ב100%, אבל יותר אמיתי מכל מקום שהייתי בו) , המקום היחיד שבו אני לובש ציצית, המקום הראשון שבו הצהרתי על שמירת נגיעה(ברוך השם, זה לאט לאט מחלחל גם לחיי הישנים , לחברים מהבצפר וכו', עדיין לא למשפחה) , המקום הראשון והיחיד שבו אני עומד על עקרונותיי ולא משתף פעולה עם מה שלא נוח לי מבחינה דתית תורנית, גם אם זה רק אני מול כולם. 

אך המכינה הזאת גרמה לי להרגיש את החוסר בתורה בצורה הכי חזקה שיש, דווקא בגלל ההתחזקות שלי, אני מבין שמקומי במקום גבוה יותר, ולא במקום של שעת הדחק, שבו אני הולך בין הטיפות כדי לשמור על האמונה שלי , שאני מוצא הסדרים מיוחדים בשביל להרגיש נוח, אני רוצה את המקום שבו עצם קיומו זה הנוחות שלי, מקום שבו ארגיש באמת מחובר , שהסביבה שלה בעלת שאיפות קרובות לשלי. והשאיפות שלי מאוד ברורות:

-אמונה גמורה בה' ובתורתו

-מחוייבות גמורה לתורה ולהלכה 

-לימוד תורה כערך עליון- לימוד לשם לימוד, לימוד לשם שמיים.

-בניית תא משפחתי שמבוסס על ערכי התורה

-שירות צבאי לא לפני העמקה רוחנית.

 

אז מהו החלום הזה שמתפורר לי בין הידיים אתם שואלים? כן, כפי שהבנתי- החלום שלי הוא שנה הבאה להיות בישיבה, לפני חודשיים וחצי היינו בסדרת יהודה ושומרון מטעם המכינה, סדרה שהייתי אחראי עליה, בה למדנו על הסכסוך, ואני הייתי אחראי על השבת , שבה התארחנו באיתמר, ישוב פורח ומדהים, עם ישיבה גבוהה , ישיבת איתמר, בראשותו של הרב רונצקי, הייתה שם פשוט אווירה של תורה, אווירה אמיתית, אווירה שהרגשתי שייך אליה, ושם הבנתי, שליבי שייך לעולם התורה הזה, אם זה דווקא בישיבה הזאת אני לא יודע.. אני אודה לאלוקים על כל ישיבה שהוא יוביל אותי אליה. זה החלום שלי, להיות לפחות שנה אחת, במקום דתי עם יראת שמיים, על זה אני מתפלל כל הזמן, עצוב לי שרק בגלל גורם אחד ויחיד אבל מאוד משפיע- אמא שלי, החלום הזה מתפורר לי, וככל שהזמן עובר, הוא יותר ויותר מתפורר ונעלם, ולי רק נותן להתפלל כל הזמן, להתפלל לאלוקים, שיביא אותי למקום הנכון עבורי, שאני יודע ומרגיש שזה ישיבה גבוהה ציונית, אולי זו שבאיתמר, ואולי אחרת, אבל זה לא משנה, התורה היא אותה תורה, ואני רק רוצה להיות מחובר אליה כמו שאני מצווה בתור יהודי.

 

אני משתוקק לחסד מאלוקים, "על הצדיקים ועל החסידים.... ושים חלקנו עמהם ולעולם לא נבוש בך בטחנו ועל חסדרך הגדול באמת נשעננו"(הברכה ה13 בתפילת עמידה) ושים חלקנו עימהם... 3 מילים עם משמעות אדירה עבורי, שליבי זועק לשמיים כשאני קורא זאת, לא סתם, התפילות שלי לאחרונה הן מאוד בכוונה , הנשמה משתוקקת למה שחסר לה, לתורה, לאווירה תורנית, לרוחניות.

 

אני עדיין אופטימי, למרות הכל, אני יודע שה' כל יכול, ושבמקום שיש חסרון או שלא התפללו עליו או שלא התפללו עליו מספיק. אז האפשרות הראשונה לא נכונה, כי אני מתפלל על זה, אז כנראה שהשנייה נכונה, ולכן אני ממשיך להתפלל , ותוך כדי מנסה לראות איך אפשר לפעול למען החלום שלי, למרות שאפשרותיי מאוד מוגבלות, אני כולי תקווה ומלא באופטימיות לגבי שנה הבאה, ולמרות שהחלום הולך ומתפורר, אני לא מאמין שזה הסוף, זה לא הסוף, עד הרגע האחרון בלי נדר אני אלחם, זה לא קל, וזה אפילו מתיש, ולוקח המון כוחות מהנפש, במיוחד כשאני מתמודד עם זה לבד, כאילו עם אלוקים, אבל אין לי אף אדם שאוכל לשתף אותו בזה, לצערי הרב, אפילו המשפחה שלי, אפילו חבריי הקרובים ביותר, אף אחד מהם לא יבין, לפחות ככה זה נראה לי, בכל הנוגע לאמא שלי, אני מאוד מבולבל, מצד אחד אני יודע שהיא רוצה שיהיה לי טוב והיא מקבלת לאט לאט את השינוי שחל בי, אבל כמו כל אדם, ברור שקשה לה, ושיש דברים שמניעים אותה ביחס אליי ואל השינוי שבי שלא בהכרח הם טובתי ומה יעשה לי טוב, ברור שחלק זה גם מה יחשבו עליה. ואני לא מאשים אותה, אני רק מתפלל לאלוקים שזה ישתנה , ושהיא תחשוב רק מה טוב לי וככה הכל יהיה פשוט יותר , רק התמיכה שלה, זה מה שחסר לי בשביל להשלים את המהלך האמיץ הזה, ולהגשים בעזרת השם את החלום שלי.

 

אני אופטימי, ואני מאמין שזה יקרה, בעזרת השם, ואני עודי ממשיך להתפלל :)

מסיבה לא ברורה דווקא הפיוט הזה(שלקוח מקדושה של שחרית של שבת ע"פ נוסח ספרד) מרגיש לי כסמל המאבק שלי:

נכתב על ידי Life's good , 30/3/2014 01:45  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





5,701
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , חטיבה ותיכון , דת
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLife's good אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Life's good ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ